ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פרשת דברים-חזון התשס"ז

בית מדרש פרשת השבוע חומש דברים דברים Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (35 ד') הורד mp3
שלח לחבר הורד דף מקורות צפה בשיעור (35 ד')

ו אב תשס"ז

פרשת דברים-חזון התשס"ז

מוצאי שבת "חזון" תשס"ז



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
רחל בת יקוט

דברים 1

ההשתוקקות למקדש
שבת זו אנו נמצאים בירושלים כדרכנו. התחברנו אל הקודש, אל הר הבית בירושלים עיר הקודש והמקדש. אך אנו עוד לא יכולים להיכנס להר. אמנם עמדנו ליד הכותל המערבי, בסמוך והתפללנו. ביקשנו ובמיוחד בתפילת מוסף.
ומדוע דווקא במוסף?
יש דעה בחכמים שתפילות כנגד קרבנות , ומנגד יש דעה שתפילות כנגד אבות (ברכות כו ע"ב). אבל על תפילת מוסף אין חולק שהיא כנגד קרבן מוסף. ולעמוד ולומר "ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו"- זה משבר את הלב! וכשהגעתי למילה "שם" חשבתי לעצמי שאולי אפשר להגיד "פה", שהרי אנחנו בסמוך ונראה לקודש.
והלב מבקש שנזכה במהרה לחידוש עבודת המקדש.

ספר דברים- מדרגה מיוחדת של דור הכניסה לארץ
כהתחלה להבנת עניינו של ספר דברים כדאי להקדים את דברי הקדושת לוי. הקדושת לוי אומר (פרשת דברים ד"ה דבר משה אל בני ישראל) שבתורה יש הרבה סיפורים, מסיפורי האבות אברהם יצחק ויעקב, איך הם הלכו והמאורעות שקרו להם, ועד המאורעות שמופיעים בשמות ובבמדבר. ואמנם אומר על זה הזוהר (ח"ג קמט ע"ב) שאין שום סיפור בתורה שאין ממנו מסר ומשמעות פנימית, ואוי לו למי שמפרש את התורה כפשוטה וחושב שהתורה באה לספר סיפורים סתם. כי כל מה שהתורה אומרת אלו דברים פנימיים ויסודות רמוזים ועליונים במילים ובפסוקים ושום דבר שם אינו רק כפשוטו. מאידך יש שם גם פשט, וממעשי האבות לומדים הרבה על מידותיהם והנהגתם, ויש להתחנך מכך למידות טובות. מידת החסד מאברהם ומסירות הנפש מיצחק. ומיעקב יש ללמוד להתמודד עם כל הצרות והקשיים ולהמשיך להיות דבוק תמיד בריבונו של עולם. ומכל מקום אף שברור שכל זה לא סיפורים בעלמא אלא יש ללמוד מכאן סודות עמוקים ופנימיים, אמנם יש ערך גם לפשט.
אך בספר דברים אין סיפורים! כל ספר דברים כולו מוסר והדרכה.
ומדוע?
מסביר הקדושת לוי (שם) שהמדרגה של ספר דברים היא מדרגה מיוחדת. עם ישראל עומד לפני הכניסה לארץ ישראל, ואלו הם לא דור יוצאי מצרים אלא דור חדש. דור יוצאי מצרים לא היו במדרגה הזאת. ולכן ההדרכה האלוקית הייתה צריכה להיות כמוסה בתוך סיפורי התורה, ואף מצוות התורה שנאמרו שם, שגם בהם יש סודות פנימים ועמוקים ככל התורה שכולה מלאה פרד"ס ועומק אין סופי, גם הם הופיעו רק בצורת מעשה גשמי. אמנם בדור הנכנס לארץ לא היה צורך בכך ואפשר היה לומר את הרעיונות וההדרכות בצורה יותר גלויה וברורה מפני המעמד הנפשי של הדור. הדברים ברורים, שמי ששייך לארץ ישראל הוא בעל מעלה מיוחדת. וגם אנחנו זכינו ורובנו נולדנו כבר לתוך ארץ ישראל, ויש בזה מעלה עליונה ומיוחדת שצריך תמיד לזכור (חסד לאברהם מעין שלישי נהר י).

