חמדת ימים (1630)
הרב יוסף כרמל
1 - את פניך ה' אבקש
2 - קרבן פסח
3 - שירת המושלים
טען עוד
"אֵלֶּה הַמִּצְוֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ" (במדבר ל"ו יג).
לכאורה כאן, ערב הכניסה לארץ ישראל המערבית ומעבר הירדן, הייתה אמורה להסתיים התורה. אף על פי כן החליט בורא עולם - נותן התורה - להוסיף לנו חומש נוסף, את חומש דברים.
חומש דברים פותח בהכרזה הבאה:
"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב: אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ: וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֹתוֹ אֲלֵהֶם" (דברים א' א-ג).
ספר דברים כולל בתוכו את נאומי הפרידה של משה רבנו, בחודש האחרון לחייו, עם חזרות ותוספות שנתנו לו את שמו "משנה תורה". כל הספר כתוב בגוף ראשון וסגנונו שונה מכל ארבעת החומשים שקדמו לו. דווקא בגלל שברור לנו כי גם חומש זה ניתן מן השמים וכל חמשת החומשים ניתנו מפי הגבורה, צריך להבין מה המסר שבשינוי סגנון זה.
חז"ל הקשו קושיות אלה בסגנון אחר וז"ל המדרש:
"אלה הדברים אשר דבר משה, וכי לא נתנבא משה אלא אלו בלבד והלא הוא כתב כל התורה כולה שנאמר "ויכתב משה את התורה הזאת" (דברים ל"א)".
ומתרצים:
"מה תלמוד לומר "אלה הדברים אשר דבר משה" מלמד שהיו דברי תוכחות... כיוצא בו אתה אומר "דברי עמוס" ... כיוצא בו אתה אומר "ואלה הדברים אשר דבר ה' אל ישראל ואל יהודה", וכי לא נתנבא ירמיהו אלא אלו בלבד ... מה תלמוד לומר ואלה הדברים מלמד שהיו דברי תוכחות" (ספרי דברים פיסקא א).
צריך ביאור האם המדרש מציין רק קשר לשוני או משהו הרבה יותר עמוק.
במקום אחר מוסיף המדרש נדבך נוסף:
"אלה הדברים אמר הקב"ה חביבה עלי תוכחת משה לישראל כעשרת הדברים" (מדרש תנאים לדברים א' א).
הוסיף על כך רבי ישמעאל:
"ולא עוד אלא שעשרת הדברים כשאמרו עליהם נעשה ונשמע לא המתינו מעט עד שמרדו בהן ... ודברים הללו החזירו את ישראל למוטב ודיבקום בהקב"ה ובתורתו שנ' "ואתם הדבקים בד' אלהיכם" א"ל הקב"ה למשה הואיל ונדבקו ישראל בי בדברים הללו לא יהיו נקראים אלא על שמך שנ' אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל אשר דבר ד' לא נאמר אלא אשר דבר משה" (שם).
יתכן ויש להסביר את הדברים בדרך הבאה: התורה איננה ספר המתאר את תולדות האנושות בכלל, או את תולדות עם ישראל בפרט. התורה היא סיפור התגלות דבר ד' בעולם. ספר בראשית מלמד אותנו כי הקב"ה ברא את העולם וגילה את דברו לאבות האומה כיחידים. הספרים שמות ויקרא ובמדבר, מלמדים אותנו כי הקב"ה השרה את שכינתו על עם שלם והוציאם ממצרים כדי לתת להם את התורה. מנין לנו שהמעמד של מתן תורה יש לו המשך? מנין שניתן להמשיך ולקבל תורה בכל דור ודור? מנין לנו שההתרחקות ממעמד הר סיני והמשך הקשר עם הקב"ה באמצעות הנביאים הוא בעצם חיזוק הקשר ולא רק ירידה בדרגה. זו מעלתו של ספר דברים המשמש כמקשר בין דברי תורה ישירים שנאמרים על ידי משה בגוף שלישי כגון: "וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר" (שמות ו' י) לדברי תורה עקיפים שנאמרים על ידי משה רבנו בגוף ראשון, כגון: " יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר" (דברים א' ו).
שינוי זה פותח את הפתח להמשיך את הדברים שהשפעתם לדורות יותר חזקה באמצעות הנביאים.
מה קורה כשאין נבואה? אם נמשיך באותו כיוון רוחני, נוכל לומר כי העיסוק בתורה שבעל פה, במיוחד לאחר הסתלקות הנבואה, הוא המשך ישיר של "משנה תורה". לכן אין זה פלא כי גם המשניות נקראו כך. היחס בין "משנה תורה" לארבעת החומשים שקדמו הוא כיחס בין "ששה סדרי משנה" לתורה שבעל פה שניתנה אף היא מסיני.
משה הוא הראשון בסדרת המנהיגים הרוחניים של עם ישראל שגילו לנו, כי "חיי עולם נטע בתוכנו". יש לנו את הכח להמשיך וליצור ולחדש בתורה כל אחד לפי כוחותיו ומדרגתו.
הבה נתפלל כי נזכה גם אנו ולו במעט, להמשיך הלאה את מורשתו של משה רבנו
בנטיעת דברי תורה בליבותיהם של ישראל, נטיעות שירבו פירות ופירי פירות.
