ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

תפילת שמים וארץ ;">

בית מדרש תפילה ובית כנסת הכנה לתפילה וכיצד מתפללים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

יז אב תשס"ז

תפילת שמים וארץ


נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
שמעון בן מזל

הקדמה
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ה הלכה ד
תקון הגוף כיצד כשהוא עומד בתפלה צריך לכוין את רגליו זו בצד זו ונותן עיניו למטה כאילו הוא מביט לארץ, ויהיה לבו פנוי למעלה כאילו הוא עומד בשמים ומניח ידיו על לבו כפותין הימנית על השמאלית ועומד כעבד לפני רבו באימה ביראה ופחד ולא יניח ידיו על חלציו.
אדם העומד לתפילה צריך להפנות את עיניו לארץ ולכוון את ליבו לשמים. לכאורה טעם מצב זה הוא להראות הכנעה בפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, והפניית ליבו לשמים פירושה הכוונת עצמו לרוחניות ולזכות.
עד כדי כך מרחיקים את הגשמתו של ה' במקום, שכתב בספר חסידים:
ספר חסידים (מרגליות) סימן יח
ואותן המגביהים ראשיהם ועיניהם למעלה כמביטים על המלאכים מלעיגין אותן וקורין אותו רישא דחזרי.
היכן ה' נמצא ?
אלא שמצינו מקורות רבים בהם ה' מתואר כיושב בשמים, ולשם היא פנייתינו:
שמות פרק ט
(כט) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֹשֶׁה כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל יְקֹוָק הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַיקֹוָק הָאָרֶץ:...
(לג) וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה אֶת הָעִיר וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל יְקֹוָק וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה:

מלכים א פרק ח
(כב) וַיַּעֲמֹד שְׁלֹמֹה לִפְנֵי מִזְבַּח יְקֹוָק נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו הַשָּׁמָיִם:


תהלים פרק ב
(ד) יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק אֲדֹנָי יִלְעַג לָמוֹ:

ומפורש מכולם הכתוב בתהילים:
תהלים פרק קכג פסוק א
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם:

וכן המדרש:
שמות רבה (וילנא) פרשה כה ד"ה ח ד"א הנני
אבל כשיעשו תשובה ויתלו עיניהם למרום, כד"א (תהלים קכג) אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים.

כמו כן מצינו בגמ' שזיהוי מקומו של ה' כיושב בשמים, על ידי ילדים קטנים, היווה סימן לגדלותם העתידה:
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מח עמוד א
אביי ורבא הוו יתבי קמיה דרבה (אביי ורבא ישבו ללמוד לפני רבה), אמר להו (להם) רבה: למי מברכין? אמרי ליה (אמרו לו): לרחמנא (לה'). (שאל אותם רבה:) ורחמנא היכא יתיב (וה', היכן מושבו)? רבא אחוי לשמי טללא (רבא החווה בידו כלפי התיקרה), אביי נפק לברא אחוי כלפי שמיא (ואילו אביי יצא החוצה והצביע כלפי השמים). 1 אמר להו רבה: תרווייכו רבנן הויתו (שניכם תהיו רבנים). היינו דאמרי אינשי (וזהו כפתגם שאומרים האנשים): בוצין בוצין מקטפיה ידיע (דלעת, כבר כשהיא קטנה ניתן לראות כיצד תהיה כשתגדל).

להיכן יש להתפלל ?

מקור דברי הרמב"ם הנ"ל הינם בגמ', ושם מבואר שלעולם הפניה היא אל מקום ה':
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף קה עמוד ב
דר' חייא ור' שמעון בר רבי הוו יתבי (היו יושבים), פתח חד מינייהו ואמר (פתח אחד מהם ואמר): המתפלל צריך שיתן עיניו למטה, שנאמר: (מלכים א' ט') והיו עיני ולבי שם כל הימים, וחד (ואחד) אמר: עיניו למעלה, שנאמר: (איכה ג') נשא לבבנו אל כפים [אֶל אֵל בשמים]. אדהכי אתא (בינתיים בא) ר' ישמעאל בר' יוסי לגבייהו (אצלם), אמר להו (להם): במאי עסקיתו (במה אתם עוסקים)? אמרו ליה (לו): בתפלה; אמר להו (להם), כך אמר אבא: המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה, כדי שיתקיימו שני מקראות הללו.

