רחיצה של תענוג אסורה ושל הסרת לכלוך מותרת
כל רחיצה של תענוג אסורה בתשעה באב, בין במים חמים ובין במים קרים. ואפילו מקצת גופו אסור לרחוץ, ואפילו להושיט אצבע אחת קטנה לתוך מים אסור. אבל מי שנתלכלך בבוץ או בצואה או שנטף דם מחוטמו, רשאי לרחוץ את המקום המטונף, מפני שאינו מתכוון לתענוג (שו"ע או"ח תקנד, ט).
וכן אישה שמחליפה את החיתול של בנה, רשאית לרחוץ את המקום המלוכלך, למרות שתוך כדי כך תרחץ את ידה. ואם הלכלוך או ריחו הרע אינו יורד במים בלבד, תוכל להשתמש בסבון.
וכן אישה שמכינה מאכלים לקראת סוף הצום או לילדיה, רשאית לשטוף לשם כך מאכלים וכלים, מפני שאין זו רחיצה של תענוג. ואף שבכל רחיצה להסרת לכלוך יש גם קצת הנאה, מכל מקום כיוון שעיקר הכוונה להסרת לכלוך, אין היא נקראת רחצה של תענוג.
מי שהזיע מאוד, עד שהוא טרוד וסובל מאוד, רשאי לרחוץ את מקום הזיעה, מפני שאינו מתכוון ברחיצתו לתענוג (מ"ב תריג, ב, שעה"צ ד).
מי שנצטבר לו אחר השינה לכלוך בזוויות עיניו, והוא רגיל תמיד להסירו במים, רשאי להסירו במים (שו"ע תקנד, יא, מ"ב כב).
ניגוב הפנים במגבת לחה
מותר ליטול מגבת שיש בה לחות מועטה ולהעבירה על הפנים הידיים והרגליים, מפני שבלחות מועטה שכזו אין איסור רחיצה. ובתנאי שאין בה "טופח על מנת להטפיח", היינו שאין בה לחות כזו שיכולה ללחלח את ידו באופן שידו תוכל אח"כ ללחלח דבר אחר (רמ"א תקנד, יד; מ"ב כז).
שטיפת פה בט' באב
אסור לשטוף את הפה בתשעה באב. ומי שיצטער מאוד אם לא ישטוף את פיו, יכול אף בתשעה באב לשטוף את פיו ולצחצח את שיניו בלא משחה. אבל ביום הכיפורים, שחיוב הצום מהתורה, אין להקל בזה.
נטילת ידיים בשחרית
לאחר הקימה מהשינה בשחרית צריך כל אדם ליטול את ידיו שלוש פעמים עד סוף פרקי האצבעות, מפני שרוח רעה שורה על הידיים לאחר שנת הלילה, והיא עלולה להזיק לפתחי הגוף, וכדי להסירה צריכים ליטול כל יד שלוש פעמים לסירוגין. ולאחר שיתפנה בשירותים יחזור ויטול את ידיו פעם אחת ויברך "על נטילת ידיים", מפני שנטילה זו היא מצווה, שתקנו חכמים ליטול ידיים בברכה לקראת תפילת שחרית. ואף שבכל יום אנו רגילים להדר בכל הנטילות ליטול את כל כף היד, בתשעה באב שנאסרה בו רחיצה יש ליטול עד סוף קשרי האצבעות בלבד, מפני שמעיקר הדין נטילה זו מספיקה הן כהכנה לתפילת שחרית והן להסרת הרוח הרעה (שו"ע תריג, ב).
אף שבכל השנה לכתחילה נוטלים ידיים לקראת כל תפילה, בתשעה באב אין נוטלים ידיים לקראת התפילה, כיוון שאין בזה חיוב. אבל מי שנגע במקומות מטונפים שבגופו (היינו מקומות מכוסים שהאדם מזיע בהם), ורוצה אח"כ לומר דברים שבקדושה, יטול את ידיו, מפני שהוא נוטלן לשם מצווה ולא לשם תענוג (מ"ב תריג, ה-ו; כה"ח ו).
האם מי שיצא משירותים רשאי ליטול ידיו
התעורר ספק לגבי דינו של מי שהתפנה מבלי שנגע בידו במקומות מכוסים שבגופו, שאולי אין הוא צריך נטילה מפני שלא נגע בידיו במקום מטונף. כדי לצאת מהספק, נכון שהמתפנה יגע בידו במקום מכוסה שבגופו, היינו במקום שיש בו מלמולי זיעה, ואח"כ כשיצא, יוכל לכל הדעות ליטול את ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו, כדי לברך בנקיות "אשר יצר" (שו"ע תריג, ג, מ"ב ד).
