ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

טענת בר מצרא כשלקונה נגרם הפסד ;">

דף הבית בית מדרש מדורים חמדת ימים הלכה פסוקה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

יח אב תשס"ז

טענת בר מצרא כשלקונה נגרם הפסד

ע"פ פסקו של הרב אליעזר יהודה ולדנברג



מתוך העלון חמדת ימים
www.eretzhemdah.org


מוקדש לרפואת
אסתר בת רחל

התביעה:הנתבעים קנו דירה, שהייתה מושכרת לתובע. התובע טוען, שהיות שהוא שוכר, הרי הוא מצרן, ולכן הוא דורש לבטל את מכירת הדירה, ולחייב את המוכר למכור לו את הדירה.
תשובת הנתבעים:הנתבעים טוענים, שהם השקיעו מאמצים רבים והוציאו הוצאות רבות בקניית הדירה, והחזרת הדירה תגרום להם נזק משמעותי.
פסק הדין :בית הדין קבע שלא שייכת טענת דינא דבר מצרא בנדון דידן.
הנימוקים:בשו"ע (חושן משפט סימן קעה סעיף מז) נפסק: "המוכר לאשה... אין בו משום דינא דבר מצרא".
דהיינו, שאם אשה קנתה קרקע, ואחר כך בא המצרן ורוצה להוציא מידה את הקרקע, אין לו זכות לכך. הטעם הוא, שכיוון שאין דרכה של האשה לטרוח בענייני משא ומתן, אם כבר קנתה, מידת היושר שהקרקע תישאר ברשותה, על מנת שלא תצטרך לטרוח אחר קרקע נוספת.
השיטה מקובצת (בבא מציעא קח:) מביא את תשובת הרי"ף, שאין חילוק בין אשה נשואה לאשה רווקה. כן כתבו הר"י מיגש והריב"ש (שו"ת סי' שסט). וסיים הריב"ש: וכיון שהטומטום והאנדרוגינוס ספק אשה הן מוחזקין, ואין בהן דינא דבר מצרא, אע"פ שאין לומר בהן טעמא דלא אורחא למטרח, שהרי אלו דרכם לטרוח הם בעצמם, אע"פ כן אין בהם דינא דבר מצרא מפני שהם ספק אשה, כל שכן שיש לומר כן באשה ודאית, אע"פ שיש לה בעל דטרח לה, דכיוון שאמרו חכמים ז"ל אשה לית בה דינא דבר מצרא, בכל אשה נדון כן, דכיון דהאי דינא מדרבנן הוא ודרך חסד, אין מדקדקין בו כל כך לעיין בכל פרט ופרט, אבל הולכין אחר כללות הענין, דסתם אשה לאו אורחא למטרח...".
היות שהגמרא נוקטת בסתמא, שבאשה הקונה אין דינא דבר מצרא, יש לומר שאשה עדיפה גם משותף, שאף ששותף עדיף ממצרן. והרי תשובת הרי"ף הקובעת שאין חילוק בין אשה נשואה לאשה רווקה עסקה באשה שקנתה, ובא השותף של המוכר להוציא ממנה. וכן כתב גם בשו"ת שואל ומשיב (מהדורה ג, חלק א סי' שמד).
עוד מבואר בריב"ש, שאשה ובעלה שקנו ביחד, כשם שלאשה יש קדימות על המצרן, גם לבעלה יש קדימות, ואין המצרן יכול לסלקו. וכן פסק הרמ"א (חושן משפט סימן קעה סעיף מז).
היות שבנדון דידן הנתבעים הם בעל ואשה, אין המצרן יכול להוציא מהם.
נוסף על האמור לעיל, יש לציין, שמעמדו של התובע כמצרן אינו ברור. שהרי, דעת רוב הפוסקים היא ששוכר אינו נחשב מצרן, וכן פסק השולחן ערוך (חושן משפט סימן קעה סעיף סג).
ואף שלכתחילה בוודאי שיש לתת עדיפות לשוכר, אבל כאן שכבר נחתם חוזה בין הנתבעים למוכר, ואף שולמו דמי קדימה, בוודאי שאין התובע שהוא רק שוכר יכול להוציא מידם.
בנדון דידן, הנתבעים הוציאו הוצאות לרוב לצורך הקנייה, וגם השקיעו זמן רב, הן בתהליך המשא ומתן, חתימת החוזה והעניינים הנלווים לכך. מאז שסיכמו עם המוכר על הקנייה, עברו מספר חודשים, שבהם לא חיפשו הנתבעים דירות אחרות, ובינתיים עלו מחירי הדירות. בכגון זה נפסק בשולחן ערוך (שם סעיף כג), שאם לקונה היה פסידא, אין למצרן טענת בר מצרא.
ביחס לטענתם של הנתבעים שהיות שהם שמעו על הדירה מהתובע, אין לו יותר זכות בר מצרא, כתב בשולחן ערוך (חושן משפט סימן קעה סעיף כט): "בא הלוקח ונמלך בבן המצר, ואמר לו הרי פלוני בן המצר שלך רוצה למכור לי שדה זו, אלך ואקח ממנו, ואמר ליה לך וקח, לא איבד זכותו".
ולכן גם אם טענתו של הנתבע, שהתובע הוא שהפנה אותו למוכר, נכונה, אין הדבר פוגע בזכותו של המצרן.



חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il