ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

לברך על הרעה כיצד? ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש דברים כי תבוא Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

יד אלול תשס"ז

לברך על הרעה כיצד?

קול צופיך 415



שוכתב על ידי תלמידים

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

שמחה מושלמת בישיבת הארץ
פרשת השבוע פותחת בפסוק (דברים כו, א) "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ". אומרים חז"ל, אין "והיה" אלא לשון שמחה. ואומר בעל 'אור החיים הקדוש': "אמר והיה לשון שמחה, להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ, ע"ד אומרו (תהלים קכו, ב) אז ימלא שחוק פינו".
כלומר, למרות שבחוץ לארץ לומדים תורה ויש להם שבתות וימי טובים ששמחים בהם, אבל השמחה המושלמת ביותר היא בישיבת ארץ ישראל דווקא.
הגמרא במסכת כתובות אומרת (דף קי"א ע"א): "אמר רבי יוחנן: כל המהלך ד' אמות בארץ ישראל, מובטח לו שהוא בן העולם הבא" - הכוונה שהולך ד' אמות ומהרהר בתשובה - וזו המעלה הגדולה של ארץ ישראל.
כתוב "וירשתה וישבתה בה" - אם אדם יורש ויושב בקרקע, זה מורה על בעלות על אר"י. אבל אם לא יושב, אין זה מראה על בעלות.

תיקון חטא המרגלים בהבאת הביכורים
בהבאת הבכורים נאמר (דברים כו, ב) "ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך". ופירש רש"י: "מראשית ולא כל ראשית, שאין כל הפירות חייבין בבכורים אלא שבעת המינים בלבד".
והמשנה אומרת (ביכורים ג, א): "כיצד מפרישין את הבכורים? יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה, אשכול שביכר רימון שביכר - קושרו בגמי ואומר הרי אלו בכורים". שואלים המפרשים, מדוע הוזכרו רק שלשת מינים הללו ולא כל השבעה? אומר האר"י הקדוש, כי זהו תיקון לחטא המרגלים. המרגלים הוציאו דיבת הארץ ונאמר בהם (במדבר יג, כג) "ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד וישאוהו במוט בשנים ומן הרימונים, ומן התאנים". וכאשר ישראל מביאים את הבכורים בשמחה רבה, הרי הם מתקנים בג' מינים הללו מה שקלקלו המרגלים בג' המינים עצמם.
המרגלים היו י"ב אנשים, צא מהם יהושע וכלב שלא רצו להשתתף עמם. שמונה מהם נשאו את אשכול הענבים, ועוד אחד נשא את הרימון, וחברו נשא את התאנה. ואומרים חז"ל שכל רימון וכל תאנה היה גודלם יותר מארבעים סאה (עיין רש"י במדבר יג, כג).

בתר עניא אזלא עניותא
המשנה במסכת ביכורים (פ"ג משנה ח') מתארת את הבאת הביכורים לבית המקדש, וז"ל: "העשירים מביאים בכוריהם בקלתות של כסף ושל זהב והעניים מביאין אותם בסלי נצרים של ערבה קלופה והסלים והבכורים ניתנין לכהנים". הקלתות של זהב שהביאו העשירים לא נשארו בבית המקדש, אלא הוחזרו לבעליהם; אבל סלי הנסרים הפשוטים של העניים נשארו בבית המקדש.
ואומרת הגמרא (ב"ק צ"ב ע"א): "אמר ליה רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמרי אינשי בתר עניא אזלא עניותא, אמר ליה דתנן עשירים מביאין בכורים בקלתות של זהב ושל כסף ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה הסלים והבכורים נותנים לכהנים". הרי שגם הסל של העני ניתן לכהנים, משא"כ אצל העשירים רק הפירות נתנו לכהנים, ואת הסלים היקרים החזירו להם. אבל כשהעניים היו רואים את העשירים שמביאים את הביכורים בקלתות יקרות של זהב היה לבם נצבט בקרבם על רוע מזלם כי הם הביאו בסלסילות פשוטות של נסרים. ואם לא די בכך, כשהיו מגיעים לנתינת הביכורים לכהן היה הכהן מחזיר את קלתות הזהב לעשירים, כך שלכאורה לא היו יוצאים נפסדים, אבל את סלסלת הנסרים של העניים היו הכהנים לוקחים ולא מחזירים, והיה לבם נחמץ בקרבם ביותר.
אבל המשנה באה ללמד אותנו אדרבה, את הקלתות של זהב היו מחזירים לעשירים כי יש בהם ריח של גאוה ולא רצו לשמור אותם, אבל את הקלתות של העניים, הקב"ה רוצה ואוהב כיון שיש בהם חביבות לקיום המצוה בכל האמצעים שברשותם, ולכן ציוה לשמור את הסלים שלהם בבית המקדש, וזה ניתן לכהנים.
ולא עוד, אלא שעל ידי זה מתברך העני בכל מעשי ידיו, והוא זוכה להצלחה מרובה בפרנסתו, והוא יוצא מעניותו. ולפי זה משתנה הפתגם הנ"ל לטובה, ומעתה ביאורו הוא ש'בתר עניא אזלא עניותא', כלומר אחרי שהביא העני את הביכורים במסירות נפש, סרה מעליו עניותו ומעתה הוא יכול להתברך בשפע וברכה מאת ה'.

