אבל בתשעה באב בדורנו

מה צריכה להיות ההרגשה שלנו בתשעה באב? האם בזמן הזה בארץ-ישראל, במדינת ישראל, עדיין צריכים להתאבל בתשעה באב, באותו אופן כמו שהתאבלו אבותינו בגלות? מוסיף השואל ואומר: הנה באתי בשנה שעברה בתשעה באב אל הכותל המערבי, להתפלל ולומר קינות, ובראותי את ההמונים הרבים שבאו ומילאו את רחבת הכותל והכותל המואר ומלא הוד, היתה לי תחושה של חגיגיות, של תקוה, תחושה של פעמי גאולה. אני מניח שזו היתה תחושה של רבים ולא רק שלי, הרגשת העצבות לא היתה חזקה, אולי היתה קצת מלאכותית. אולי תוכלו להסביר, איך צריכה להיות ההרגשה שלנו בתשעה באב בזמן הזה?

תשובה: תשעה באב, יום חורבן ביהמ"ק הראשון והשני, זה היום להתרכז ולהתבונן במה שחסר לנו. הבה לא נשכח ולא נתעלם מהצדדים הקשים של מצב עם ישראל בזמן הזה. רוב עם ישראל בחוצה לארץ, עמנו מפוזר ומפורד בין העמים, על פני כל הארצות. רוב היהודים הגרים בחוצה לארץ רחוקים מאד מכל חינוך יהודי, רחוקים מכל קשר לעם היהודי. הנקודה היהודית שנמצאת בעומק ליבו של כל יהודי מכוסה ולא נראית. ההתבוללות גדולה ונוראה, כל יהודי שעוזב את עמו יוצר חלל ריק, כל יהודי שנושא נכריה הוא אבידה כואבת. עמינו קרוע ושסוע ובכל יום נקרע יותר, והקרעים כואבים מאד.
אמנם, רדיפות שהיו בעבר פסקו, אמנם האפליה כלפי היהודים בעולם נתמעטה, אבל אי אפשר לומר שהסכנה מפני התחדשות הרדיפות חלפה לגמרי. לנגד עינינו השואה האיומה שנעשתה לנו על-ידי עמי התרבות של אירופה, על-ידי הנאצים הגרמנים ועוזריהם, ימח שמם! לא נסתלקה הסכנה של התחדשות השנאה האנטישמית, והתוצאות הנוראות שלה.
אבל, לא פחות וחמור וקשה וכואב, המצב הרוחני של האומה. המצב הרוחני השפל הוא הגורם לסכנה הגשמית. חוקרי השואה מוכיחים שלמתבוללים היה חלק מרכזי בהתפתחות השנאה כלפי היהודים. כניסתם של היהודים המתבוללים לתוך החיים של הגויים, התסיסה אותם והגבירה את שנאתם. אנשי האמונה יודעים שהירידה הרוחנית היא הסיבה לכל הצרות שבאו על עם ישראל. על כן לדאבוננו, יש גם היום על מה להתאבל ולהצטער ולבכות ולכאוב, גם כשבאים לכותל המערבי בזמן הזה.
ימי האבל על החורבן, מיועדים להתרכזות בחשבון הנפש של האומה ושל כל יחיד ויחיד. "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה" ויהי רצון שיבנה בית-המקדש במהרה בימינו.