קריאה פנימית של מגילת איכה

היכולת לחיות חיים פנימיים קשורה גם להתבוננות במה שמביא בעל הקדושת לוי בכמה פסוקים מפרשת איכה, כשבכל פסוק הוא מחפש את הנחמה בתוך המשמעות של הפסוקים.
הנה לדוגמא הוא אומר:
" דוב אורב הוא לי אריה במסתרים. (איכה ג,י) הכלל, זה שהשם יתברך החריב את בית תפארתו ואנחנו ישראל בגלות הכל הוא בודאי טובה לישראל, כי בודאי ירחם ה' עלינו יותר ויותר ויבנה בית מקדשנו ביתר שאת ויתר עז. ונמצא מה שנראה עכשיו הגלות לא טוב אבל באמת להקדוש ברוך הוא נגלה כל הנסתרים שהכל הוא טובה לישראל. וזהו שאמר דוב אורב כו', הרמז על הגלות שהוא לא טוב. אריה במסתרים, אריה, רומז על מדת החסד, כי הוא צד ימין המרכבה מורה על חסד זהו במסתרים, שנסתר, היינו הכוונת של הצרה הגלות והחרבן בית המקדש הוא רק חסד על ישראל כנ"ל:"
כלומר בנגלה יש כאן יסוריים וצרות, ואמנם בהסתכלות פנימית החסד רמוז וכל יסורי הגלויות מגמתם לטובה.

עוד דוגמא להסתכלות כזו:
הביא בכליותי בני אשפתו הייתי שחוק לכל עמים. (איכה ג, יג-יד) הכלל הצער והחורבן בית מקדשינו לעתיד כאשר יבנה הקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו וחסדיו ביתר שאת ויתר עז אז יתגלה שזה הצער והחורבן היה רק חסד ונמצא הצער יוליד השמחה ונמצא הצער הוא כדמיון האב המוליד להשמחה והשמחה בבחינות בן להצער. וזהו שאמר הביא בכליותי, כלומר השם יתברך נתן במחשבתי שאני זוכר ומצפה להישועה והשמחה אשר יבוא מזה הצער. וזהו בני אשפתו, כלומר אשר יולד מזה הצער, דהיינו השמחה, דהיינו בני ולכך הייתי שחוק לכל העמים. ובזה, כלומר כשאני מעלה על מחשבתי השמחה אשר יולד מזה הצער, אז אני שחוק לכל העמים:

וכך בכל פסוק ופסוק בעל הקדושת לוי מחפש את הנקודה הפנימית כדי לזכור תמיד שכל הצער וכל הייסורים הם בסופו של דבר חסד אלוקי ממרומים, ומירוקים אלוקיים יש כאן, שהקב"ה בעתיד כתוצאה מזה יביא לנו שמחה גדולה מאוד.

כך גם על הפסוק "ואומר אבד נצחי ותוחלתי מה' זכור עניי ומרודי לענה וראש זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו". (איכה ג, יח-כ) מקשה בעל הקדושת לוי שלכאורה היה צריך להביא קודם את חסדי ה' כי לא תמנו ומתוך שאנחנו יודעים שחסדי ה' תמיד נמשכים אז אוחיל חסדי ה'. אבל הפסוק אומר אחרת, שקודם "אבד נצחי ותוחלתי" ואח"כ "אשיב אל ליבי", ולבסוף על כן אוחיל. מדוע הסדר כאן לכאורה הפוך?!
מסביר הרב שכשצרות שאין להם תיקון באות, כמו במיתה של קרוב שאי אפשר להחיות אותו, יש רק פתרון אחד והוא שישתכח מהלב (פסחים נד ע"ב) . כלומר צער כזה שאין לו אפשרות לתיקון, כשעובר זמן מה מתרגלים למצב ושוכחים. אמנם אדם שמצפים שיחזור בתשובה והמצב יתוקן כמו אדם חולה שמצפים שיבריא, אדם כזה לא שוכחים אף פעם! תמיד מצפים ומצפים ומצפים.
כך גם אנו שאנו מתאבלים ולא מתרגלים למצב של הגלות, זה אומר שהגלות הזו היא זמנית וחולפת ויש תקווה. וזוהי משמעות הפסוק "אבד נצחי כו' ". כלומר כשאני זוכר את עני ומרודי ולא שוכח, ומזה נמשך הצער הזה כל הזמן- אז זאת אשיב אל ליבי ועל כן אוחיל- כי כיוון שאני משיב אל ליבי והצער הוא כזה שלא מתרגלים אליו, סימן שיש לזה תיקון. וע"כ אוחיל כי אני יודע שחסדי ה' לא תמנו.

