הלכות קידוש א' | הרב אליעזר מלמד | בית המדרש

שבת ומועדים
תפילות, קידוש וסעודות

קטגוריה משנית

ספריה
תפילות, קידוש וסעודות

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב אברהם בן ציון ב"ר שבתי זצ"ל

15028

10 דק' קריאה

א - זכור ושמור
כפי שלמדנו (לעיל א, ח), שתי מצוות יסודיות מעמידות את השבת, 'זכור' ו'שמור'. ב'שמור' נצטווינו להימנע מכל מלאכה, ועל ידי כך נוצר חלל פנוי בנפש, שאותו נצטווינו למלא בתוכן החיובי של מצוות 'זכור', שעניינה לזכור את קדושת השבת ולהתקשר אל יסודות האמונה. בכל ששת הימים אנו פועלים בעולם החיצוני ובשבת אנו שבים אל עולמנו הפנימי, אל הנשמה שלנו, וזוכרים שוב את יסודות האמונה.
היסוד הראשון שאנו זוכרים בקידוש הוא בריאת העולם, והשני יציאת מצרים. יש אנשים שמודים כי ה' ברא את העולם אך כופרים בכך שגם אחר הבריאה הקב"ה ממשיך להחיות את העולם, להשגיח עליו ולהנהיגו. ביציאת מצרים התגלתה השגחתו של ה' באופן המובהק ביותר, ונודע כי ה' מתגלה לעולם על ידי עם ישראל, וזה משמעותו של היסוד השני שאנו זוכרים בקידוש.
שני היסודות הללו מוזכרים בשני הנוסחים של מצוות השבת שבעשרת הדיברות. בפרשת יתרו המצווה היא 'זכור', ובה מודגש היסוד של בריאת העולם, שנאמר (שמות כ, ז; כ, י): "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ... כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ". בנוסח המוזכר בפרשת ואתחנן המצווה היא 'שמור', ושם מוזכר היסוד של יציאת מצרים, שנאמר (דברים ה, יא; ה, יד): "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ... וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת". אכן יש קשר בין שמירת השבת ויציאת מצרים, בשניהם מתגלה הנשמה האלוקית, ומתוך כך אנו יוצאים לחירות, משעבוד מצרים ומהשעבוד למלאכה.
את תמציתה של מצוות 'זכור' אנו מקיימים בעת אמירת הקידוש על היין, ומתוך כך המצווה מתרחבת על כל יום השבת, שנאמר (שמות כ, ז): "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ", שיהיה יום השבת כולו מקודש, לזכור בו את יסודות האמונה ולעסוק בתורה, ולעשות זאת מתוך עונג סעודות ושינה רגועה. ואף בימות החול מצווה לזכור את יום השבת ולקדשו, היינו לכבדו מכל הימים ולהתכונן לקראתו בהכנת המאכלים, רחיצת הגוף, כיבוס הבגדים וסידור הבית (עיין רמב"ן שמות כ, ז; לעיל ב, א-ו).
במצוות השבת חייבים גברים ונשים כאחד. ואף שהכלל הוא שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, ומצוות זכור היא מצוות עשה שתלויה בזמן, למרות זאת, נשים חייבות במצווה, שכן זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, והרי הן כרוכות זו בזו, וכשם שנשים חייבות במצוות שמור, שהיא מצוות לא תעשה, כך הן חייבות במצוות זכור.
לפיכך, חיובה של אשה שווה לחיובו של האיש, ויכולה אשה להוציא איש ידי מצוות קידוש. אבל קטן או קטנה שלא הגיעו לגיל מצוות, אינם יכולים להוציא גדולים, שהקטנים המסוגלים להבין את עניין השבת חייבים במצוות קידוש מדברי חכמים בלבד, ואילו הגדולים חייבים מהתורה (שו"ע רעא, ב).

