בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שנים מקרא ואחד תרגום
קטגוריה משנית
  • ספריה
  • תפילות, קידוש וסעודות
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
9 דק' קריאה
יא - תפילות השבת
תפילת עמידה של שבת כוללת בתוכה שבע ברכות. נוסח שלוש הברכות הראשונות ושלוש האחרונות כנוסח תפילת עמידה של חול; ובמקום שלוש עשרה הברכות האמצעיות אומרים ברכה אחת מיוחדת על קדושת השבת, בה אנו מבקשים שירצה ה' במנוחתנו ויקדשנו במצוותיו, וחותמים: "ברוך אתה ה' מקדש השבת". לפתיחת הברכה תקנו חכמים נוסח מיוחד לכל תפילה, 'אתה קדשת' לתפילת ערבית, 'ישמח משה' לשחרית, 'אתה אחד' למנחה. ומי שטעה והחליף את הברכות הללו זו בזו, כגון שאמר בערבית את נוסח המנחה, יצא ידי חובתו, הואיל ועיקר נוסח הברכה משותף לכולן (שו"ע רסח, ו; מ"ב יד).
אמנם מעיקר הדין היה אפשר לומר בשבת את כל הברכות שאומרים ביום חול, ולהוסיף ברכה מיוחדת לכבוד השבת, אלא שמשום כבוד השבת לא רצו חכמים להטריח ולהאריך את התפילה (ברכות כא, א). ועוד, שאין מתאים לבקש בשבת על ענייני השעה שעלולים לגרום לאדם צער (תנחומא, רש"י ורמב"ם). לפיכך, תקנו חכמים לומר במקום שלוש עשרה הברכות האמצעיות ברכה אחת. אלא שאם טעה והתחיל לומר ברכות של חול, ונזכר באמצע אמירת אחת הברכות שהיום שבת, מסיים את אותה הברכה ורק אח"כ יחזור לנוסח השבת. שהואיל ומעיקר הדין היה אפשר לומר את ברכות החול, כיוון שכבר התחיל לומר את הברכה, מן הראוי שיסיים אותה (שו"ע רסח, ב). ואם טעה ולא אמר את ברכת השבת, כל זמן שעדיין לא סיים את תפילתו, יחזור לברכת השבת וימשיך משם עד סוף התפילה. אבל אם כבר סיים את כל תפילתו, אפילו אם עוד לא פסע לאחריו, יחזור להתפלל את כל התפילה מתחילתה (שו"ע רסח, ה).
עוד תפילה קבעו חכמים בשבת, תפילת מוסף, שנתקנה כנגד הקרבנות הנוספים שנצטווינו להקריב בשבת. גם בתפילה זו שלוש הברכות הראשונות והאחרונות כנוסח שאר התפילות, ובאמצע תקנו ברכה מיוחדת על קרבנות המוסף וקדושת השבת. 1

יב - ויכולו
בתפילת עמידה של ליל שבת אומרים 'ויכולו', היינו את שלושת הפסוקים המספרים על שבת בראשית הפותחים במילה 'ויכולו': "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלוֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלוֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלוֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב, א-ג).
אמרו חכמים (שבת קיט, ב), כל האומר 'ויכולו' בתפילת ערב שבת, כאילו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית. מגמת הבריאה שיתגלה ה' לעולם ומתוך כך יברך אותו, וזה עיקר עניינה של השבת. וכשיהודי מעיד על בריאת העולם ועל קדושת השבת באמירת 'ויכולו' - הוא מגשים את מגמת הבריאה, ועל ידי כך מתווספת ברכה לעולם.
עוד אמרו חכמים (שם), כל האומר 'ויכולו' בתפילת ערב שבת, שני מלאכי השרת המלווים לו לאדם, מניחים ידיהם על ראשו ואומרים לו: "וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר" (ישעיהו ו, ז). עניין השבת קשור לתשובה, והדבר מתבטא באותיות הזהות המרכיבות את המילים 'שבת' ו'תשובה'. אכן בשבת אנו נזכרים בבורא העולם וחוזרים ושבים אל כל השאיפות הטובות שבנשמתנו. והאומר 'ויכולו' בערב שבת, מבטא את עומק משמעותה של השבת, ומתוך כך הוא זוכה לתשובה אמיתית ועוונותיו מתכפרים.