ארמי אובד אבי - לבן הארמי

בוידוי של הביכורים אומרים "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וכו'. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'" (דברים כו, ה - י). פסוקים אלו נאמרים בליל הסדר, ומזכירים את רשעותו של לבן הארמי שביקש לעקור את הכל. ולמרות שלא עלתה בידו, אצל אומות העולם הקב"ה מצרף מחשבה רעה כמעשה (עיין רש"י שם ד"ה ארמי).
לבן הרשע בא ואומר ליעקב אבינו "יש לאל ידי לעשות עמכם רע ואלוקי אביכם אמש אמר אלי לאמור השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע" (בראשית לא, כט) - אומר לבן ליעקב, לא רק אתה נביא, שהרי אלוקי אביכם נראה אלי אמש, גם אלי הוא מתראה וזו ההוכחה שאני חשוב, ואני "צדיק" ו"חסיד" - כך דרכו החלקלקה של לבן הרשע שמרמה את כולם ומגלה את טלפיו לומר שהוא כשר וצדיק, וזהו שאומרים "ארמי אובד אבי" - מלשון רמאות, וכמו שידוע שלבן היה ראש הרמאים מאז ומעולם. ואמרו דרך דרש, לבן אומר ליעקב: הקב"ה אמר לי לא לדבר אתך רעה, אבל לעשות לך רעה לא אמר לי, וע"כ מותר לי להזיק לך, ואעפ"כ אין אני עושה לך רע.

ויש מבארים בדרך אחרת את רמאותו ורשעותו של לבן הארמי. הגמרא בקידושין אומרת: אם אמר לשליח "לך וקדש לי אשה" ולא אמר לו "אשה פלונית" ומת השליח, הדין הוא שאסור לכל הנשים בעולם, כי אם יתחתן עם אשה מסויימת יש חשש שמא קידש את אחותה או אמהּ.
לבן הארמי רצה לשים סם המוות בצלחת של אליעזר כדי שהוא ימות (ככתוב "ויושם לפניו לאכול, אומרים חז"ל במדרש אין "ויושם" אלא לשון סם), וממילא יצחק לא יוכל להתחתן לעולם, וזהו שאומרים "ארמי אובד אבי" - שרצה לאבד את אבי (משם הרב בא"ח).

ארמי אובד אבי - יצר הרע
בוידוי של הביכורים אומרים (שם, כו, ה) "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" וכו'.
וכתב בזוהר הקדוש שלא מדובר בסיפור היסטוריה בלבד, אלא במלחמה כנגד היצר הרע שהוא נוהג עם האדם במנהג רמאות כדי להכשילו ולמונעו מלקיים את המצוות. ולכן מזכירים "ארמי אובד אבי" שהתחיל לרמות כבר מאדם הראשון וחוה, ועל ידי זיכרון הדברים הללו ישיב האדם אל לבו שלא ייכשל בפיתויי היצר כלל (עיין לאוה"ח ד"ה לזה).
והנה, בראש השנה אנחנו מזכירים בתפילה (ב"יהי רצון" שיש הנוהגים לאומרו בפתיחת ההיכל): "וכשם שעמד לפניך לדין אדם הראשון היום (היום - זה היה בראש השנה) ויצא בדימוס בדינו והארכת אפך עמו, כן ברחמיך הרבים, חסד ואמת יקדמו פניך להוציא לאור משפטנו" (בכמה סידורים הגירסא היא "אבותינו עמדו לפניך בדימוס" והכוונה לאדם הראשון). והנה, אנחנו אומרים להקב"ה: ריבונו של עולם, לאדם הראשון לא היתה אלא מצווה אחת בלבד, וכשהוא נכשל בה, נחשב הדבר לכאורה שנכשל בכל מה שנצטווה, ואף על פי כן סלחת ומחלת לו, והארכת את שנות ימיו קרוב לאלף שנים; על אחת כמה וכמה שאנחנו שקיבלנו תרי"ג מצוות דאורייתא, וכמה מצוות דרבנן וכמה מנהגים וכמה חסידויות - ודאי הוא שתמחל לנו, אם בכמה מצוות בלבד לא עמדנו כנדרש, ומשום כך מזכירים את זה בתחילה.