ב - כיצד מקיימים מצוות זכור
מן התורה כל המזכיר בשבת את קדושתה שהיא זכר לבריאת העולם ויציאת מצרים, קיים את מצוות 'זכור'. אלא שרצו חכמים, שכל ישראל יקיימו את מצוות 'זכור' בנוסח מושלם ומדויק, לפיכך התקינו 'אנשי כנסת הגדולה' נוסח ברכה על קדושת השבת, וכדי שיאמרו את הקידוש בכבוד ועונג - תקנו לאומרו על כוס יין סמוך לסעודה. ויש אומרים שזו מצווה מהתורה להזכיר את קדושת השבת על מאכל או משקה שיש בו עונג ושמחה. 1 נהגו להוסיף ולומר לפני ברכת הקידוש את פסוקי 'ויכולו' (בראשית ב, א-ג; עיין לעיל ה, יב).
לדעת הרבה פוסקים, בנוסף למצווה להזכיר את השבת בכניסתה, מצוות 'זכור' מחייבת גם לזכור את השבת ביציאתה. בכניסתה המצווה להזכיר את קדושתה ומהותה, וביציאתה המצווה לעמוד על ההבדל שבין קדושת השבת לימי החול. לפיכך, גם ההבדלה שאנו אומרים בצאת השבת, לדעת הרבה פוסקים, היא מצווה מהתורה. אלא שכמו בקידוש, מהתורה אפשר לצאת בדיבור, וחכמים תקנו לומר את ההבדלה על כוס יין (רמב"ם, מ"ב רצו, א, ועיין להלן ח, א).
הוסיפו חכמים ותקנו לומר קידוש ביום, כדי לכבד בו את יום השבת ולייחדו משאר הימים, שעל ידי שפותחים את הסעודה בקידוש, ניכר שזו סעודה חשובה ומיוחדת ונזכרים בקדושת השבת. וכיוון שאין מקיימים בו את מצוות 'זכור', לא תקנו לו חכמים ברכה מיוחדת לכבוד השבת, אלא מברכים על כוס יין "בורא פרי הגפן", ונוהגים לומר לפני הברכה פסוקים מעניין השבת. קידוש זה נקרא 'קידושא רבה' (קידוש גדול) בלשון סגי נהור, שכן קידוש הלילה הוא החשוב (מ"ב רפט, ג).
אף שסעודת היום חשובה מסעודת הלילה (כמבואר להלן ז, ד), מכל מקום את מצוות 'זכור' אנו מקיימים בקידוש הלילה, משום שמצווה לזכור את השבת סמוך לכניסתה, ולכן אחר שסיים אדם את תפילתו יזדרז לקיים את מצוות הקידוש (שו"ע רעא, א; ג). מי שלא קידש בליל שבת, לא הפסיד את המצווה, ויקדש ביום לפני סעודת שחרית, ויאמר את ברכת הקידוש של הלילה בלא פסוקי 'ויכולו' הקשורים לליל שבת (שו"ע ורמ"א רעא, ח). אם גם לפני סעודת שחרית לא קידש, כל זמן שלא שקעה החמה, עדיין מצווה עליו לקדש, ויקפיד לאכול אחר הקידוש (כמבואר להלן הלכה י).
כיוון שמן התורה יוצאים בהזכרת השבת בדיבור, יש אומרים שבברכה האמצעית שבתפילת ערבית של שבת כבר מקיימים את מצוות 'זכור' מן התורה (מ"א). אולם היו שפקפקו בזה משתי סיבות: האחת, שאין רגילים לכוון בתפילה לצאת ידי מצוות 'זכור', ולהלכה נפסק שמצוות צריכות כוונה (שו"ע או"ח ס, ד). השנייה, שיתכן שצריך להזכיר בקידוש שהשבת היא זכר ליציאת מצרים, ואילו בתפילת שבת אין מזכירים את יציאת מצרים יחד עם קדושת השבת. לכן בפועל גם את המצווה מן התורה אנו מקיימים כדברי חכמים בקידוש על היין (מ"ב רעא, ב, ובאו"ה שם), בנוסף לכך, כבר למדנו שיש סוברים, שמהתורה צריך לומר את הקידוש על היין (הערה 1).

