ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מות מרים ומות אהרן ומה שביניהם ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש במדבר בלק Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

יג תמוז תשס"ז

מות מרים ומות אהרן ומה שביניהם


נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

לידידנו ותלמידנו החביב
הרב יואל קלינג שליט"א
ולאחינו היקרים הגבורים מגוש קטיף וצפון השומרון לאוי"ט:


במכתבי האחרון כתבתי לכם על יעקב וישראל, ועל ה"חוויה" המיוחדת שאתה, רבי יואל היקר, ומשפחתך, עברתם, כשנעקרתם מביתכם, בשעה שישבתם זה מול זה: ישראל, השואב כוחותיו מיעקב, ו"ישראל", ששכח את זהותו של יעקב. קיבלתי מספר תגובות מאד נרגשות לאח"ז, ולמדתי מכאן כמה גדולה עדיין הרגישות לעניינכם, שהוא ענין כולנו, שנרצה או שלא נרצה, שבגלוי או שנדחק עמוק פנימה.
ביום ראשון שחלף הוזמנתי בבית הגב' אידה אקרמן לאוי"ט, ושנים של בריאות ואושר. היה זה יום הזיכרון לבעלה היקר, רופא וחוקר גדול, שהלך לפני מספר שנים לעולמו. מעבר לדברי תורה היפים שנאמרו ע"י שני הבנים, רבי מנחם שהוא מחשובי הרמי"ם במכון לב, ורבי אליהו ומשפחתו שהיו גם הם מעקורי נוה דקלים, התבקשתי להוסיף דבר מה. ואכתוב את הרעיון שאמרתי, שנוגע דומני לכולנו, ובפרט לאם המשפחה, הגב' אקרמן, שעברה את ימי הזעם של השואה בדרך קשה, והשכילה בדרך מופלאה להתעלות ולבנות בתים לתפארת בישראל. היא אף הוציאה ספר, "והגדת לבנך", בו היא מגוללת בדרך מקורית ומרתקת את אשר עבר עליה לאורך ימי הזעם והימים שהם לדידה ימי התקומה.
בפרשה שקראנו בשבת שעברה, פרשת חוקת, מסופר על שני מאורעות פרטיים שהשפיעו השפעה מרחיקת לכת על העם כולו. האחד הוא מות מרים והשני הוא מות אהרן. אחר מות מרים חדל הבאר להביא את ברכתו ומימיו לישראל. אחר מות אהרן חדל הענן לפרוס את הגנתו על ישראל.