זכות אבות ראשונים
עוד אומרים בהבאת הביכורים "ונצעק אל ה' אלקי אבותינו וישמע ה' את קולנו".
אומרים למביא הביכורים, אם אתה בא בזכות עצמך הבה נבדוק במעשיך אם אתה זכאי לכך, אבל כשמזכירים זכות האבות ואומרים בזכות אבות ראשונים אנו בטוחים, אז הקב"ה שומע לקול תפלתו ואומר שהוא מוכן לשמוע לתפלתו.
פירוש נוסף, שמעתי משם הרה"ג חכם מנשה שלו זצ"ל ששמע מבעל הבא"ח זיע"א, משל לבן מלך שנשבה, והשבאים השחיתו את תואר פניו כדי שלא יוכלו לזהותו. המלך הלך מעיר לעיר לחפש את בנו וכשהגיע לעיר של השבאים, עשה מסדר זיהוי ולא מצא את בנו כי הושחת תוארו. וכשרצה ללכת, הבן החל לצעוק "אבא!". שמע המלך את קולו של בנו ושחררו. כי אע"פ שמראה פניו השתנה אבל הקול נשאר אותו דבר. הנמשל, כך הקב"ה שמע את קולם של עם ישראל.

המקובל האלוקי הרה"ג חכם אפרים הכהן זצוק"ל וזיע"א היה תלמיד ותיק של מרן בעל הבא"ח זיע"א. הוא היה גר בשכונת 'קטמון' בירושלים, ובכל שבת "תשובה" היה רגיל לבוא לבית הכנסת "אוהל רחל" לדרוש, ובמוצאי שבת הוא היה יושב והיו בעלי תשובה באים אליו ומבקשים שיורה להם דרך תשובה על עוונותיהם. פעם אחת הביא לו אדם אחד בגד מיוחד שהיה יקר מאוד בזמנו במתנה. אמר לו חכם אפרים: אתה תעשה עוונות ותלביש אותם ב"זבון" שלך (בבגד שלך), ואני אלבש את העוונות שלך?! ואמר לו בכעס: כל הבגד הזה מלא עוונות! אמר לו אותו אדם: ומה אעשה כדי שתקח את הבגד הזה במתנה? אמר לו חכם אפרים: תחזור בתשובה!
לאחר נישואי עברתי לגור בשכונת 'קטמון'. פעם אחת הגיע לבקרני הרה"ג המקובל האלקי חכם אפרים הכהן זצ"ל. הוא דפק על הדלת ופתחתי אותה. אני לא ידעתי שיבא לבקרני והופתעתי מאוד. חכם אפרים שאל אותי שאלה בהלכה, ואני הראיתי לו מיד את התשובה בספר. הוא שמח, ויצא מביתי. יצאתי אחריו ושאלתי אותו לפשר הדבר. והוא אמר לי: כמו שחייט או נגר צריכים לשים שלט מעל החנות כדי שהאנשים ידעו ויבואו אליהם, כך אני באתי לשים לך שלט שכולם ידעו לבוא ולשאול אותך שאלות בהלכה. מזה אנו רואים את גודל הענווה שהיתה לו.