צריך להבין שאלו לא סתם פירושים אלא כך בעל הקדושת לוי היה קורא את מגילת איכה, מתוך צער עמוק ומאידך תקוות של ישועה, מתוך התבוננות פנימית. כשאנו קוראים את מגילת איכה וכואבים מאוד מאוד על החורבן והגלות, אנו גם מאמינים באמונה שלימה שכל זה רק לטובה, ומהרה יבנה בית יותר גדול וקדוש. אלא שצריך לזכור שתפקידנו להיות שותפים בבניין הבית הבא ע"י שנתקן את כל דרכינו ומעשינו.


על מה חרבה ירושלים- על שלא הוכיחו זה את זה
אחד הדברים שחז"ל (שבת קיט ע"ב) מונים כסיבה לחורבן היא שלא הוכיחו זה את זה. כשיש ערבות הדדית ולכל אחד חשוב מחברו, אז גם אם אחד ייפול השני יקימו (ע"פ קהלת ד, ט-י). אבל כשלא אכפת מהשני וישנה אדישות למצב הסובבים, וכשכל אחד עסוק רק בעצמו - זו עצמה סיבה לחורבן ירושלים.
אמנם תוכחה צריכה להיות באופן חיובי, כזו שעוזרת לאדם להשתפר ולא בצורה הגורמת עלבון כפי שכתוב "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא" (ויקרא יט,יז. ערכין טז ע"ב. רמב"ם דעות פ"ו ה"ח). אבל מאידך אי תוכחה פירושו שאחד פשוט לא אוהב את השני, ושלא אכפת לו שחברו יהיה מתוקן. ואכן בצורה כזו הירידה המוסרית נמשכת ומתגלגלת עד חורבן ירושלים. (מהר"ל נתיב התוכחה פ"ב).

היו שריה כאיילים
המשך חכמה (דברים ג,יא) אומר על הפסוק "היו שריה כאיילים" (איכה א,ו) שפירוש הגמרא (שבת דף קיט ע"ב) "מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה אף ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה " היינו, שאמנם לכל אדם יש מעלות ומאידך יש גם דברים שאינם טובים, שכך דרכם של בני אדם. אך אם האנשים מחוברים יחד, ועובדים כל אחד עם כוחותיו שלו בשיתוף עם השני, יכולים הם ללמוד איש ממעלותיו של חברו ואפשר כך לתקן ולהתקדם. אך יכול להיות גם מצב הפוך שאדם לומד מחסרונותיו של חברו ועל זה נאמר באיכה "היו שריה כאיילים". כלומר שהאנשים היו מרוכזים לא בראש בצדדי המעלה אלא בצד התחתון, המקולקל, בחולשה, ואת זה הם למדו זה מזה.

כשהציבור מאוחד ומגובש, לכל אחד יש מעלה שמשלימה את החיסרון שיש לחברו, וככלל כולם עושים את רצון ה' בשלימות (דרשות הר"ן דרוש א). כך לאחד יש כוחות עצומים של חסד ואילו השני מדגיש את צד הדין והגבורה. אחד מצליח בעשיית מצוות שבין האדם לחברו והשני בבין אדם למקום. כל אחד מהציבור עושה מעשים טובים וכולם ביחד מצטרפים לשלם אחד גדול של שלימות בעבודת ד'.
אך כשיש פירוד, כל המצוות והצדדים החיובים שבפרטים לא מתאחדים ואז נאמר "לא תוסיפו הביא מנחת שווא"(ישעיה א,יג). מדקדק בזה המשך חכמה כי מנחה אפשר להביא או כאדם יחיד או כציבור, אך שותפים לא רשאים להביא מנחה. כשהציבור לא מאוחד הקב"ה לא רוצה את המנחה, היא שווא, מפורדת ואין לה קיום.
כך גם בקטורת. בקטורת יש סממנים בעלי ריח טוב אך יש בה גם חלבנה. אך כשכל הסממנים מצטרפים יחד, גם החלבנה מוסיפה לריח הטוב. אמנם כשכל אחד עסוק רק בעצמו ויש פירוד, הקב"ה לא רוצה את הקטורת, כי כל ריח עומד בפני עצמו וניכר הריח הרע של החלבנה.
צריך שתהיה אחריות ציבורית, שתהיה לכידות, וצריך שלאנשים יהיה חשוב שגם לשני לחבר יהיה טוב - זה מעניינם של הימים האלו.