ודי לרחוץ כל יד פעם אחת, כי זה מה שנצרך על פי הדין כדי לטהר ולהכין את עצמו לאמירת דברים שבקדושה. ומי שרגיל תמיד להדר וליטול ידיו שלוש פעמים בצאתו משירותים, רשאי להמשיך במנהגו גם בט' באב.
סיכה לתענוג אסורה ולרפואה מותרת
אסור לסוך אפילו מקום קטן שבגוף בשמן או במשחה, וכן אסור להשתמש במוצרי קוסמטיקה כאבקות ומשחות לייפוי העור או לריח טוב. ודווקא סיכה של תענוג אסורה, אבל סיכה לצורך רפואה מותר. לפיכך מותר למרוח ווזלין לסדקים בשפתיים, וכן מותר למרוח משחה נגד גירוד (שו"ע תקנד, טו). וכן מותר למרוח משחה לדחיית יתושים.
איסור להריח בשמים
בנוסף לאיסור סיכה, הכולל איסור לבשם את הגוף, אסור גם להריח בשמים בתשעה באב, מפני שיש בזה תענוג, וצריך אדם למעט מתענוגו ביום שנחרב בית מקדשנו. ואמנם יש שהקלו מפני שאינו אחד מחמשת העינויים (מ"א), אבל דעת רוב הפוסקים להחמיר בתשעה באב (שו"ע תקנט, ז, שעה"צ תקנו, א).
נעליים טובות שאינן עשויות מעור
אסור בתשעה באב לנעול סנדל או נעל מעור. לדעת רבים, רק נעליים שעשויות מעור אסורות, אבל נעליים שעשויות מחומרים אחרים, כגון גומי ופלסטיק, אפילו אם הן טובות כמו נעלי עור, מותר ללכת בהן בתשעה באב (רי"ף, רא"ש).
ויש אומרים שהאיסור חל על כל נעל נוחה שההולכים בה אינם מרגישים את קושי הדרך (רז"ה). ובזמן חז"ל רק נעלי עור היו נחשבות טובות, אבל מחומרים אחרים לא היו עושים נעליים טובות, וממילא לא חל עליהן האיסור. אבל כיום שעושים נעליים או סנדלים מחומרים אחרים, והם טובים כנעליים וסנדלים מעור, אסור ללכת בהם בתשעה באב. לדעה זו אסור ללכת בתשעה באב בנעלי התעמלות וסנדלי 'שורש' וכיוצא בהם, אבל מותר ללכת בנעלי בית ונעלי בד בעלות סוליה דקה, שמרגישים בהן את קושי הקרקע.
למעשה, לפי ההוראה המקובלת, אין איסור ללכת בנעליים וסנדלים שאינם מעור. ואע"פ כן מי שיכול ללא קושי להסתפק בנעלי בית או נעלי בד שאינן מגינות באופן שלם על הרגל - טוב שיחמיר (מ"ב תריד, ה).
ומכל מקום, גם לדעת המקלים אין ללכת בנעליים או סנדלים מעור סינתטי שנראים כמו נעלי עור, מפני מראית העין.
חייל בשירות מבצעי
חייל בשירות מבצעי יכול לנעול נעלי צבא מעור, מפני שאיסור נעילת הסנדל הוא רק כאשר נועלים את הסנדלים או הנעליים לצורך הליכה ונוחות, אך כאשר יש צורך לנעול אותן לסיבה אחרת - אין איסור. וגם כאשר מותר מצד הדין לנעול נעליים, אם אפשר להסתפק בנעליים שאינם מעור - אין לנעול נעלי עור, מפני שרק לצורך מותר להקל בזה, וכאשר יש לו נעליים מחומר אחר, כבר אין צורך לנעול את נעלי העור.
מנהג השכיבה על הארץ
מצד הדין אין חובה לישון ולשכב על הארץ בתשעה באב, ואע"פ כן נהגו לבטא אבלות בתשעה באב גם בשכיבה על הארץ. אלא שכיוון שיסוד הדין ממנהג, דיניו קלים יותר:
למעשה, יש שהיו ישנים על הארץ, ויש שהיו ישנים בלא כר, ויש שהיו מניחים אבן תחת מראשותיהם (שו"ע תקנה, ב). ומי שקשה לו לישון באופן זה, רשאי לישון כדרכו (מ"ב תקנה, ו). והמנהג הרווח לקיים את מנהג האבלות על ידי הורדת המזרן לארץ, ואזי אין צורך להסיר את הכר. וטוב להניח אבן תחת המזרן. בדרך זו מקיימים את מנהג האבלות ואין כל כך קושי להירדם.
