ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

אכזבה ;">

בית מדרש מידות ובין אדם לחברו שיעורים נוספים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

י אלול תשס"ז

אכזבה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
מישאל מכלוף בן אסתר דהאן זצוק"ל

אחד הרגשות הקשים ביותר שאדם יכול לחוש הוא אכזבה. אדם חש אכזבה כאשר אמות המידה או ההישגים שהוא ציפה להם לא התממשו במציאות. זאת התחושה שיש לאדם כאשר הוא מבין מה יכול היה להיות ומסיבה מסוימת לא קרה. התחושה שמשהו "יכול היה להיות" היא אחד הגורמים החזקים לדיכאון בעולמנו. הזדמנויות שהוחמצו מוסיפות לרדוף אותנו גם זמן רב אחרי שהתנאים השתנו כליל. הסכנה הגדולה היא שאדם ישקע בהרהורים על האכזבות הבלתי נמנעות שיש בחיים ובשל כך לא יוכל להתמודד עם המציאות ולהגיע להישגים אחרים.
אחת הביקורות החזקות שאדם יכול לקבל בחייו היא לשמוע שהאנשים שקרובים אליו ושהוא מאמין שבאמת רוצים בטובתו מאוכזבים ממנו. אם נקרא את הדברים של נביאי ישראל הגדולים נגלה שהם היו מאוכזבים מההתנהגות של עם ישראל. לא כעס ואפילו לא תסכול הם שמלווים את דברי ישעיהו או ירמיהו בהביאם לישראל את דבר ד' אלא יותר תחושת אכזבה עמוקה מההתנהגות של אלה שיודעים שלא ראוי להתנהג כך, או לפחות אמורים לדעת.
התורה קובעת אמות-מידה להתנהגות יהודית, וכאשר אנחנו לא עומדים בהן, מיד מתעוררת תחושת אכזבה. זה הסיפור על הילד המבריק שלא מממש את הפוטנציאל שלו. ההורים לא באמת כועסים. לבם נשבר מהאכזבה. העובדה שהם יודעים מה יכול היה להיות לעומת מה שקורה בפועל היא המקור לאכזבה הזאת.
יש בעולם היהודי היום תחושת אכזבה עזה. שום דבר איננו עומד בתקוות ובציפיות שלנו. לכן תחושת האדישות איומה פושה בכול. אנחנו קורבנות של הציפיות הבלתי סבירות של עצמנו. ההבטחות הגדולות של המרקסיזם מלפני מאה שנה שיהודים כה רבים אימצו, פשטו את הרגל והתבררו ככוזבות.
האמנו להבטחות הראשונות של הציונות שמדינה יהודית תפתור, לפחות חלקית, את בעיית האנטישמיות בעולם, ותחת זאת, במידה רבה, היא רק החמירה אותה באופנים מסוימים. השנאה הבלתי פוסקת של הערבים לעצם קיומה של מדינת ישראל לא פחתה במשך 60 שנה. כל ההסכמים, הוויתורים, הנסיגות והפשרות לא שינו את המצב הזה כהוא זה.
מכאן תחושת האכזבה העזה שאנחנו חשים, כי הדברים שקיווינו וציפינו שיתרחשו חמקו מידינו, והמציאות הזאת רק מתחילה להיקלט בתודעה הלאומית שלנו. תקוות גדולות שאינן מציאותיות מולידות לעתים קרובות לאכזבות גדולות, ואנחנו הקרבן של התקוות הלא מציאותיות שלנו. האחדות הפנימית של עם ישראל שברירית מאוד.
הנתק בין חילוניים לדתיים גדל בעשורים האחרונים. ימות המשיח עוד לא הגיעו, ולכן יש הרבה מקום בחיינו לאכזבות. אך נעשה טעות מרה אם ניכנע להלך-הרוח הזה של האכזבה. אם נעשה זאת, זה באמת ובתמים יהיה מאכזב.
עלינו להנמיך ציפיות ולהתמודד באופן מציאותי יותר עם הבעיות שלנו. אם נודה בשגיאות העבר נחוש פחות אכזבה. מושג התשובה, החרטה, ביהדות מביא לאדם תחושת שלווה ואפילו שמחה, ולא דיכאון ואכזבה. אחרי שנהיה ערים לבעיות ולקשיים בחברה ובמדיניות שלנו, נוכל לשנות אותם. לקום ולפעול אחרי הנפילה - זאת התשובה היחידה לאכזבה. חכמת שלמה המלך בספר משלי מלמדת אותנו "כי שבע ייפול צדיק וקם". הצדיקים לא מרשים לעצמם ליפול למלכודת של דיכאון בגלל אכזבות בחיים הלאומיים או האישיים.
אמנם קל יותר לומר מלעשות, אך כל ההיסטוריה של העם היהודי היא סיפור של אופטימיות והתאוששות, של היכולת להרים את עצמנו ממעמקי האכזבה ולהמשיך הלאה במובן החיובי.
חז"ל, ברוב חוכמתם, הקציבו זמן מוגבל לאבל אישי. המסר הברור הוא שגם הזמן לאכזבה צריך להיות מוגבל.
בארץ נהוג לומר "זה מה שיש", עם זה צריך להתמודד. הכרה במציאות ולא אידיאליזם של משאלת-לב היא הדרך להימנע מאכזבות בעתיד. האכזבה שלנו מהמנהיגים הפוליטיים שלנו איננה נובעת רק מהעובדה שהם משיגים כה מעט אלא בעיקר מהעובדה שהם הבטיחו כה הרבה. התקוות שלנו לשנה החדשה גדולות ומוצדקות, אך עליהן להיות גם מציאותיות ומעשיות.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il