ג - קידוש על היין
תקנו חכמים לומר את הקידוש על היין, מפני שהוא המשקה החשוב ביותר, שהוא גם מזין וגם משמח. וכן מצינו בכמה מצוות שיש בהן שמחה, שתקנו חכמים לומר ברכה על כוס יין, כמו ברכת האירוסין, שבע ברכות הנישואין וברכה שאחר ברית המילה. מעמדו המיוחד של היין בא לידי ביטוי בכך שתקנו לו ברכה מיוחדת, שעל כל המשקים מברכים בתחילה 'שהכל' ולבסוף 'בורא נפשות', ואילו על היין מברכים בתחילה 'בורא פרי הגפן' ולבסוף ברכה אחת 'מעין שלוש'. הלכה נוספת שמבטאת את מעמדו של היין, שלמרות שברכתו שונה מברכת שאר המשקים, בברכת היין נפטרים כל שאר המשקים.
לכתחילה, כדי להדר במצווה, יש לקדש על יין משובח שטעמו חביב על המקדש. מי שאין לו יין, בלילה יקדש על הפת, וביום יקדש על משקה אלכוהלי כבירה לבנה או וודקה. ואם גם משקה כזה אין לו, יקדש על הפת. 2
באמירת הקידוש על היין יש משמעות עמוקה. בדרך כלל הקדושה מתגלה בעולם הרוח, בכובד ראש ורצינות. ואילו בעולם החומר, בולטים יותר היצרים הרעים, התאווה, הגאווה והליצנות. ולכן פעמים רבות נוטים אנשי הרוח שמבין אומות העולם, להתרחק מהשמחה והצהלה העלולות לגרור את האדם לתאוות גשמיות מגונות. לא כן בישראל, שאנו מקדשים את השבת על היין, לבטא בזה שקדושת השבת מתגלה בעולם הרוח ובעולם החומר כאחד; והשמחה והצהלה, כשהן מכוונות כראוי, יכולות להיות שותפות ממש לגילוי הקדושה בעולם. וזה עניינה של השבת, לגלות את הקדושה בלימוד התורה ובסעודות שבת, בתפילה ובקידוש על היין. וזהו שאמרו חכמים (פרקי דרבי אליעזר יט): "כל המברך ומקדש על היין בלילי שבתות מאריכים לו ימיו בעולם הזה ולעולם הבא".

ד - היינות הכשרים לקידוש
דיני היין נלמדים מדין היין שהיו מנסכים על גבי המזבח בזמן שבית המקדש היה קיים, וכל יין שפסול לניסוך מפני שיש בו גנאי, גם לקידוש הוא פסול. למשל, יין שהיה מגולה במשך כמה שעות, כגון שהיה בכוס שאינה מכוסה או בבקבוק פתוח - נפסל לקידוש. וכן יין שריחו רע - פסול לקידוש (שו"ע רעב, א, מ"ב ג).
אבל יינות הכשרים בדיעבד לניסוך על גבי המזבח, כשרים לכתחילה לקידוש. למשל, יין מתוק מאוד שנעשה מענבים שהומתקו מדי בחום השמש, כיוון שהוא כשר בדיעבד למזבח, הרי הוא כשר לכתחילה לקידוש. וכן מיץ ענבים, כיוון שבדיעבד אם ניסכו בו יצאו, אפשר לקדש עליו לכתחילה. אמנם מצווה מן המובחר לקדש על יין משובח שיש בו אלכוהול והוא משמח (שו"ע רעב, ב, מ"ב ה).
יש יינות שנפסלו לניסוך מפני שעירבו בהם דברים אחרים, אבל לקידוש הם כשרים. למשל, יין שעירבו בו מים פסול למזבח, ולקידוש להיפך, טוב למזוג אותו במעט מים, כדי להטעימו ולהכהות את חריפותו. אמנם את היינות שלנו אין צורך למזוג, מפני שאינם חזקים (שו"ע ורמ"א רעב, ה).
אם עירבו ביין מים, יש אומרים שאם המים רוב, אין דינו כיין ואין מברכים עליו 'הגפן' והוא פסול לקידוש. ויש מקילים בזה כל עוד טעמו כיין. ביינות המוכשרים על ידי הרבנות, מקפידים שהיין יהיה רוב, והרי הם כשרים לכל הדעות. 3
יין מבושל או יין שהוסיפו בו סוכר או דבש פסול לניסוך היין, מפני שהשתנה מצורתו הראשונה. ויש אומרים שכשם שיינות אלו פסולים לניסוך כך הם פסולים לקידוש (רמב"ם). אבל דעת רוב הפוסקים שיינות אלו כשרים לקידוש, מפני שהבישול או הוספת הסוכר נועדו להשביחם. וכן נוהגים למעשה, לצאת ידי חובה ביינות מבושלים וביינות שהוסיפו בהם סוכר כדוגמת קונדיטון. ואפילו מי שיש לו יין טבעי, אם המבושל עם תוספת סוכר טעים לו יותר, עדיף שיקדש על הטעים (שו"ע ורמ"א רעב, ח). בהרבה יינות מתוקים מובחרים, אין מוסיפים סוכר, ומתיקותם נובעת מענביהם, ולכל הדעות יוצאים בהם ידי חובת קידוש. 4
יש אומרים שהיין צריך להיות אדום, ואם הוא לבן - פסול לקידוש (רמב"ן), ודעת רוב הפוסקים, שאפשר לקדש על יין לבן, וכן נפסק בשו"ע (רעב, ד). היו לפניו שני יינות, אדום שאינו טעים כל כך, ולבן משובח, הרוצה לצאת ידי כולם, יערב את הלבן במעט אדום וכך יהיה לו יין טעים ואדום (עדיף למזוג את היין הלבן לתוך האדום, כמבואר להלן יב, י).