בנוסף לאמירת 'ויכולו' בתפילת לחש של ערבית, כל הציבור חוזר לומר 'ויכולו' אחר תפילת עמידה בקול רם ובעמידה (שו"ע רסח, ז). והטעם, שאם חל יום טוב בשבת, נוסח תפילת ערבית כנוסח תפילת יום טוב ומזכירים בה את קדושת השבת במילים ספורות בלא לומר 'ויכולו'. כדי שלא להפסיד באותן השבתות את אמירתו, תקנו לומר בכל שבתות השנה אחר התפילה 'ויכולו'. ויש מוסיפים עוד טעם לאמירתו - להעיד בציבור על בריאת העולם. 2
בנוסף לכך, אומרים 'ויכולו' פעם שלישית בקידוש. וכן מצינו פעמים רבות, שדבר חשוב אומרים שלוש פעמים.

יג - מגן אבות - מעין שבע
תקנו חכמים שהחזן יאמר אחרי תפילת ערבית של שבת ברכה 'מעין שבע', והיא כעין חזרת הש"ץ, שיש בה תמצית של כל שבע הברכות שאומרים בתפילת שבת. טעם התקנה, שבעבר בתי הכנסת היו בשדה, והיתה סכנה לאדם יחיד לחזור מהם לביתו בלילה, וחששו שמא יהיה מי שיאחר ויסיים את תפילתו אחר הציבור ויחזור לביתו לבדו ויסתכן. לפיכך תקנו שהחזן יאמר ברכה 'מעין שבע', ועל ידי כך תתארך שהיית הקהל בבית הכנסת, ובינתיים יספיקו המאחרים לסיים את תפילתם ויחזרו לביתם עם כל הקהל.
ואף שכבר יותר מאלף שנה רגילים לבנות את בתי הכנסת בתוך העיר, התקנה נשארה במקומה, ובכל בית כנסת אומר החזן אחר תפילה שבלחש ברכה 'מעין שבע'. אבל אם התאסף מניין להתפלל בבית פרטי, כגון בבית חתן או אבל, אין אומרים אותה, כיוון שהתקנה נתקנה לבית כנסת בלבד (שו"ע רסח, י).
ויש אומרים על פי הקבלה, שאף שחכמי התלמוד אמרו את הטעם הנזכר, מכל מקום כוונו בתקנתם על דרך הסוד, שיש צורך לעשות בשבת כעין חזרת הש"ץ בתפילת ערבית. ולכן התקנה אינה תלויה דווקא בבית הכנסת, אלא בכל מקום שיש בו מניין, צריך החזן לומר ברכה 'מעין שבע' (בא"ח, כה"ח רסח, נ). וכן נוהגים הרגילים לנהוג על פי הקבלה. אבל שאר הפוסקים כתבו כדעה הראשונה, שאין לומר ברכה 'מעין שבע' במקום שאין בו מניין קבוע. ורק בירושלים, עיר הקודש, אומרים גם במניין שאינו קבוע ברכה 'מעין שבע', מפני שכל העיר נחשבת כבית כנסת. 3
ברכה זו שייכת לחזן, ולכן במקום שהקהל אומר בקול את הקטע הפותח ב'מגן אבות', צריך החזן לחזור ולאומרו לבדו (מ"ב רסח, כב).