מיתת צדיקים מכפרת
והנה, על מות מרים, אומר רש"י: למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה, לומר לך מה קרבנות מכפרים אף מיתת צדיקים מכפרת (במדבר כ', א'). ננסה להבין קצת לעומק את ה"כפרה" שמדובר עליה. דומה שבראש וראשונה מדובר כאן על הכפרה והטהרה של פרה אדומה, ומתוכן מתרחבת היריעה על הקרבנות כולם. דודי, הרב משה בוצ'קו שליט"א (שהיה ראש ישיבת עץ חיים במונטרה שבשוייץ, שבה זכיתי גם ללמוד וגם ללמד, ושבה למדו ג"כ שני הבנים של גב' אקרמן - ישיבה שעלתה, על רבניה ותלמידיה, לארה"ק וזכתה להיקבע בכוכב יעקב) הסביר שה"חוק" של פרה אדומה, כלומר זה שהמצוה היא מעבר להשגתנו, איננו רק בפרטי המצוה, שמטהר את הטמאים ומטמא את הטהורים, אלא במהותה של המצוה: לוקחים פרה שכולה סמל לחיים מלאים, שוחטין אותה, שורפין אותה, ומן האפר, מן האין יוצאת טהרה. זהו "חוק" שהוא "חוק" הבריאה כולה, שנוצרה יש מאין. אין הסבר לתופעה המוזרה, אבל זהו זה...
ודומה שקבלת ה"חוק" מתבטאת בעצם הנכונות לקבל את עול השריפה והאין, בלי ששום "תמורה" נראית לעין, ועם המחשבה שגם אם חיים אנו כביכול ב"עולם אבסורדי", איננו נוטשים, ולו לרגע, את מחולל ה"חוק". אנו אתו עד הסוף, גם כשה"החזר" שלו הוא "אפר" פרה אדומה. ודאי שמאמין, בעצם טיבו, לא יכול להעלות על דעתו שבורא עולם יצר עולם אבסורדי. הוא מאמין ששום דבר בעולם איננו מקרי, וסוף השכר לבוא. אך בעצם הוויתו ה"עכשווית", הוא מוכן לקבל עד הסוף את "עול האבסורד", את קיום המצוות שלא ע"מ לקבל פרס. ייתכן שיזכה לראות את התמורה, את הטהרה, ואפשר שלא יראה. וגם אם יראה, אפשר שזה לא יפצה אותו במאומה ביחס למה שאיבד. וכל זה לא משנה לגבי עצם נכונותו ללכת עד הסוף עם ה"אפר". נכונות זאת היא המביאה את הכפרה. כי הנכונות כשלעצמה היא כבר כפרה וטהרה פנימית, מלבד שהשי"ת "יש" לו להנחיל את אוהביו ולמלא את אוצרותיהם.
ה"חוק" גם מתבטא במודעות שבע"כ יש טהרה הבאה אחרי האפר, הגם שאין לנו שום הבנה למה וכיצד נולדת אותה טהרה. ואם נשתמש ב"משל" הקשור לדורנו, דומה שלא היתה בכל ההיסטוריה שלנו שריפה, כמו שהיתה במשרפות אושוויץ. וכמו שיש "פרה אדומה" במצוותיו של השי"ת, כך יש "פרה אדומה" בהיסטוריה, בהנהגה של השי"ת. ואני חש שה"פרה אדומה" בתחום זה הן הן המשרפות. אין לנו שום הבנה -גם לחכם מכל אדם לא היתה (ראה במדבר רבה, י"ט, ג')- במצוות "פרה אדומה", ואין לנו שום הסבר למשרפות. וחלק מה"חוק" של מצוות פרה הוא הטהרה שבא בעקבותיה. זה "נעלם" לא פחות מופלא מאשר עצם השריפה. וכך לגבי משרפות אושוויץ. ה"נעלם" של תחיית עם ישראל בארצו שבא בעקבותיו אינו פחות מופלא מאשר המשרפות.
הגב' אקרמן שתחי' בספרה הנ"ל השכילה להנחיל לנו גם את ה"חוק" של המשרפות וגם את ה"נעלם" הגדול של התחייה שבא אחריהן. והיא ידעה לקבל את שניהן בענווה אך גם בעוז, המתבטא בנכונות להליכה עד הסוף ב"עקידה" ולהליכה עד הסוף ב"תחייה", ובהנחלת החוויה לדורות הבאים, בבחינת "והגדת לבנך".
ומכאן ענין הכפרה ב"מיתת צדיקים". גם שם המיתה לא מובנת. בפרט כשמדובר על מרים. מילא משה ואהרן, יש עליהם תביעה של "מי מריבה", הגם שגם בתביעה זו, הנעלם רב על הנגלה. אך היא, מה חטאה ומה פשעה, ולמה נגזר עליה שלא להיכנס לארץ ישראל, ובפרט שבעלה, כלב בן יפונה הוא מן הנכנסים. ולומר שבגלל אחיה נגזר גם עליה - גם זה בגדר "חוק"... אך מי שמוכן לקבל את "עול" פרה אדומה, מוכן גם לקבל את "עול" מיתת צדיקים, וקבלת העול היא הכפרה.
ואולי זה יכול להסביר מש"כ רש"י בפרשה שנקרא בשבת, פרשת בלק. על הפסוק "מי מנה עפר יעקב" (במדבר כ"ג, י') כותב רש"י בפירוש שני: "אין חשבון במצוות שהם מקיימין בעפר, לא תחרש בשור ובחמור, לא תזרע כלאים, אפר פרה ועפר סוטה וכיוצא בהם". ודומה שהצד השווה של המצוות הקשורות ל"עפר" הנמנות ע"י רש"י, הוא היותן כולן בבחינת "חוק". ומתוך כך יובן הקשר עם הפסוק שקודם לו: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כ"ג, ט'). הנכונות של ישראל לקבל את ה"חוק" , גם אם זה דורש מהם להיות בבחינת "עפר" ו"אפר", הוא ה"סוד" וה"חוק" של קיום העם, בשעה שכל אומה ולשון עולה ויורדת בסולם ההיסטוריה.