הקץ דוחק!
יש בימים האלו דרישה להגיע למדרגה חדשה. הקץ דוחק והגאולה נדרשת. אנחנו איננו פטורים מלעשות את כל המאמצים ולנקוט בכל האמצעים כדי שמבחינתנו, כל אחד ואחד מאיתנו יעשה את הכול כדי שהגאולה תתקרב.
לפעמים אפילו קהילה אחת שתחזור בתשובה יכולה להביא את הגאולה, והיא תבוא. כך אומר הזוהר.
כיוון שכך, צריך להעמיד מנהיגים איכותיים עם עוצמות ויכולת, בעלי מלאות בתורה וגדלות אמיתית. וזה אי אפשר שיקרה אלא אם אדם יחליט שהוא מוסר את הנפש ומתייגע ומתאמץ וממצה את כל הכוחות עד קצה יכולתו בלימוד התורה.
וצריך לדעת, שכשאדם מתאמץ ולומד בשקידה ובמסירות גדולה, ריבונו של עולם מוסיף לו שפע של כוחות. לעומת זאת כאשר אדם לא מנצל את כוחותיו ומבקש סייעתא דשמיא, הקב"ה מפנה את השאלה בחזרה אליו, מה אתה מבקש?! נתתי לך כוחות שאתה עדיין לא משתמש ולא מממש אותם!
זה דבר מוכח שאנשים שמתייגעים בתורה ובמצוות ואין להם כשרונות וכוחות מולדים, עצם היגיעה מולידה בהם כוחות ויש להם סייעתא דשמיא עצומה והצלחות מאוד גדולות. ידוע שתלמידי חכמים גדולים ומפורסמים היו מהם שלא היו בעלי כישרונות גדולים, אבל יגיעת התורה שלהם הייתה עצומה ופשוט נוספו להם כוחות חדשים, עד שנעשו מגדולי ישראל שבכל הדורות.
לכן דווקא בשעה זו אסור להתרפות, וחייבים להיות מקסימליסטים. לעשות הכול בלימוד התורה ובעשיית המצוות, וכשכולנו נשתף בזה פעולה מתוך ערבות הדדית נעשה את רצון ה' ונעלה למדרגה גבוהה יותר.