ושמחת בכל הטוב - בתורה הקדושה
כתוב (דברים כו, יא):
"וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ". מבאר רש"י: "מכאן אמרו אין קורין מקרא בכורים אלא בזמן שמחה מעצרת ועד החג שאדם מלקט תבואתו ופירותיו ויינו ושמנו, אבל מהחג ואילך מביא ואינו קורא".
ואומר בעל 'אור החיים' הקדוש, וז"ל: "גם ירמוז במאמר בכל הטוב אל התורה כאומרם ז"ל (אבות ו, ג) ואין טוב אלא תורה, שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם. ואומרו ולביתך כי לא לנשמה לבד יגיע הטוב אלא גם לבית הנשמה שהיא רוח ונפש שהם משכן הנשמה כל א' יתעדן כפי יכלתו", עכ"ל.

מסופר על אדם אחד שהיה אומר שכשהוא הולך לכותל המערבי הוא אינו מרגיש דבר, לא קדושה ולא התעלות. ועל זה היה אומר בעל הבא"ח, משל לאדם אחד שהיה קמצן גדול, והיה יודע שכל פעם שיש חתונה מזמינים אותו. יום אחד היתה חתונה ושכחו להזמינו, ובאותו יום הוא אמר לאשתו שלא תכין ארוחת ערב. והנה כשראה שהוא לא הוזמן נאלץ לחזור לביתו ולאכול שם ארוחת ערב. אמרה לו אשתו הרי לא הכנתי כלום כפי שאמרת לי, ומה שיש לאכול זה לחם יבש עם כמה שומים מקולקלים, והם ישבו לאכול. והנה תוך כדי הארוחה הגיעו להזמין אותו לחתונה. וכשהגיע לאולם וישב לאכול, הרגיש שכל מאכל שאוכל יש בו טעם מקולקל כיון שהיה לו טעם של שום בפיו. ראה אותו בעל הבית שהוא לא אוכל מהמאכלים ואמר לו שמא האוכל מקולקל? ואמר לו אותו עשיר כיון שאכלתי שום בביתי לכן אני מרגיש כך. והנמשל, ידע לו האדם שאם אינו מרגיש מתיקות או התעלות כשלומד תורה או כשמתפלל, כנראה שיש לו הרבה טעם מקולקל באמתחתו שמונע ממנו את ההרגשה הנפלאה שבמתיקות התורה וקיום מצוותיה.

וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת
כתוב בפרשה (דברים כז, ו- ח) "אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלוקיך וכו' וכתבת על האבנים
את כל דברי התורה הזאת באר היטב". אומר רש"י: "באר היטב - בשבעים לשון".
ויש לשאול, הכיצד ניתן לכתוב את כל התורה על האבנים הללו ועוד בשבעים לשון? אלא אומר האבן עזרא, שהכתיבה היא בראשי תיבות.
ויש לשאול, בשביל מה צריך לכתוב את התורה בשבעים לשון? עם ישראל היו במצרים מעונים ומשועבדים. ומצרים בזמנו היתה ממלכה ששלטה על רוב המזרח התיכון, ועם ישראל היו צריכים לדבר עם השרים הממונים עליהם, ועם כל אחד היו מדברים בלשון שמבין.
וכתוב בתוספתא, כשאמר הקב"ה "אנכי ה' אלוקיך", הדברים נשמעו בשבעים לשון לכל העולם כולו. וכששמעו זאת הגויים שמחו שמחה גדולה. אבל כששמעו את ההמשך "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" הבינו שלא אליהם התכוונו הדברים אלא לעם ישראל.

לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי - מלהודות
כתוב "לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי". אומר רש"י: "ולא שכחתי - מלברכך על הפרשת מעשרות".