מנהג הישיבה על הארץ
נוהגים לשבת על הארץ כמנהג אבלים. אולם כיוון שאין בזה חיוב מהדין, אין מחמירים בזה עד סוף תשעה באב (ב"ח תקנט, א). האשכנזים נוהגים להחמיר בזה עד חצות היום, והספרדים עד תפילת מנחה (שו"ע ורמ"א תקנט, ג). וכן הישנים אחר הצהרים אינם צריכים להוריד את המזרן לארץ.
יש נוהגים על פי הקבלה שלא לשבת על הקרקע בלא חציצה של בד או עץ (ברכ"י תקנה, ח), אבל על גבי מרצפות לדעת רבים, גם לפי הקבלה, אין צריך להקפיד בזה. ויש מקפידים להניח חציצה גם על גבי מרצפות, ורבים נוהגים להקל.
הקלות במנהג
כיוון שאין חיוב מהדין לשבת על הארץ, מותר לשבת על כר קטן או ספסל נמוך, אבל עדיף שלא יהיה גבוה יותר מטפח מהקרקע. כשקשה לשבת נמוך כל כך, אפשר להקל לשבת על כסא נמוך שאינו מגיע לגובה של שלושה טפחים (24 ס"מ). ומי שקשה לו, רשאי להקל לשבת על כסא שגובהו מעט יותר משלושה טפחים.
ישיבה על מדרגות נחשבת כישיבה על הקרקע, כיוון שדורכים עליהן (מקו"ח לחו"י). יש שהקילו לשבת על סטנדר הפוך, שהואיל ולא נועד לישיבה, אף שהוא גבוה שלושה טפחים, אינו נחשב כיושב על כסא.
המתקשים לשבת על הארץ
מעוברות, זקנים, חולים והסובלים מכאבי גב, שקשה להם לשבת על כסא נמוך, רשאים לשבת על כסאות רגילים (ערוה"ש יו"ד שפז, ג).
ויהי רצון שנזכה להתאבל על ירושלים באמת, ומתוך כך נזכה לראות בשמחתה (תענית ל, ב), שנאמר (ישעיהו סו, י): "שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה".
כל רחיצה של תענוג אסורה בתשעה באב, בין במים חמים ובין במים קרים. ואפילו מקצת גופו אסור לרחוץ, ואפילו להושיט אצבע אחת קטנה לתוך מים אסור. אבל מי שנתלכלך בבוץ או בצואה או שנטף דם מחוטמו, רשאי לרחוץ את המקום המטונף, מפני שאינו מתכוון לתענוג (שו"ע או"ח תקנד, ט).
וכן אישה שמחליפה את החיתול של בנה, רשאית לרחוץ את המקום המלוכלך, למרות שתוך כדי כך תרחץ את ידה. ואם הלכלוך או ריחו הרע אינו יורד במים בלבד, תוכל להשתמש בסבון.
וכן אישה שמכינה מאכלים לקראת סוף הצום או לילדיה, רשאית לשטוף לשם כך מאכלים וכלים, מפני שאין זו רחיצה של תענוג. ואף שבכל רחיצה להסרת לכלוך יש גם קצת הנאה, מכל מקום כיוון שעיקר הכוונה להסרת לכלוך, אין היא נקראת רחצה של תענוג.
מי שהזיע מאוד, עד שהוא טרוד וסובל מאוד, רשאי לרחוץ את מקום הזיעה, מפני שאינו מתכוון ברחיצתו לתענוג (מ"ב תריג, ב, שעה"צ ד).
מי שנצטבר לו אחר השינה לכלוך בזוויות עיניו, והוא רגיל תמיד להסירו במים, רשאי להסירו במים (שו"ע תקנד, יא, מ"ב כב).
ניגוב הפנים במגבת לחה
מותר ליטול מגבת שיש בה לחות מועטה ולהעבירה על הפנים הידיים והרגליים, מפני שבלחות מועטה שכזו אין איסור רחיצה. ובתנאי שאין בה "טופח על מנת להטפיח", היינו שאין בה לחות כזו שיכולה ללחלח את ידו באופן שידו תוכל אח"כ ללחלח דבר אחר (רמ"א תקנד, יד; מ"ב כז).
שטיפת פה בט' באב
אסור לשטוף את הפה בתשעה באב. ומי שיצטער מאוד אם לא ישטוף את פיו, יכול אף בתשעה באב לשטוף את פיו ולצחצח את שיניו בלא משחה. אבל ביום הכיפורים, שחיוב הצום מהתורה, אין להקל בזה.