בגמ' מתוארת מחלוקת להיכן יש להתפלל. מחלוקת זו באה בעקבות "מחלוקת" אחרת, היכן ה' נמצא. דעה ראשונה אומרת שכיון שה' נמצא בשמים, לשם יש לפנות בזמן התפילה: "נשא לבבנו אל כפים [אֶל אֵל בשמים]". ואילו דעה שניה אומרת שכיון שהשכינה שורה בארץ, יש לפנות בתפילה כלפי הארץ: "והיו עיני ולבי שם כל הימים". ופרש"י:
רש"י מסכת יבמות דף קה עמוד ב
עיניו למטה - כלפי ארץ ישראל משום דשכינה התם קיימא (משום שהשכינה שם עומדת) כדכתיב והיו עיני ולבי שם.
לבסוף בא ר' ישמעאל בר' יוסי, והוציע פשרה בכדי לצאת ידי חובת שני המקראות. מכל מקום הסתכלות העינין כלפי הארץ והלב כלפי השמים, אין ענינה הכנעה ורוחניות, אלא פניה למקום הקב"ה/השכינה.
ארץ ושמים
בספר " סוד הארץ " ביארנו שבארץ שורה השכינה היא הנקבה, ה'מציאות', ה'בפועל'. ואילו השמים שם מקומו של הקב"ה, האידאל המופשט, העיקרון, והתורה (שמשם נתנה).