ידוע, שכל הברכות הראשונות שמברכים לפני האוכל או לפני המצוות, הן מדרבנן, ורק ברכת המזון שלאחר אכילת פת היא מדאורייתא, בתנאי שאכל כדי שביעה.
ועיין לרמב"ם שכתב (פ"א מהל' ברכות הל' ב-ג): "ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחלה ואח"כ יהנה ממנו ואפילו נתכוין לאכול או לשתות כל שהוא מברך ואח"כ יהנה וכן אם הריח ריח טוב מברך ואח"כ יהנה ממנו וכל הנהנה בלא ברכה מעל וכן מדברי סופרים לברך אחר כל מה שיאכל וכל מה שישתה והוא שישתה רביעית והוא שיאכל כזית ומטעמת אינה צריכה ברכה לא לפניה ולא לאחריה עד רביעית: וכשם שמברכין על ההנייה כך מברכין על כל מצוה ומצוה ואח"כ יעשה אותה וברכות רבות תקנו חכמים דרך שבח והודיה ודרך בקשה כדי לזכור את הבורא תמיד אע"פ שלא נהנה ולא עשה מצוה".
אדם שמקיים מצות ביעור מעשרות, עומד ואומר: "בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וכו' כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי" (דברים כו, יג). ומבאר רש"י: "ולא שכחתי - מלברכך על הפרשת מעשרות", עכ"ל. וקשה, מדוע רש"י מבאר שלא שכח מלברך, והרי מהתורה אין חיוב לברך? אלא יש הודאה להקב"ה ויש ברכה להקב"ה. ההודאה היא על כל מה שמעניק לנו הקב"ה בכל עת ובכל שעה, וחייב כל אדם להודות להקב"ה על כל נשימה ונשימה, וחכמים חידשו את העניין של ברכה להקב"ה על המצוות שנתן לנו (ועל הנהנין). וידועים דברי בעלי המוסר שאין האור ניכר אלא מתוך החושך. כלומר, אדם שהוא פיקח אינו מעריך את החסד העליון העצום שבראיית עיניו, כי הוא לא יודע מהו עיוורון. אבל אם חלילה ניטל ממנו ולו לזמן קצר ביותר מאור עיניו, אזי הוא ידע להעריך ולהכיר במעלה העצומה שבראיית העיניים, וכן על זה הדרך בכל דבר ודבר. ומעשים בכל יום,שאדם שנדבק ל"ע בשפעת קשה ויש לו מזה קשיי נשימה, לפי שאינו נושם אלא דרך פיו - לאחר שהוא נרפא, הוא פולט אנחת רווחה, ואז הוא יודע להעריך את הנשימה, "כל הנשמה תהלל יה הללויה" - "על כל נשימה ונשימה". ואמנם, חז"ל תיקנו לנו להודות להקב"ה דרך התפילה שמתפללים שלוש פעמים ביום, אבל חובה עלינו להרגיש הערכה והודאה כנה ועמוקה על מכלול המערכות שעוזרות לנו לתפקד באופן סדיר, וזהו "לא שכחתי" - מלהודות להקב"ה על החסדים שעשה עמי.

ג' תפילות ביום
פעם אחת שאל הקיסר אנטונינוס את רבנו הקדוש: אם מעלת התפילה חשובה כל כך, מדוע אינכם מתפללים כל שעה ? אמר לו: אסור. א"ל: למה ? א"ל: שלא ינהג קלות ראש בגבורה. לא קיבל ממנו. מה עשה רבנו הקדוש, השכים אצלו למחרת ושאל בשלומו של הקיסר, ולאחר זמן שוב שאל בשלומו, וכן עשה כמה פעמים. עד שאמר לו הקיסר: די ! מה אתה עושה ? אמר לו רבנו הקדוש: עתה תבין מדוע איננו מרבים בתפילות, אלא ערב ובקר וצהרים (עיין מדרש תנחומא מקץ, ט'. ומעשה מעין זה מסופר על רבי יהושע בן חנניה).

לברך על ה"רעה" כיצד?
המשנה בברכות אומרת (פרק ט' משנה ה'): "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה שנאמר ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר רע, ובכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך, ובכל מאדך בכל ממונך. דבר אחר, בכל מאדך בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד", עכ"ל המשנה.
והנה עצם הדרישה לברך על הרעה, קשה ליישום. אך יש לדעת שמאת ה' לא יכול לצאת רע, כי מדרך הטוב להיטיב, ומה שאנו רואים בעינינו הגשמיות כדבר רע, אינו אלא טוב וחסד עצום לאותו אדם באופן אישי. ומעשה באדמו"ר ששלח את חסידיו לאחד הכפרים כדי שיבקרו חסיד פלוני וילמדו ממנו כיצד יש לברך גם על הרעה. כשהגיעו החסידים לאותו כפר נידח הם מצאו את ביתו של אותו אדם, דפקו על הדלת, והוא הזמינם להיכנס. והנה הם רואים שהקירות ללא סיד, גשם דולף מהתקרה וריח של טחב ורטיבות ממלאים את כל הבית, והעניות והדלות ניכרים בכל פינה, ולא היה לבעל הבית אפילו מזרון לישון עליו, אלא היה יושן על דרגש עץ נמוך. כעבור זמן מה רצו החסידים לצאת מהבית, אך בעל הבית שאל לפשר בואם. החסידים אמרו לו שהם נשלחו בציווי האדמו"ר כדי לראות כיצד הוא מברך על הרעה. התפלא אותו חסיד מאוד ואמר שאינו מבין את כוונת האדמו"ר, כיון שאין לו שום דבר רע וכל מה שיש לו הוא תכלית הטוב ואינו זקוק כלל ועיקר ליותר ממה שיש לו. או אז הבינו החסידים מה נקרא לברך על הרעה.