נטילת ידיים בשחרית
לאחר הקימה מהשינה בשחרית צריך כל אדם ליטול את ידיו שלוש פעמים עד סוף פרקי האצבעות, מפני שרוח רעה שורה על הידיים לאחר שנת הלילה, והיא עלולה להזיק לפתחי הגוף, וכדי להסירה צריכים ליטול כל יד שלוש פעמים לסירוגין. ולאחר שיתפנה בשירותים יחזור ויטול את ידיו פעם אחת ויברך "על נטילת ידיים", מפני שנטילה זו היא מצווה, שתקנו חכמים ליטול ידיים בברכה לקראת תפילת שחרית. ואף שבכל יום אנו רגילים להדר בכל הנטילות ליטול את כל כף היד, בתשעה באב שנאסרה בו רחיצה יש ליטול עד סוף קשרי האצבעות בלבד, מפני שמעיקר הדין נטילה זו מספיקה הן כהכנה לתפילת שחרית והן להסרת הרוח הרעה (שו"ע תריג, ב).
אף שבכל השנה לכתחילה נוטלים ידיים לקראת כל תפילה, בתשעה באב אין נוטלים ידיים לקראת התפילה, כיוון שאין בזה חיוב. אבל מי שנגע במקומות מטונפים שבגופו (היינו מקומות מכוסים שהאדם מזיע בהם), ורוצה אח"כ לומר דברים שבקדושה, יטול את ידיו, מפני שהוא נוטלן לשם מצווה ולא לשם תענוג (מ"ב תריג, ה-ו; כה"ח ו).
האם מי שיצא משירותים רשאי ליטול ידיו
התעורר ספק לגבי דינו של מי שהתפנה מבלי שנגע בידו במקומות מכוסים שבגופו, שאולי אין הוא צריך נטילה מפני שלא נגע בידיו במקום מטונף. כדי לצאת מהספק, נכון שהמתפנה יגע בידו במקום מכוסה שבגופו, היינו במקום שיש בו מלמולי זיעה, ואח"כ כשיצא, יוכל לכל הדעות ליטול את ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו, כדי לברך בנקיות "אשר יצר" (שו"ע תריג, ג, מ"ב ד).
ודי לרחוץ כל יד פעם אחת, כי זה מה שנצרך על פי הדין כדי לטהר ולהכין את עצמו לאמירת דברים שבקדושה. ומי שרגיל תמיד להדר וליטול ידיו שלוש פעמים בצאתו משירותים, רשאי להמשיך במנהגו גם בט' באב.
סיכה לתענוג אסורה ולרפואה מותרת
אסור לסוך אפילו מקום קטן שבגוף בשמן או במשחה, וכן אסור להשתמש במוצרי קוסמטיקה כאבקות ומשחות לייפוי העור או לריח טוב. ודווקא סיכה של תענוג אסורה, אבל סיכה לצורך רפואה מותר. לפיכך מותר למרוח ווזלין לסדקים בשפתיים, וכן מותר למרוח משחה נגד גירוד (שו"ע תקנד, טו). וכן מותר למרוח משחה לדחיית יתושים.
איסור להריח בשמים
בנוסף לאיסור סיכה, הכולל איסור לבשם את הגוף, אסור גם להריח בשמים בתשעה באב, מפני שיש בזה תענוג, וצריך אדם למעט מתענוגו ביום שנחרב בית מקדשנו. ואמנם יש שהקלו מפני שאינו אחד מחמשת העינויים (מ"א), אבל דעת רוב הפוסקים להחמיר בתשעה באב (שו"ע תקנט, ז, שעה"צ תקנו, א).
נעליים טובות שאינן עשויות מעור
אסור בתשעה באב לנעול סנדל או נעל מעור. לדעת רבים, רק נעליים שעשויות מעור אסורות, אבל נעליים שעשויות מחומרים אחרים, כגון גומי ופלסטיק, אפילו אם הן טובות כמו נעלי עור, מותר ללכת בהן בתשעה באב (רי"ף, רא"ש).