ה - שיעור היין בכוס של ברכה
כדי לקיים את מצוות הקידוש צריך שיהיה ביין שיעור שיש בו חשיבות, כדי שיהיה לברכה על מה לחול. שיעור זה הוא לכל הפחות כנפח של ביצה ומחצה (רביעית הלוג), וזה השיעור שצריך להיות בכל 'כוס של ברכה'. ואם היה פחות משיעור זה - לא קיימו את המצווה (שבת עו, ב, פסחים קז, א, קח, ב; מ"א רעא, לב).
מקובל היה להורות ששיעור ביצה ומחצה שכתב הרמב"ם הוא כשיעור 86 מיליליטר (ר"ח נאה). אולם לפי חישובים מדויקים, השיעור המדויק שכתב הרמב"ם הוא 75 מ"ל. ויש מחמירים וסוברים שהביצים של ימינו התקטנו ונעשו כמחצית הביצים של פעם, ואם כן צריך שיהיה ביין שיעור של 150 מ"ל (חזו"א). למעשה, העיקר להלכה שאפשר לקדש על שיעור של 75 מ"ל, ורבים מיוצאי אשכנז מחמירים לכתחילה שיהיה בכוס של ברכה שיעור של 150 מ"ל. 5
לאחר הברכה, צריך המקדש לשתות כשיעור 'מלא לוגמיו', שהוא שיעור שתייה המיישב את דעתו של השותה אותו. שיעור 'מלא לוגמיו' הוא כשיעור יין שימלא את חלל פיו כשהוא מנפח לחי אחת. ושיעור זה הוא לכל הפחות רובה של 'רביעית', כלומר 38 מ"ל לפחות. ואדם שפיו גדול צריך לשתות יותר, כפי השיעור שימלא את פיו. וברוב האנשים הוא שיעור 50-55 מ"ל, וגם האדם הגדול ביותר, אינו צריך לשתות יותר משיעור 'רביעית' - 75 מ"ל.
אם המקדש אינו יכול לשתות שיעור 'מלא לוגמיו', יכול אחד מהשומעים להחליפו בשתיית 'מלא לוגמיו'. בדיעבד, אם המקדש והשומעים שתו יחד כשיעור 'מלא לוגמיו', יצאו ידי חובת הקידוש, למרות שאין אחד מהם ששתה לבדו כ'מלא לוגמיו' (פסחים קז, א; שו"ע רעא, יד, מ"ב עג). 6