קדושת ארץ ישראל- קדושה עצמית
החתם סופר בתשובה (יו"ד רלג-רלד) מדבר על קדושת ארץ ישראל. הרב מתייחס לעליית תלמידיו לארץ ישראל כשהמטרה שלהם הייתה להגיע לירושלים. החתם סופר שלח את תלמידיו לירושלים אך הספינה שלהם עגנה בעכו במקום ביפו, כך שבמקום להגיע לירושלים הם הגיעו קודם לצפת. וכשמצאו שם מקום להתיישב, והיה במחשבתם שזה מקום שיהיה בו קל יותר לגור, החליטו שהם נשארים בצפת.
העובדה הזו מאוד ציערה את החתם סופר שמאוד רצה שהם יעלו לירושלים דווקא, שהרי יש מדרגות בקדושה.
ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות אך ירושלים מקודשת מכל ישראל, ויש הלכה מיוחדת שהכל מעלין לירושלים (כתובות פ"ג מי"א, רמב"ם אישות פי"ג כ). אדם יכול לכפות את בני משפחתו לעלות לירושלים כי יש בזה מעלה מיוחדת של קדושה.
תלמידיו של החתם סופר השיבו לו תשובות שונות ותורף תשובתם היא שבעצם ישנם דעות בפוסקים שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא לעתיד לבוא (מחלוקת ר'יוסי ורבנן בערכין לב ע"א, והרמב"ם תרומות פ"א ה"ה סב"ל דבטלה קדושה ראשונה, ור"י הזקן מובא בטור יו"ד סי' שלא סב"ל דלא בטלה) וא"כ שוב אין מעלה מיוחדת לירושלים על פני שאר המקומות בארץ ישראל.
אך החתם סופר ענה להם שמה שהוא מדבר אינו על הקדושה של המצוות התלויות בארץ, אלא על קדושת ארץ ישראל העצמית שאיננה תלויה כלל במצוות. בארץ ישראל ישנה קדושה עצמית עוד מימי האבות כפי שביאר הכפתור ופרח בפרק י' והקדושה הזו מוחלטת.
ואכן הכפתור ופרח אומר כדברי הכוזרי (מאמר ב,יד) שעוד מימי אדם הראשון נאבקו על ארץ ישראל. קין והבל, יעקב ועשיו, כולם נאבקו בשל קדושתה המיוחדת והדבר היה עוד טרם הכיבוש של הארץ.
בכל פרק י' מעמיק הכפתור ופרח להסביר שאין כלל הבדל בין כיבוש עולי מצרים לכיבוש עולי בבל אלא רק מצד החיוב בתרומות ומעשרות, אבל מצד הקדושה העצמית שיש בארץ יש הבדל גדול.
יש א"כ בארץ ישראל שתי נקודות נפרדות: קדושה עצמית וקדושת המצוות שתלויה בכיבוש, ולכן לפני שהיה כיבוש הייתה רק הקדושה העצמית שממילא לא התבטלה גם כשנחרב הבית. אחד מהוכחותיו שם שאם לא תאמר כן יצא שבאותם שבעים שנה שהיו בני ישראל בגלות בבל כל הצדיקים שהיו קבורים בארץ, קבורים בעצם בחו"ל וזה לא יתכן! והרי מצינו שכל האבות רצו להיקבר בארץ והרי אז עוד לא היה כיבוש!
עוד ראיה לכך היא שאם לא כן, כיצד נמנע עזרא לקדש את כל הארץ ועשה כאן מעין חלוקה כאן ארץ ישראל ושם חו"ל?! הרי בקדושה השנייה של עולי בבל לא קידשו את כל המקומות בארץ, וחלק השאירו לא מקודש בגלל העניים כגון בבית שאן (חולין ז ע"א , רמב"ם תרומות פ"א ה"ה). ואם הקדושה של ארץ ישראל תלויה במצוות איך יתכן שעזרא יעשה כאן חלק של ארץ ישראל ושם חלק של חו"ל, מקומות מקומות בארץ אחת?! אי אפשר לומר כך!
ראייה נוספת היא מהגמרא בערכין (י ע"ב, מגילה יד ע"א) שאומרת שעל נס שבחו"ל אין אומרים הלל, ומה שאומרים על נס יציאת מצרים זה כי ישראל לא היו בארץ. א"כ שואל הכו"פ מדוע לא אומרים הלל על הנס שבפורים הרי יצאו כולם לגלות ועוד לא חזרו ואין זה שונה מיציאת מצרים?! אלא שברור שהקדושה היא עצמית ונמשכת ומימלא אינה תלויה בכיבוש.
ויש מזה אומנם כמה מסקנות הלכתיות מההבנה הזו כמו בעניין כלאים שיצא שיהיו מחויבים מדאורייתא גם למ"ד שקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא.

ובאמת צריך להבין שכל עניין הקדושה של המצוות שבאה מהכיבוש הוא עניין של גילוי הקדושה העצמית. ולכן כך גם יש להסביר את מה שאמרו שהקדושה באה מזמן האבות ויש שנקטו מאדם הראשון, אך אין זה מחלוקת אלא הקדושה היא עצמית מראש מקדם, אלא שיש בזה גילוים ע"ג גילוים, שלאחר האבות הקדושה מופיעה יותר, ולאחר הכיבוש מתגלית עוד בהופעת חיובי המצוות, וכשישראל כולם יהיו יושבים בה תהיה שלימות של הופעת הקדושה העצמית המתמשכת.

קדושת ירושלים- קדושה עליונה
כל זה בכללות ארץ ישראל, אך יש קדושה עליונה יותר והיא קדושת ירושלים, מקום השכינה כפי שהסביר החסד לאברהם (מעיין שלישי נהר ג). החסד לאברהם מרחיב לבאר שיש פתח בשמים מעל שטחה של ירושלים שעוביו הולך ומתרחב באלכסון על כל שטחי ארץ ישראל, ומשם יורד השפע לעולם.
כשחרב הבית נסתם הפתח לזמן קצר ומזה אירע החורבן, וכשנפתח שוב לא היה כמקודם, אלא רק מעל ירושלים כשממנה הקדושה הולכת ונשפעת לעולם כולו.
הפתח הזה אינו יכול להיות סתום כיוון שאז העולם כולו לא יוכל להתקיים, שזהו מקור השפע והחיות ממקור העליון, מהפתח שמעל ירושלים, מירושלים של מעלה. זוהי מעלתה של ירושלים שהיא מקור השפע "כי שם ציווה ה' את הברכה"(תהילים קלג, ג). היא מקור הברכה לעולם כולו.