ויש אומרים שהאיסור חל על כל נעל נוחה שההולכים בה אינם מרגישים את קושי הדרך (רז"ה). ובזמן חז"ל רק נעלי עור היו נחשבות טובות, אבל מחומרים אחרים לא היו עושים נעליים טובות, וממילא לא חל עליהן האיסור. אבל כיום שעושים נעליים או סנדלים מחומרים אחרים, והם טובים כנעליים וסנדלים מעור, אסור ללכת בהם בתשעה באב. לדעה זו אסור ללכת בתשעה באב בנעלי התעמלות וסנדלי 'שורש' וכיוצא בהם, אבל מותר ללכת בנעלי בית ונעלי בד בעלות סוליה דקה, שמרגישים בהן את קושי הקרקע.
למעשה, לפי ההוראה המקובלת, אין איסור ללכת בנעליים וסנדלים שאינם מעור. ואע"פ כן מי שיכול ללא קושי להסתפק בנעלי בית או נעלי בד שאינן מגינות באופן שלם על הרגל - טוב שיחמיר (מ"ב תריד, ה).
ומכל מקום, גם לדעת המקלים אין ללכת בנעליים או סנדלים מעור סינתטי שנראים כמו נעלי עור, מפני מראית העין.
חייל בשירות מבצעי
חייל בשירות מבצעי יכול לנעול נעלי צבא מעור, מפני שאיסור נעילת הסנדל הוא רק כאשר נועלים את הסנדלים או הנעליים לצורך הליכה ונוחות, אך כאשר יש צורך לנעול אותן לסיבה אחרת - אין איסור. וגם כאשר מותר מצד הדין לנעול נעליים, אם אפשר להסתפק בנעליים שאינם מעור - אין לנעול נעלי עור, מפני שרק לצורך מותר להקל בזה, וכאשר יש לו נעליים מחומר אחר, כבר אין צורך לנעול את נעלי העור.
מנהג השכיבה על הארץ
מצד הדין אין חובה לישון ולשכב על הארץ בתשעה באב, ואע"פ כן נהגו לבטא אבלות בתשעה באב גם בשכיבה על הארץ. אלא שכיוון שיסוד הדין ממנהג, דיניו קלים יותר:
למעשה, יש שהיו ישנים על הארץ, ויש שהיו ישנים בלא כר, ויש שהיו מניחים אבן תחת מראשותיהם (שו"ע תקנה, ב). ומי שקשה לו לישון באופן זה, רשאי לישון כדרכו (מ"ב תקנה, ו). והמנהג הרווח לקיים את מנהג האבלות על ידי הורדת המזרן לארץ, ואזי אין צורך להסיר את הכר. וטוב להניח אבן תחת המזרן. בדרך זו מקיימים את מנהג האבלות ואין כל כך קושי להירדם.
מנהג הישיבה על הארץ
נוהגים לשבת על הארץ כמנהג אבלים. אולם כיוון שאין בזה חיוב מהדין, אין מחמירים בזה עד סוף תשעה באב (ב"ח תקנט, א). האשכנזים נוהגים להחמיר בזה עד חצות היום, והספרדים עד תפילת מנחה (שו"ע ורמ"א תקנט, ג). וכן הישנים אחר הצהרים אינם צריכים להוריד את המזרן לארץ.
יש נוהגים על פי הקבלה שלא לשבת על הקרקע בלא חציצה של בד או עץ (ברכ"י תקנה, ח), אבל על גבי מרצפות לדעת רבים, גם לפי הקבלה, אין צריך להקפיד בזה. ויש מקפידים להניח חציצה גם על גבי מרצפות, ורבים נוהגים להקל.
הקלות במנהג
כיוון שאין חיוב מהדין לשבת על הארץ, מותר לשבת על כר קטן או ספסל נמוך, אבל עדיף שלא יהיה גבוה יותר מטפח מהקרקע. כשקשה לשבת נמוך כל כך, אפשר להקל לשבת על כסא נמוך שאינו מגיע לגובה של שלושה טפחים (24 ס"מ). ומי שקשה לו, רשאי להקל לשבת על כסא שגובהו מעט יותר משלושה טפחים.
ישיבה על מדרגות נחשבת כישיבה על הקרקע, כיוון שדורכים עליהן (מקו"ח לחו"י). יש שהקילו לשבת על סטנדר הפוך, שהואיל ולא נועד לישיבה, אף שהוא גבוה שלושה טפחים, אינו נחשב כיושב על כסא.
המתקשים לשבת על הארץ
מעוברות, זקנים, חולים והסובלים מכאבי גב, שקשה להם לשבת על כסא נמוך, רשאים לשבת על כסאות רגילים (ערוה"ש יו"ד שפז, ג).
ויהי רצון שנזכה להתאבל על ירושלים באמת, ומתוך כך נזכה לראות בשמחתה (תענית ל, ב), שנאמר (ישעיהו סו, י): "שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה".