^ 1.. פסחים קו, א: "תנו רבנן: 'זכור את יום השבת לקדשו' (שמות כ, ח), זוכרהו על היין". לרמב"ם (שבת כט, ו), ר"ת, סמ"ג, רשב"א ורובם המכריע של הפוסקים, המצווה לקדש על היין מדרבנן, והפסוק הובא כאסמכתא. ולרש"י ור"ן (על הרי"ף שבת י, א), המצווה לקדש על היין או על הפת מהתורה, שכך כוונת התורה, לזכור את השבת על דבר שקשור לשבת שנצטווינו לקדשה במאכל ומשתה. ולדעת הראב"ן המצווה היא דווקא על היין.
^ 2.. נחלקו הפוסקים אם אפשר לקדש על 'חמר מדינה', היינו משקה חשוב שיש בו אלכוהול כשֵׁכָר (ועיין להלן ח, ד). לדעת ר"י, כשאין יין אפשר לקדש עליו, ולדעת הרמב"ם, אין לקדש עליו. וכן נחלקו לגבי פת, לרוב הפוסקים כאשר אין יין אפשר לקדש על הפת, הואיל והיא קשורה למצוות השבת, שעליה מקיימים את מצוות הסעודה. אבל לדעת רבנו תם, גם כשאין יין אין לקדש על פת. למעשה נפסק בשולחן ערוך (רעב, ט, עפ"י הרא"ש), שמי שאין לו יין, בליל שבת מוטב שיקדש על הפת כדעת רוה"פ. אבל בשבת בבוקר, עדיף לקדש על שֵׁכָר, שהואיל ואין ברכה מיוחדת בקידוש היום, אם יקדש על פת לא יהיה ניכר שיש כאן קידוש, שבכל יום הוא אוכל פת, ולכן מוטב שיקדש על שֵׁכָר, ואח"כ יבצע על הפת. באשכנז, שהיין היה יקר מאוד, נהגו רבים להקל ולקדש על שֵׁכָר בקידוש היום, ורק בקידוש הלילה שיסודו מהתורה, דקדקו לקדש על יין (מ"ב רעב, כט). אבל כיום, שהיין מצוי, צריך לקדש על יין בליל שבת וביום שבת. המקדש על פת, צריך לאכול בנוסף ל'כזית' לשם קידוש 'כזית' לשם סעודה (שש"כ נד, כא).
^ 3.. על היין שבזמן התלמוד נחלקו בכמה מים ימזגוהו ועדיין יחשב יין (ב"ב צו, ב). י"א שאם היין 25% מהתערובת דינו כיין, וכ"כ בכה"ח רד, לא, בשיטת השו"ע. ולרמ"א רד, ה, אם היין יותר מאחד חלקי שבע של התערובת דינו כיין. אבל כתב השו"ע שהיינות שלנו אינם חזקים כל כך, ולכן דינם שונה. והפמ"ג ועוד אחרונים ביארו שרק כאשר הרוב יין דינו כיין, וכן מנהג ספרדים ורבים מהאשכנזים. ויש פוסקים, שכל זמן שהטעם הוא של יין, ויותר משביעית מהתערובת יין, דינו כיין, וכן נהג בד"ץ העדה החרדית (פס"ת רד, ח). ויצאו כנגדו כמה מגדולי הפוסקים (שו"ת חזון עובדיה ו, ב). והרבנות הראשית נהגה להכשיר כיין רק כאשר רובו יין.
^ 4.. דעת הרמב"ם שבת כט, יד, שיין מבושל או שעירבו בו סוכר וכדומה פסול לקידוש. וכן דעת כמה גאונים. אבל תוס', רא"ש, ר"ן, רמב"ן ורשב"א סוברים שהוא כשר, ולכך נוטה דעת השו"ע. וכתבו הרמ"א והמ"ב רעב, כג, שאם היין המבושל או זה שהוסיפו בו סוכר או דבש יותר טעים - עדיף לקדש עליו. ויש שחוששים לדעת המחמירים ומעדיפים לקדש על יין שאינו מבושל ושאין מעורב בו סוכר (קצוש"ע עז, ו; כה"ח רעב, מד).