נחלקו האחרונים אם צריך החזן לכרוע בתחילת הברכה. יש אומרים, שהואיל וברכה זו במקום חזרת הש"ץ, הרי היא כתפילה וצריך החזן לכרוע בפתיחתה כמו שהוא כורע בתחילת תפילת עמידה. ויש אומרים, שאינה נחשבת כחזרת הש"ץ ואין לכרוע בפתיחתה. וכל אדם ימשיך במנהגו. 4

יד - 'קבלת שבת' ועוד הוספות בתפילות
לפני יותר מארבע מאות שנה החלו המקובלים בצפת לקבל את השבת באמירת מזמורים ופיוטים, וכיוון שרצו ישראל לתת ביטוי לנשמה היתירה שמתווספת עם כניסת השבת, נתקבל מנהגם בכל ישראל, וזוהי תפילת 'קבלת שבת'. באותה תקופה חי רבי שלמה אלקבץ, והוא חיבר את הפיוט המופלא 'לכה דודי', שנוהגים כיום בכל בתי הכנסת להקביל בו את פני השבת.
מנהג האר"י היה לקבל את השבת בשדה, והיו פונים לצד מערב ששם החמה שוקעת, ואמרו חז"ל (ב"ב כה, א) שבצד מערב עיקר גילוי השכינה. ונתקבל המנהג בבתי הכנסת, לפנות לצד מערב בעת אמירת הבית האחרון שבפיוט 'לכה דודי' שבו אומרים 'בואי כלה'. לפי זה, גם כאשר פתח בית הכנסת לכיוון אחר, פונים לצד מערב. ויש נוהגים לפנות לצד פתח בית הכנסת, ואפילו אם אינו מכוון למערב, לבטא בכך שהשבת כאורח הבא דרך הפתח. 5
מנהג קדום מתקופת הראשונים לומר לפני תפילת ערבית פרק משניות 'במה מדליקין' (שו"ע ער, א), שבסופו אמרו חכמים: "שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה, עשרתם, ערבתם, הדליקו את הנר". ויש שאין נוהגים לאומרו. ויש נוהגים לומר מאמר מהזוהר הפותח במילה 'כגוונא'.
מתקופת הראשונים נהגו להוסיף מזמורים ב'פסוקי דזמרה' שלפני תפילת שחרית, ובחרו מזמורים שמזכירים את מעשה בראשית ומתן תורה, שהשבת זכר למעשה בראשית והתורה ניתנה בשבת. לפני ברכת 'ישתבח', שחותמת את 'פסוקי דזמרה', מוסיפים לומר תפילת 'נשמת-כל-חי', שיש בה הזכרת יציאת מצרים, שהשבת זכר ליציאת מצרים (טור או"ח רפא, לבוש). 6
נשים פטורות מן המצווה להתפלל במניין ומאמירת התוספות שתקנו חכמים, אבל חייבות לומר ברכות השחר ולהתפלל עמידה של שחרית ומנחה, ואם יתפללו עמידה פעם אחת ביום - יצאו ידי חובתן. בדיעבד נשים יוצאות בברכות השחר בלבד (פניני הלכה תפילת נשים ב, ה). ואשה שיכולה, טוב שתבא להתפלל בבית הכנסת בשבתות (שם כ, ב).

טו - מנהג אמירת שבת שלום לרב
"אמר רבי יצחק: חייב אדם להקביל פני רבו ברגל" (ר"ה טז, ב). טעם המצווה, לחזק את הקשר אל הרב, שמתוך כך יתחזקו בתורה ומצוות. והימים הקדושים הם הראויים לחזק את הקשר אל נושאי התורה. וכן נהגו ישראל מימים ימימה, וכפי שלמדנו מדברי בעל האישה השונמית, שבשעה שראה את אשתו הולכת אל אלישע הנביא ביום חול, שאל: "מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם, לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת" (מלכים ב' ד, כג), משמע שבראש חודש ושבת היתה הולכת להקביל את פני הנביא או הרב.
פירשו הראשונים, שהמצווה תלויה במרחק. אדם שגר רחוק מרבו, צריך להקביל את פניו לכל הפחות בחג, וכפי שאמר רבי יצחק. ומי שגר קרוב יותר, צריך להקביל את פני רבו לפחות פעם בחודש. ומי שגר בסמיכות מקום, צריך להקביל את פניו בכל שבת (עפ"י ר"ח והריטב"א, עיין באו"ה שא, ד, 'להקביל'). על פי זה נהגו כיום ללכת בסוף התפילה אל הרב לומר 'שבת שלום'. ונראה שגם הבאים לשמוע את דרשת הרב נחשבים כבאים להקביל את פניו.