כשהקב"ה רוצה לתת שכר, זה במידה כנגד מידה, וכן בעונש. ואני רגיל תמיד לספר כדי להתחרט על מה שעשיתי, על אשה אחת זקנה וצדקת, שבכל השובבי"ם היתה צמה כל השבוע. והיה מנהגה בכל ערב פסח לשתות שמן קיק, כדי שאכילת המצה לא תהיה על חמץ שבבטנה (כי היא חשבה לתומה שחמץ אסור גם אם הוא בבטן), ולכן כל רגע היא היתה צריכה לנוחיות, אך הדבר הפריע למהלך ליל הסדר. וכיון שכך, ובניה סיפרו שזה מפריע למהלך של הסדר, כעסתי עליה ואמרתי לה שהיא מפריעה לאנשים, ושתפסיק ממנהגה זה, כי החמץ שבבטן בודאי נפסל מאכילת כלב, והיא הפסיקה. אבל בכל מהלך ליל פסח היא בכתה ובכתה על כך שהיא אוכלת מצה עם חמץ. כשחזרתי הביתה, אני רואה אבן קטנה בגודל גרעין זית מונחת בדרך, וכשדרכתי עליה התעקמה רגלי, והגעתי הביתה צולע על ירכי. למחרת בבוקר קמתי לתפילה, והלכתי בכבדות לבית הכנסת, וכל הזמן אני חושב איזה עוון עשיתי שקבלתי עונש מהשמיים. ובמוצאי החג חשבתי מה לעשות עם הרגל האם ללכת לקבל טיפול במגן דוד אדום, ובעודי מהרהר, באה אותה הזקנה ואומרת לרבנית, תגידי לרב אני הלכתי למקוה וטבלתי, ואני יודעת לסדר את הנקע שיש לבעלך. והרבנית באה ומסרה לי את דבריה. ואז פניתי לאותה זקנה ואמרתי לה: את לא צריכה לתקן כלום, אני טעיתי שאמרתי לך לא לשתות, הייתי צריך לומר לך בעדינות, ואם את כל שנה שותה כוס שמן קיק, לשנה הבאה בערב פסח תשתי ארבע כוסות. ואכן היא מחלה לי, והנקע נעלם.
כתוב "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" (ויקרא יט, יז), ולכן צריך להוכיח בעדינות ובלשון רכה.

מסופר על אשת המלך שפעם אחת הגישה לו תבשיל, וכיון שהסיר היה מלוכלך בפחם, היד שלה התלכלכה מעט, וכעס עליה המלך. משראתה זאת השפחה הכושית שַמחה שִמחה גדולה ואמרה בליבה עכשיו המלך יגרש את אשתו ויקח אותי לאשה. אמרו לשפחה: אם את המלכה שידה התלכלכה מעט יזרוק המלך, את שמלוכלכת מכף רגל ועד ראש לא כל שכן.

פעם היינו במקום שהיה בו מושל כושי, ואני לא הבחנתי בכך, וכשדברתי הזכרתי את הסיפור הנ"ל. ומשהסבו את תשומת ליבי, אמרתי שאין כוונתי חלילה על אדם שנברא כושי, אלא כוונתי על אדם שהתלכלך מפחם ונעשה כולו שחור, או אדם שלכלך את עצמו בעבירות, כלומר על אדם שלבו שחור, ולא כמו המושל שיושב כאן.


הסכת ושמע ישראל
וכתוב (דברים כז, ט - י) "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹקֶיךָ. וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְוֹתָו וְאֶת חֻקָּיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם'. רש"י אומר: "הסכת - כתרגומו". באונקלוס תרגם: "אצית ושמע ישראל". וגם בתרגום יונתן בן עוזיאל תרגם: "צייתו ושמעו ישראל".