רוב היינות כיום מפוסטרים, היינו מבושלים בחום של 80-85 מעלות, כדי לטהרם מחיידקים. ויש ספק אם הפיסטור נחשב בישול לשני דינים: א) אם כשר גם לאוסרים קידוש ביין מבושל, ב)אם נגע בו גוי עובד ע"ז, שאם הוא מבושל אינו נאסר, שאין איסור יין נסך ביין מבושל. באג"מ יו"ד ג, לא, כתב, שהוא נחשב מבושל. וכ"כ בילקוט יוסף רעב, י. ולמנחת שלמה א, כה, רק אם נשתנה טעמו או ריחו או מראהו בבישול, נשתנה דינו, והפיסטור שנועד להמית חיידקים אינו נחשב כבישול. להלכה, לכתחילה אפשר לקדש על יין מפוסטר. ולגבי מגע גוי, אפשר בדיעבד להקל, מפני שאיסור יין שנגע בו גוי מדרבנן, וספק דרבנן לקולא. וק"ו שכך הדין כאשר מדובר ביהודי שמחלל שבת. ואם הוא עושה קידוש, רבים מהמחמירים יסכימו להקל אפילו ביין לא מפוסטר (עיין לעיל א, יד).
^ 5.. יעויין בפניני הלכה ברכות י, 11, או בהרחבות כאן. ובקיצור, לגבי השיעור הרגיל עפ"י הרמב"ם, שחישב ר"ח נאה, נפלה טעות, שהרמב"ם כתב את דבריו לפי 'דרהם' שהיה בזמנו והיה קטן במעט מה'דרהם' הטורקי שעל פיו חישב ר"ח נאה. נמצא שבאמת דעת הרמב"ם וכל הפוסקים שהולכים בשיטתו, שביצה ומחצה (שהיא רביעית הלוג) היא 75 מ"ל. כ"כ הרב בניש (מדות ושיעורי תורה ל, ה; טז, ו), וכן הסכים הגרע"י. (ומנהג אשכנז הקדום להחשיב 46 מ"ל כביצה, ו-69 מ"ל רביעית). ושיטת הנודע ביהודה שהביצים התקטנו לחצי, וחישב החזו"א שלפי זה שיעור ביצה ומחצה הוא כ-150 מ"ל. וכתב במ"ב רעא, סח, ותפו א, שבמצוות ששורשן מדאורייתא, כמו קידוש הלילה, טוב להחמיר כשיטת הנודע ביהודה, ובארבע כוסות שיסודם מדרבנן, וכן בשיעור ברכה אחרונה, אפשר לכתחילה לנהוג כשיעור הרגיל. וכן מבואר בפניני הלכה פסח טז, ח; טז, כג, 20.
^ 6.. כשהמקדש שתה פחות מכמלא לוגמיו, וגם כולם יחד שתו פחות מ'כמלא לוגמיו', לא קיימו את המצווה כתיקנה. לדעת המ"א רעא, לב, לא יצאו ידי חובת קידוש, ועל המקדש להמשיך לשתות עד שיעור כ'מלא לוגמיו'. ואם הסיח את דעתו, עליו לחזור ולברך על היין. ואם קם ממקומו והלך למקום אחר, חובה עליו לחזור ולקדש. אולם לדעת כמה פוסקים, אף שלא יצא ידי המצווה כתיקנה, יצא בדיעבד ידי קידוש, שהרי קידש על הכוס, וכ"כ בכה"ח רעא, פב, ובאור לציון ח"ב כ, ז. ועיין שש"כ מח, ט, הערה נז. וכיוון שיש בזה ספק, מי שלא שתה כ'מלא לוגמיו' אינו יכול לחזור לקדש, וטוב שישמע את הקידוש ממי שעדיין לא קידש.

תפילות, קידוש וסעודות