עניני שמיטת כספים

משפחה חברה ומדינה
שמיטת כספים

קטגוריה משנית

5 דק' קריאה • 39 דק' האזנה

שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם

שיטות הראשונים בדבר זמנה של שמיטת הכספים
אומרת התורה (דברים טו, א-ב) "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה, וזה דבר השמיטה, שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמיטה לה'". ממתי חלה מצוות שמיטת כספים? הא"ע אומר שמתחילת השנה השביעית, ומביא אסמכתא לכך מהפסוק (דברים לא, י): "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות". חג הסוכות הוא בתחילת השנה. אף מקץ בפר' טו הוא תחילת השנה. הרמב"ן מביא לא"ע ראיה נוספת מירמיה לד, יד: "מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך ועבדך שש שנים ושלחתו חופשי מעמך". הוא יעבוד שש שנים ואתה משלח בתחילת השנה השביעית. וירמיהו אומר "מקץ שבע שנים תשלחו", כלומר, בתחילת השנה. "מקץ", לשון קצה. יש שני קצוות, בהתחלה ובסוף, ולדעת הא"ע כאן הכוונה להתחלה.

הרמב"ן מביא ספרי שפירש "מקץ" בסוף שנת השמיטה. זה נלמד ממצות הקהל, שהיא בסיום שנת השמיטה (תחילת השנה השמינית). וכן כותב הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל (פרק ט, הלכה ד) "וכשתשקע חמה בליל ר"ה של מוצאי שביעית, אבד החוב".

שיטה שלישית היא שיטת הרא"ש, והיא מהווה מעין פשרה בין השיטות הקודמות. "לא יגוש וכו' שמיטה לה'" - שמיטה לה' זה כנוי לשמיטת קרקע. שמיטת הקרקע נקראת "שבת לה'". וא"כ כמו ששמיטת הקרקע מתחילה בתחילת השנה השביעית, כך גם האסור של "לא יגוש", מתחיל מראשית השנה. אבל אם הלוה במהלך השמיטה, מחזיר את החוב - עדיין שמיטת החוב לא חלה, רק ה"לא יגוש" חל. והמלוה לא צריך לומר משמט אני. שמיטת החוב אפקעתא דמלכא חלה בסוף השנה, ורק מסוף השנה חייב המלוה לומר משמט אני.

עשיית פרוסבול בבית דין
הגמרא בגיטין לו. אומרת שהלל תקן פרוסבול. "וזה הוא גופו של פרוסבול: מוסרני לכם וכו' שכל חוב שיש לי אצל פלוני" וכו'. יש מחלוקת ראשונים אם פרוסבול זה מוסר שטרותיו ממש לבית הדין, או רק מוסר מודעא לבית הדין. במשנה בשביעית (פרק י, משנה ב) כתוב "המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לבית הדין אינו משמט". במשנה ג' כתוב "פרוסבול אינו משמט". משמע שאלו שני דברים שונים. ואולי הדבר תלוי בגירסא המופיעה שם בהמשך במשנה ד': "זהו גופו של פרוסבול, מוסר אני לכם וכו' ש כל חוב שיש לי, שאגבנו כל זמן שארצה" - ומשמע שהמלוה מוסר מודעא לבית הדין. לכאורה הדבר קשה, כיצד יכול אדם למסור מודעא שהוא לא משמט חובו ויגבנו מתי שירצה, וכי אם ימסור מודעא לבית הדין שמחר לא יניח תפילין - האם זה יועיל?! אמנם ישנה גירסא אחרת, המשמיטה את האות ש' וגורסת "מוסרני לכם וכו' כל חוב שיש לי" וכו'. לא מוסר מודעא שהוא עבריין ח"ו, אלא "מוסרני לכם", במקום שאעבור על הלאו של "לא יגוש" - מוסרני לכם, כמו מוסר שטרותיו לבי"ד, ממילא, כל חוב שיש לי אצל פלוני אגבנו כל זמן שארצה - כי מסרתי לכם, ואתם אלה שגובים במקומי. הש' משנה את מהותו של הפרוסבול, האם זו מסירת מודעא, או מסירת השטרות לידי בי"ד.

מחלוקת אביי ורבא בדבר כח חכמים לתקן פרוסבול
הגמרא בגיטין לו. שואלת, האם יתכן שמדאורייתא החוב נשמט והלל מתקן שלא ישמט? עונה אביי: שביעית בזמן הזה מדרבנן וכדעת רבי. כיוון ששמיטת כספים צמודה לשמיטת קרקע, ושמיטת קרקע צמודה ליובל, וביובל נאמר: "וקראתם דרור לכל יושביה" - בזמן שכל יושביה עליה, משא"כ בזמן הזה שהשמיטה מדרבנן. רבנן תקנו שמיטה זכר לשביעית, ותקנו שהחוב ישמט, ולכן יכול היה הלל לתקן פרוסבול. שואלת הגמרא: אם מדאורייתא בזמן הזה שביעית לא משמטת, איך תקנו רבנן ששביעית תשמט (רש"י - נמצא הלווה גזלן על פיהם)? עונה אביי - שב ואל תעשה שאני. כמו שתקנו שלא לתקוע בשופר בשבת, ושלא ליטול לולב בשבת - כך תקנו שהלווה לא יחזיר את החוב. רבא עונה - הפקר בי"ד הפקר. ובכך עונה לא רק כיצד תקנו רבנן שמיטה בזמן הזה, אלא גם על השאלה הראשונה על הלל, כיצד תיקן פרוסבול אפילו כששביעית דאורייתא - להו"א של הגמרא - הפקר בי"ד הפקר. כך לפי פירושו של רש"י.