עניינם של הימים הללו
המעלה הזו שבארץ ישראל כולה, היא מעלה שבכח וענייננו לגרום להופעתה בפועל. ככל שאנו יותר מתבוננים בקדושת הארץ והולכים ומתקרבים לזה, התחושות הולכות יותר ומתערבבות. מצד אחד מצבנו לא כפי שהיה בימים שבעבר. במשך כל הגלות היתה פה ממשלה נכרית והנה יש לנו עתה שלטון יהודי, אמנם עדיין לא בשלמות אך נכרים אינם שולטים בנו.
אנחנו יכולים לעמוד על יד הכותל ולהתפלל , ופעם לא יכלו לעמוד בכל ארץ ישראל ולהתפלל, בטח ובטח בירושלים, וכן בכותל. הייתה תקופה שהעיר העתיקה הייתה בידי זרים, לא יכולנו להתקרב, ואילו היום אנו קרובים קרובים ונשארה רק החומה האחרונה- חומת האיסורים להכנס להר הבית מפני שאנחנו עדיין איננו בטהרה. החומה שמנעה מלהיכנס לארץ ישראל נפלה. החומה שלפני ירושלים נפלה. ונשארה רק חומת האיסור שעוד עוצרת אותנו.
א"כ מצד אחד אנחנו ממש מרגישים כבר את ניצוצי הגאולה.
ואמנם מצד שני באמת אנחנו צריכים להתמלא בצער יותר חזק מבעבר, יותר עצום ממה שחשנו בגולה במשך כל הדורות, כשרעיון הגאולה היה עדיין רחוק מאיתנו. הדבר דומה לאדם שעומד ליד השולחן ורואה את כל המעדנים והמטעמים ועדיין לא יכול לאכול. בוודאי שהרעב מציק לו הרבה יותר מאשר אם הוא רחוק מהשולחן ולא רואה את כל המאכלים הערבים. במידה זו אנחנו יותר קרובים לשולחן.

האדר"ת שבא לירושלים, כל הימים זלגו עיניו דמעות. כל פעם שראה את הר הבית התחילו עיניו זולגות דמעות עד שנעשה חולה מזה. יתכן שמרוב עוגמת נפש חלה את מחלתו האחרונה שממנה לא קם.
בדרשות הצל"ח שיצא לאחרונה מסופר שבמשך תשעת הימים היה הצל"ח אוכל רק לחם יבש ואפר, וחוץ מזה לא היה אוכל כלום מרוב צער החורבן. כשהגיע תשעה באב היה בוכה בדמעות שליש עשרים וארבע שעות ממש. אמנם הוא היה אדם בעל כוחות פיזים חזקים מאוד, כפי שרואים שבמשך כל יום הכיפורים עמד על רגליו. אך מדרגת הצער שלו הייתה נוראה. אנשים שהיו עומדים מחוץ לביתו ולבית הכנסת היו מזדעזעים ממש מעוצמת הבכיות שלא נפסקו על החורבן.
דווקא המפגש החי עם ירושלים, עם סמטאותיה, עם הבית שכל כך קרוב ועדיין חרב, ועם תחושת החיסרון של כל מה שצריך עדיין תיקון - כל זה צריך לעורר אותנו בימים הללו.
עוצמת הזכרונות, ההתבוננות, הצער והבקשות זה מה שצריך להיות עניינם של הימים האלו. ובע"ה נצא מצרה לרווחה.
ה' יעזור שנוכל לעשות את כל המוטל עלינו, אך אנו מתפללים לריבונו של עולם שלא יחכה לנו, כפי שהפסוק האחרון שבאיכה אומר "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם"(איכה ה,כא).





^ 1.מתוך שיחה לדברים שבת חזון שנת התשס"ז
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il