הסביר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שאף שנשים אינן חייבות בלימוד התורה על כל פרטיה ודקדוקיה, מכל מקום מצד היחס הכללי אל התורה ואל לומדיה - עולות הנשים על הגברים. עובדה היא שלפני מעמד הר סיני, ציווה הקב"ה למשה לפנות תחילה אל הנשים ואח"כ אל הגברים. שנאמר (שמות יט, ג, ומכילתא): "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב - אלו הנשים, וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל - אלו הגברים".
ולכן לא מקרה הוא שהמצווה להקביל את פני הרב בחגים ובשבתות נלמדת מהאשה השונמית, שכפי הנראה היחס הכללי של הנשים אל התורה עמוק יותר מיחסם של הגברים. שהגברים עוסקים יותר בפרטי ההלכות והמצוות של התורה, ואילו הנשים קשורות יותר אל הרעיונות הכלליים של התורה (פניני הלכה תפילת נשים פרק ג. ושם ז, ב).



^ 1.. אם טעה בתפילת מוסף והתחיל לומר ברכות של חול ונזכר שעליו להתפלל מוסף, אף שיש סוברים שיסיים את הברכה, יפסיק מיד, משום שברכות אלו אינן שייכות לתפילת מוסף (שו"ע רסה, ב, מ"ב ה).
אם באחת משלוש התפילות התחיל לומר 'אתה' מתוך כוונה להמשיך בברכת 'אתה חונן' ונזכר שהיום שבת, אם הוא בתפילת ערבית או מנחה שברכת השבת שלהן פותחת במילה 'אתה' ימשיך לנוסח ברכת השבת. אבל בשחרית, כיוון שהתכוון להתחיל בברכת חול והתחיל בה, יסיים את ברכת 'אתה חונן'. אמנם גם בשחרית אם אמר 'אתה' בלא משים, יתקן עצמו ויאמר 'ישמח משה', שכן גם אם היה ממשיך 'אתה קדשת' של ערבית או 'אתה אחד' של מנחה - היה יוצא (שו"ע רסה, ג; מ"ב ו; בא"ח ש"ב תולדות י).
^ 2.. יש אומרים שלפי טעם זה, מי שלא הספיק לומר 'ויכולו' עם הציבור, לא יאמר אותו ביחיד, שאין עדות ביחיד, אלא יבקש מחבירו לאומרו עמו. ואם הוא אומרו לבדו, יתכוון לאומרו כקורא בתורה (ט"ז רסח, ה). ויש מי שכתב, שטוב להזדרז לסיים תפילת עמידה כדי לומר 'ויכולו' במניין, כי יש באמירתו קידוש השם, וקידוש השם הוא בפני עשרה (פמ"ג, באו"ה). מי שכבר הגיע בתפילת לחש ל'יהי לרצון' שלפני 'אלוהי נצור', יכול לומר עם הציבור 'ויכולו' ולסיים את תפילתו. וכל אלו מנהגי הידור, אבל מצד הדין, אין על היחיד שלא סיים את תפילתו חובה לומר 'ויכולו', כי אמירתו נתקנה כדי שגם ביו"ט יאמרו 'ויכולו' בתפילה, וכדי לזכות באמירתו את מי שאינו יודע לאומרו (שו"ע רסח, ז). מכל מקום גם מי שקשה עליו להטריח חבר לומר יחד עמו 'ויכולו', טוב שיאמר אותו ביחיד, כדי שיחד עם הקידוש יצא שיאמר 'ויכולו' שלוש פעמים. (עיין מ"ב רסח, יט; חזו"א לח, י).