למה חסרו הצדיק הזה

הפסוק, בציינו את המקום שבו אהרן יאסף אל עמיו, כותב: "בהור ההר על גבול ארץ אדום" (במדבר כ, כ"ג), ורש"י מבאר מה הצורך לציין שזה היה "על גבול ארץ אדום": "מגיד שמפני שנתחברו כאן להתקרב לעשו הרשע, נפרצו מעשיהם וחסרו הצדיק הזה". והכוונה שהסיפור הקודם למות אהרן, הוא הבקשה ממלך אדום לעבור בגבולו: "נעברה נא בארצך, לא נעבר בשדה ובכרם, ולא נשתה מי באר, דרך המלך נלך, לא נטה ימין ושמאל, עד אשר נעבר גבליך" (במדבר כ', י"ז). ודרך רש"י נוכל להבין גם את "סמיכות הפרשיות".
ואמנם לא ברור כ"כ מאין יודעים אנחנו שבבקשה זו היה רצון להתחבר לאדום. ואולי בגלל שבתחילה בקשה זו באה ע"י משה: "וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום" (במדבר כ', י"ד). ולאחר שאדום עונה: "לא תעבר בי פן בחרב אצל לקראתך" (שם, שם, י"ח), חוזרים ישראל ומבקשים לעבור: "ויאמרו אליו בני ישראל במסלה נעלה, ואם מימיך נשתה אני ומקני ונתתי מכרם, רק אין דבר ברגלי אעבורה" (שם, שם, י"ט). והתעקשות זו של ישראל נתפרשה ע"י חכמינו, שחדרו לעומק לבם של ישראל, כביטוי לרצון להתחברות, שהתלבש בבקשה תמימה של "תעודת מעבר".
עכ"פ, התוצאה היתה שחסרו הצדיק הזה. ולמה? דומה שההסבר טמון באישיותו של אהרן. רש"י מסביר, בהמשך הסיפור, מהו ה"סוד" ש"כל בית ישראל" בכו את מותו: "האנשים והנשים. לפי שהיה אהרן רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאשתו" (שם, שם, כ"ט). אהרן הוא א"כ איש השלום. ובני ישראל למדו ממנו כמה גדול השלום. ומתוך כך, היו שהחליטו להרחיב את יריעת השלום גם כלפי חוץ, כלפי אדום. ובעצם רצון זה ראו חכמינו רצון להתחברות. כי אינו דומה שלום בין בעלי מריבה, בין איש לאשתו, לשלום עם עשיו הרשע. אמנם השלום הוא ערך מרכזי, כדברי חז"ל על הפסוק בפרשת פנחס "לכן אמור הנני נותן את בריתי שלום" (במדבר כ"ה, י"ב), ש"אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום" (במדבר רבה ריש פרשה כ"א). אך גם כשעורגים לשלום, אסור לטשטש את הגבולות, ובשם השלום להתחבר לעשיו הרשע. השאיפה לשלום בכל מחיר עם האויב המושבע, לשלום מדומה עם עשיו, הוא ביטוי לרצון להתחברות, לרצון לטשטש את ההבדלה בין יעקב לעשיו. ומי שמתחבר לדרך זו, סופו שיאבד גם את השלום האמיתי שמתגלם באהרן.
ודומה שמה שקרה אתכם לפני שנתיים ימים, כשעקרו אתכם ממקומותיכם בשם איזושהי ביצה שלא נולדה, למען לאפשר ביום מן הימים את השלום עם אויבינו, הוא בדיוק מופלא ה"סיפור" של רש"י. רבים תמכו במהלך, ע"מ להתחבר עם "עושי השלום" למיניהם, הפרוסים עלי תבל. העריגה למצוא חן בעיניהם, כדי להיות "פרסונה גרטה" בסלונים שלהם, היא שהביאתם להאמין שזה יביא את השלום המיוחל. ולמען אותו שלום עם האויב המושבע, היו מוכנים לשבור את כל הכלים עם האחים. למען ההתחברות עם עשיו וישמעאל, היו מוכנים שאהרן ימות, ולקעקע את "כל בית ישראל".

*

ואפשר שיש חיבור עמוק בין מות מרים למות אהרן. כי רק מי שמוכן לקבל את עול מיתת צדיקים, שמבין שיש דברים שהם מעבר להבנה, בבחינת פרה אדומה, לא יתפס לשלום מדומה. הוא יידע שסיפור התורה איננו "סיפור", הוא חיינו ואורך ימינו, וממנו אנו מקבלים השראה למעשינו. ומתוך כך הוא ידע להבחין בין שלום ל"שלום", ולא יתן לעריגה להעבירתו על דעתו ועל דתו. וגם אם המהלכים לא מובנים, הוא לא יפול ליאוש, אלא ישכיל לעלות ולהתעלות.


בידידות גדולה
בברכת שבת שלום
אברהם אבא וינגורט
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il