יש לומר שאביי ורבא אזלי לטעמייהו. (בקדושין יג ובגיטין נ), אומרים התוס' והרמב"ן שאביי ורבא נחלקו אם שעבודא דאורייתא או שעבודא לאו דאורייתא. אדם שלוה כסף, נכסיו וגופו משועבדים לפרעון החוב, או לא. מה הנפקא מינה? אם שעבודא דאורייתא - הנכסים משועבדים לפרעון החוב, אם שעבודא לאו דאורייתא - חלה על הלווה מצוה לפרוע. פריעת בעל חוב מצוה, אומר רש"י בכתובות פו, מצוה על אדם לפרוע חובו כדי לאמת את דבריו שנאמר "הין צדק" שהן יהיה הן, ולאו יהיה לאו. במקרה שהלווה נפטר והשאיר יתומים, אם שעבודא דאורייתא - גובים מהיתומים, אם שעבודא לאו דאורייתא - היתומים הקטנים לאו בני מיעבד מצוה - ולא חייבים לפרוע בינתיים.
תוס' והרמב"ן אומרים שאביי סובר שעבודא לאו דאורייתא, ורבא סובר שעבודא דאורייתא. לאביי שעבודא לאו דאורייתא, והלווה חייב לפרוע מכח המצוה. ואם כן, על השאלה כיצד יכלו חכמים בזמן הזה לתקן שהחוב נשמט - אומר שכל החובה לפרוע היא מכח מצוה וחכמים יכולים להפקיע מצוה בשב ואל תעשה, כמו שבטלו תקיעת שופר ונטילת לולב בשבת. אבל לרבא שסובר שעבודא דאורייתא, נכסי הלוווה משועבדים, פה לא מספיק שב ואל תעשה, פה צריך לבא מכח העקרון של הפקר בית דין הפקר (שמקורו מעוגן בפסוקים). מה עוד, שהלכה כר' יהודה שהמתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים, ולכן זכר לשביעית יכולים היו חכמים לקבוע שהחוב נשמט.

כפיית הלווה לפרוע
הגמרא בגיטין (לז, ב) מביאה את המשנה (בפרק י, משנה ח בשביעית): "המחזיר חוב לחבירו בשביעית - הכוונה, אומר רש"י, שמחזיר את החוב לאחר השביעית ובזמן שהשביעית נוהגת מדאורייתא - צריך שיאמר לו משמט אני. ואם אמר לו, אף על פי כן, יקבל הימנו, שנאמר "וזה דבר השמיטה". נזכיר בדרך אגב, את המשנה הבאה שם בפרק (משנה ט): "המחזיר חוב בשביעית, רוח חכמים נוחה הימנו". ממשיכה הגמרא: "אמר רבה", ויש גרסאות "רבא", "ותלי ליה עד דאמר הכי". אומר רש"י - אם המלוה רואה שתוך כדי הדברים הלווה רוצה לחזור בו ולא רוצה לתת את הכסף - יכול המלוה לתלות את הלווה על עץ, אם גברה ידו על הלווה, עד שיאמר הלווה "אף על פי כן". הרא"ש (סימן יט) חולק על רש"י ומקשה - אם כן, ביטלת תורת שמיטה. ומסביר "תלי ליה: יהא עיניו תלויות, יושב ומצפה עד שיאמר (הלווה) כך ("אף על פי כן")", בבחינת "עינינו לך תלויות". המצב נשאר תלוי ועומד - עד שהלווה יחליט לתת. וקשה על רש"י - הרי קי"ל "תליוהו ויהיב לא הויא מתנה", אם כן, כיצד אומר רש"י שיכול לתלותו על עץ ולכוף את הלווה לתת לו?
תירוץ - לווה, כשבא לפרוע, יכול לפרוע משני צדדים. או מצד השעבוד, או מצד המצוה. שעבוד אין כאן, שהרי יש אפקעתא דמלכא, אז נשארת המצוה. אם הפרעון הוא מצד המצוה זה לא תליוהו ויהיב, אלא תליוהו וזבין. והדין הוא, שתליוהו וזבין - זביניה זביני.

הגמרא בב"ב (מח, א) רוצה ללמוד שתליוהו וזבין זביניה זביני מגיטי נשים ושחרורי עבדים - שכופין עד שיאמר רוצה אני. דוחה הגמרא: "שאני התם שמצוה לשמוע דברים חכמים". אומר התוס' במקום, כל מקום שאתה עושה מצוה, יש לזה דין של מכר. כיוון שיש פה טובת הנאה - קיום המצוה, וכשמקבלים תמורה זה מכר. בי"ד רוצה שתתן גט, ואתה שומע להם, זה בגדר של מכר, כי יש תמורה לגט - עשית רצון חכמים. אם כן, הרי פריעת בע"ח מצוה - הלווה בא לפרוע והמלוה אומר "משמט אני" - מצד השעבוד נכסים אתה לא חייב כלום, אבל הלווה שיאמר אף על פי כן אני רוצה לפרוע מצד המצוה - זה כבר מקבל גדר של מכר. לכן אומר רבה "ותלי ליה עד דאמר הכי" - כי זה תליוהו וזבין - והדין הוא שזביניה זביני.

שמיטת כספים