^ 3.. אם קבעו להתפלל במקום מסוים מספר ימים, דעת א"ר ומ"ב רסח, כד, שאם יש שם ס"ת - אומרים ברכה 'מעין שבע'. אבל אם אין שם ס"ת, אין אומרים. ולאג"מ או"ח ח"ד סט, ג, אין הדבר תלוי בס"ת אלא בקביעות המניין. שאם מתפללים במקום אחד כל ליל שבת, נחשב מניין קבוע ואומרים 'מעין שבע'. וכן משמע מעוד אחרונים וביניהם שועה"ר רסח, טו, שלא הזכיר ס"ת כתנאי לקביעות המניין. ונראה שבכל מצב שיש ספק, או מפני שיש בזה מחלוקת או שיש ספק אם המניין נחשב קבוע, אפשר לצרף את דעת המקובלים ולומר 'מעין שבע'. לכן במחנה קיץ של תנועת נוער שיש שם ס"ת, אף שאין ביכ"נ קבוע - אומרים. ובבית מלון, אם יש בית כנסת קבוע או ס"ת - אומרים. ואם שניהם אינם - אין אומרים. לגבי ירושלים, כתב בשו"ת הר צבי או"ח ח"א קנב, שבכל מקום שיש מניין אומרים 'מעין שבע'. וכ"כ בילקוט יוסף רסז, כ.
^ 4.. נחלקו הגאונים בשאלה האם אדם שלא התפלל יכול לצאת ידי חובתו בשמיעת ברכה 'מעין שבע' מהחזן. לדעת רב נטרונאי גאון, יכול לצאת. ואף שהיודע להתפלל שמונה עשרה אינו יוצא בחזרת הש"ץ, בערבית הקילו, כי מייסודה היא רשות. ולדעת רב משה גאון, רק אם טעה והתפלל של חול, יכול לצאת בשמיעת 'מעין שבע'. ולדעת רב עמרם גאון, בכל מקרה אין יוצאים ידי חובת תפילה בשמיעת 'מעין שבע'. ושורש מחלוקתם, האם 'מעין שבע' נחשבת לחזרת הש"ץ. ונפסק בשו"ע רסח, יג, שאם שמע מהחזן את הברכה והתכוון לצאת - יצא. וכתב במ"ב רסח, כח, שאם טעה בתפילה ועדיין לא שמע 'מעין שבע', לכתחילה טוב יותר שיתפלל בעצמו, לחוש לדעות שאין יוצאים בשמיעת 'מעין שבע' (ועיין בילקוט יוסף רסז, יח).
^ 5.. יש מן הספרדים שנוהגים לפנות לצד מערב במשך אמירת 'מזמור לדוד' וכל פיוט 'לכה דודי'. ומנהג תימן שלא לפנות כלל לא למערב ולא לפתח. וכל האשכנזים וחלק מן הספרדים פונים רק בסוף 'לכה דודי' בבית הפותח ב'בואי בשלום'. ואין נכון שבמקום אחד חלק יפנו למערב מ'מזמור לדוד' וחלק רק ב'בואי בשלום' משום 'לא תתגודדו'. אבל אפשר שחלק ישבו וחלק יעמדו, שכן תמיד ישנם יושבים וישנם עומדים.
^ 6.. לכאורה יש לשאול, הרי אמרו (ברכות כא, א), שמפני כבוד השבת לא הטריחו חכמים לומר בשבת את י"ג הברכות האמצעיות שבתפילת עמידה, ואיך מאריכים את התפילה במזמורים נוספים. וצריך לומר שעיקר הכוונה, שלא רצו להטריח לבקש על ענייני חול שעלולים לגרום לצער (כפי שמובא בתנחומא וירא א; מחזור ויטרי קמ; רמב"ם פאר הדור קל, כמובא בהרחבות ה, יא, א). אבל להרבות בשבחים טוב ורצוי. עוד אפשר לומר כי רצו לקצר בתפילה כדי להשאיר זמן רב ללימוד תורה ועונג שבת, שזו מגמתה של השבת שיעסקו בתורה מתוך עונג, ואח"כ כשמיעטו בלימוד התורה, הוסיפו מזמורים שיש בהם צד של לימוד תורה. (כפי שכתב רש"י בספר הפרדס סי' קעד, על הפיוטים שנוספו בחגים, שהם מטעם עת לעשות לה' הפרו תורתך, שהם במקום הדרשות).
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il