נמצא שבאמת ה' נמצא בשמים - הקב"ה. ויחד עם זאת אפשר לציין את מקומו כנמצא בארץ - השכינה.
אם כן לפנינו שתי פניות, פניה חיצונית (כיוון הסתכלות העיניים), כלפי השכינה. ופניה פנימית, המסומלת בלב, כלפי הקב"ה.
תפילת כל הארץ
תפילה רגילה, אין עינינה לפעול בקבלת החלטות חדשות אצל הקב"ה. סתם תפילה עינינה הוא להוציא לפועל את ההחלטות שנתקבלו כבר בראש השנה. בראש השנה אומנם נגזר דינו של האדם בכל אשר יקרה עימו במשך השנה, אך יחד עם זאת יש צורך בפניה רשמית של האדם אל ה' בבקשה לקבל את מתנות הבורא. כאשר האדם פונה אל ה', הרי הוא מראה בעולם ומפנים בתוכו, מיהו אדון העולם ולמי יש להכיר טובה.
דוגמה להחלטה אלוקית שחכתה לפניית האדם בכדי לצאת לפועל, מצינו ברש"י בפרשת בראשית:
רש"י בראשית פרק ב פסוק ה
וכל עשב השדה טרם יצמח - (פירוש "טרם יצמח" הוא ש)עדיין לא צמח. ובשלישי שכתוב ותוצא הארץ (ואם תקשה כיצד אומר כאן ביום השישי שעשב השדה טרם צמח, והלא ביום השלישי כבר כתוב "ותוצא הארץ"), על פתח הקרקע עמדו עד יום ששי (ביום השלישי הצמחים יצאו אך עמדו על פתח הקרקע, והמתינו עד היום השישי, ורק אז צמחו מעבר לפני הקרקע):
כי לא המטיר - (מה שהצמחים לא עברו את פני הקרקע הוא משום שה' לא המטיר גשם על הארץ). ומה טעם לא המטיר (והפסוק אומר מדוע לא המטיר ה' גשם), לפי שאדם אין לעבוד את האדמה, ואין (מי ש)מכיר בטובתם של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים:
הרי שההחלטה העקרונית על גדילת הצמחים כבר היתה ביום השלישי - שהרי צמחו העשבים עד לפני הקרקע, ותפילת האדם לא היתה אלא בקשה להוצאת הדברים לפועל.
בפיו ובשפתיו
בתפילה רגילה שענינה רק להוציא את ההחלטות לפועל, די בהופעה החיצונית לבוא ולבקש את אשר החליט ה' ליתן.
ועל כן, די במה שהעיניים, הפניה החיצונית, פונה כלפי השכינה, ובא האדם ומבקש. אין הלב חייב להיות שותף במהלך התפילה, שמאחר וכבר ישנה החלטה עקרונית שהאדם יקבל את הטובה, ורק חסר התהליך הפורמלי של הבקשה - תפילתו תתקבל גם ללא כוונה 2 , וכך אמרו בתוספתא:
תוספתא מסכת בבא קמא (ליברמן) פרק ז הלכה ט
וכן מצינו כשהיו ישראל עומדין על הר סיני בקשו לגנוב דעת העליונה שנ' כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע כביכול נגנב הוא להם תלמוד לומר: מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וגו' אם תאמר שאין הכל גלוי לפניו והלא כבר נאמר ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו אע"פ כן והוא רחום יכפר וגו' ואומ' כסף סיגים מצופה על חרש - שפתים דולקים ולב רע.
הרי מצינו שלמרות שפנייתם כלפי ה' לא היה בלב שלם, פניית "שפתים דולקים", עם "לב רע" - פנייתם נתקבלה 3 .
האזינה השמים
אמנם, כאשר אדם רוצה לשנות החלטות עקרוניות בעולם, אזי לכאורה יש לפנות כלפי השמים - מקום הימצאות ה' - הרצון האלוקי הקובע את ההחלטות העקרוניות בעולם.
בתפילה כזו, אין די בהופעה חיצונית. כאשר אדם רוצה לשנות משהו בעומק העולם, יש להעזר בפניית הלב מעומק האדם - "ליבו לשמים".
פירוש פניית הלב היא צעקה פנימית אל רצון ה' השוכן בשמים, תפילה הבוקעת רקיעים. לרמה כזו של פעולת תפילה אין די בתפילת שפתיים בלבד.
דוגמה לשינוי מהלך עקרוני והצורך בפניה מעומק הלב לשם כך מצינו בזוהר:
זוהר כרך ב (שמות) פרשת שמות דף יט עמוד ב
אמר רבי יצחק אין לך שועה אלא בתפלה שנאמר (שם לט) שמעה תפלתי יי' ושועתי האזינה, (שם פח) אליך יי' שועתי, (שם ל) שועתי אליך ותרפאני, צעקה שצועק ואינו אומר כלום 4 .
אמר רבי יהודה הלכך גדולה צעקה מכולן שצעקה היא בלב הדא הוא דכתיב (איכה ב) צעק לבם אל יי'
צעקה וזעקה דבר אחד הוא וזה קרובה להקב"ה יותר מתפלה ואנחה דכתיב (שמות כב) כי אם צעוק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו,
אמר רבי ברכיה בשעה שאמר הקב"ה לשמואל (שמואל א טו) נחמתי כי המלכתי את שאול למלך מה כתיב ויחר לשמואל ויצעק אל יי' כל הלילה, הניח הכל ולקח צעקה משום דהיא קרובה לקודשא בריך הוא 5 יתיר מכלהו הדא הוא דכתיב ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי,
ת"ר האי מאן דצלי ובכי וצעיק עד לא יכיל למרחש בשפוותיה 6 האי צלותא שלימתא דהיא בלבא ולעולם לא הדרא ריקניא (מי שמתפלל ובוכה וצועק עד שלא יכול לרחוש בשפתיו - זו היא תפילה שלמה שהיא בלב ולעולם אינה חוזרת ריקם), אמר רבי יהודה גדולה צעקה שקורע גזר דינו של אדם מכל ימיו, רבי יצחק אמר גדולה צעקה שמושלת על מדת הדין של מעלה, רבי יוסי אמר גדולה צעקה שמושלת בעוה"ז ובעוה"ב, בשביל צעקה נוחל האדם העוה"ז והעוה"ב דכתיב (תהלים קז) ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יצילם:
כאשר ה' מודיע את שמואל שהגיע זמנה של מלכות שאול להפסק, ורוצה שמואל לשנות החלטה מהותית זו, הרי הוא אוחז בכוח הצעקה שהיא בלב - "צעק ליבם אל ה'". ואומר המדרש, שזוהי תפילה שבכוחה לקרוע גזר דינו של אדם ולמשול על מידת הדין של מעלה.
נמצאנו למדים שתפילת הלב, היא תפילה הבאה לשנות החלטות מהותיות בעולם, ולא רק להוציא לפועל את מה שכבר גזרו לטובה על האדם.
סיכום ביניים
נמצא שדברי הגמ' מבוארים, שישנה סברה להתפלל כלפי השמים בכדי לשנות החלטות מהותיות בעולם. וישנה סברה להתפלל כלפי הארץ, בכדי להוציא לפועל את הגזרות הטובות שכבר נגזרו. ובא ר' ישמעאל בר' יוסי ואמר משם אביו, שבכדי להרויח את שני הדברים, לאחד את שני רמות התפילה ביחד: יפנה את חיצוניותו, עיניו, כלפי חיצוניות העולמות - הרצון האלוקי המוציא לפועל, השכינה השורה בארץ. ויפנה את פנימיותו, ליבו, כלפי פנימיות העולמות - הרצון האלוקי המחליט את ההחלטות העקרוניות בעולם - הקב"ה השוכן בשמים.
תפילת יחיד ותפילת ציבור
ראינו שניתן להתפלל גם תפילה חיצונית בלא כוונת הלב, ומועיל להוציא לפועל את ההחלטות הטובות שכבר נגזרו על האדם. הוצאה לפועל זאת נעשית על ידי השכינה.
אלא שתפילה כזו, איננה אפשרית אלא במקום שישנם עשרה מישראל, שאז השכינה שרויה שם:
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף לט עמוד א
כל בי עשרה שכינתא שריא (כל מקום שישנם עשרה מישראל השכינה שרויה שם).
היכולת הטכנית של הוצאת דברים לפועל בעולם תלויה בקיבוץ פרטים ובהכנה טכנית מתאימה, על כן שריית השכינה תלויה בקיבוץ של עשרה,
אך מהות עקרונית, הינה למעלה מזמן ומקום. עצם הוויתו של האידאל המופשט איננו תלוי בהכנה במציאות.
מטעם הנ"ל פניה חיצונית כלפי השכינה יכולה להיות רק במנין אנשים שאז באה השכינה, אך המתפלל יחידי איננו יכול לפנות אלא כלפי השמים, להמשיך החלטה ממקום עליון (לגרום לשכינה באשר היא לפעול בעינינו).
ממילא תפילתו של יחיד לא תתקבל אלא כאשר ישנה פניה מליבו לשמים:
תלמוד בבלי מסכת תענית דף ח עמוד א
אמר רבי אמי: אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו, שנאמר (איכה ג') נשא לבבנו אל כפים.
[איני (הבאמת התפילה אינה נשמעת אלא מתוך כוונה מעומק הלב)? והא] אוקים שמואל אמורא עליה ודרש (והרי שמואל דרש): (תהלים עח) ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו, ואף על פי כן - (תהלים עח) והוא רחום יכפר עון וגו' (הרי שגם תפילת שפתיים בלא כוונת הלב, מתקבלת).
(מתרצת הגמ') לא קשיא (לא קשה קושיא זו): כאן - ביחיד (חייב כוונה מעומק הלב), כאן - בצבור (אפילו בלא כוונת הלב, תפילתו מתקבלת).
הרי שביחיד אין מצב של תפילת שפתיים בלבד, כיון שהשכינה אינה שרויה שם, וממילא הרובד של סתם פניה להוציא לפועל החלטות שכבר נתקבלו - אינה קיימת. בתפילת היחיד מתקיימת רק תפילת "נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם ", דהיינו פניה במסירות נפש אל ה' שבשמים.
לעומת זאת, בציבור מתקיימת אפילו בקשה רשמית בלא כוונת הלב, תפילה הבאה להוציא דברים אל הפועל. ועל כן, אף על פי שהתפלל האדם בלא כוונה, על כל פנים יש לתפילתו משמעות ואחיזה, כי הועילה כלפי השכינה להוציא את הדברים אל הפועל.
העולה מהנ"ל
אדם המתפלל בציבור, גם אם התפלל את רוב תפילתו בלא כוונת הלב - פעלה תפילתו בעולם, להוציא לפועל את הגזרות הטובות שנגזרו עליו. ואם גם יוסיף כוונת הלב, יהיה בכוחו לשנות גזרות בעולם. תפילה של אדם זה צריך שתהיה בעיניו כלפי הארץ וליבו לשמיים.
המתפלל ביחיד יש לו לפנות מעומק ליבו על מנת שתפילתו תפעל בעולם. ואזי לכאורה יש לו לפנות בעיניו כלפי השמים (ופריסת כפיים כלפי השמים וכד').
הרוצה לבטל גזרה קשה שנגזרה, ל"ע, או לזכות במדרגה ומעלה חדשה, יש לו לפנות בתפילתו מעומק ליבו. ועיניו יהיו כלפי השמים.


^ 1 לכאורה ההבדל ביניהם הוא שרבא תופס את האלוקות כפי שהיא כאשר היא מתיחסת אל האדם ומצילה עליו. ואילו אביי תופס את האלוקות כפי שהיא מצד עצמה.
^ 2 אמנם להלכה צריך כוונה לפחות בברכת 'אבות' שבתפילת שמונה-עשרה.
^ 3 לקמן נראה בגמ' שלמדו מכאן לענין תפילה.
^ 4 גם לדעת רבי יצחק אפשר שצעקה היא בלב, ורק נתן את הביטוי החיצוני של רמת הפניה של הלב. וכן הוא לקמן בסוף הקטע להדיא.
^ 5 לשנות החלטות מהותיות.
^ 6 צעקה היא בקושי כיון שצריכה לחצוב דרך חדשה. ואילו ברבי חנינא בן דוסא היא שגורה בפיו פי' שכבר נפתחה הדרך.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il