ועוד נראה לבאר, "הסכת" בשעת קריאת "שמע ישראל" ותכוון לפירוש המילים.
הגמרא בברכות אומרת (דף ס"ג ע"ב), וז"ל: "ועוד פתח רבי יהודה בכבוד תורה ודרש, הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם. וכי אותו היום נתנה תורה לישראל, והלא אותו יום סוף ארבעים שנה היה - אלא ללמדך שחביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שנתנה מהר סיני. אמר רבי תנחום בריה דרבי חייא איש כפר עכו, תדע, שהרי אדם קורא קריאת שמע שחרית וערבית, וערב אחד אינו קורא דומה כמי שלא קרא קריאת שמע מעולם (הרי לך ראיה שכל יום ויום חביבה התורה ואין לימוד תורה של יום אחד דומה ללימוד תורה של משנהו, ועל כן אפילו אם קרא ק"ש כל ימיו, וערב אחד לא קרא הרי זה דומה כאילו לא קרא קריאת שמע מעולם). הסכת, עשו כתות כתות ועסקו בתורה, לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה (מכאן שלא יאמר אדם שאיננו מעוניין ללכת ולשמוע שיעור תורה אלא ישב וילמד בביתו ודיו, אלא אדרבה קניין תורה הוא בחבורה דוקא), כדרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר רבי יוסי ברבי חנינא, מאי דכתיב חרב אל הבדים ונואלו, חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה, ולא עוד אלא שמטפשים, כתיב הכא ונאלו אשר נואלנו, ולא עוד אלא שחוטאים שנאמר ואשר חטאנו. איבעית אימא מהכא נואלו שרי צען. דבר אחר, הסכת ושמע ישראל כתתו עצמכם על דברי תורה, כדאמר ריש לקיש, דאמר ריש לקיש מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל (מכאן חובה על כל אדם לדעת שאינו יכול לזכות לקניין התורה אלא על ידי עמל ויגיעה דוקא, ולא בלימוד קל ורופף כמי שקורא עיתון חלילה). דבר אחר, הסכת ושמע ישראל, הס ואחר כך כתת כדרבא, דאמר רבא לעולם ילמוד אדם תורה ואחר כך יהגה", עכ"ל הגמרא.

לימוד בחברותא או ביחיד
הגמרא לעיל אומרת שאין התורה נקנית אלא בחבורה. והנה, מובא בספר "שער החצר" (להרה"ג ר' דוד בן שמעון זצ"ל) ובו "תרי"ג שבחי ארץ ישראל", שבארץ ישראל יש מעלה שגם הלומד ביחידות מתעלה, כי הקדושה המיוחדת של ארץ ישראל מחכימה ומקדשת את הלומד. ואעפ"כ לימוד בחברותא חשוב מאד.

בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים
וכתוב (שם) "היום הזה נהיית לעם", ומבאר רש"י: "בכל יום יהיו בעיניך כאילו היום באת עמו בברית", עכ"ל. כלומר, בכל יום ויום יהיו בעיניך דברי התורה והמצוות כאילו קיבלת אותם היום הזה ממש.

אדם כי ימות באוהל
בשכונתנו היה גר יהודי עשיר מופלג ובעל צדקה גדול ושמו רבנו פוליטי זצ"ל. בכל יום לאחר תפלת שחרית היה מנהגו ללמוד 'חוק לישראל' בשיעור הקבוע בבית הכנסת. באחד הימים, הגיע לביתו של פוליטי סוחר גדול ורצה לקנות סחורה, אך אשתו אמרה לו שהוא בבית הכנסת. הלך הסוחר לבית הכנסת ומצא אותו לומד, וניסה למושכו בדברים לענייני המסחר שלו, אך לשוא. כשהגיע פוליטי לביתו אמר לאשתו מדוע שלחת את הסוחר אלי? אמרה לו אשתו, כיון שיש בזה ענייני פרנסה. אמר לה פוליטי, כתוב (במדבר יט, יד) "אדם כי ימות באוהל", אם הייתי מת, האם היית שולחת אותו אליי לבית הקברות?! גם עכשו כשאני לומד תורה תחשבי שאני כמו מת, ומעתה בעת לימודי, אל תשלחי אליי אף אחד ואפילו לא לצורך ענייני מסחר.


ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה
פעם הייתי בחוף הים עם ילדי הקטנים (בחוף נפרד לחלוטין בקרית צאנז בנתניה), וראיתי אדם בעל חזות דתית, עם ציצית וכובע גדול ועם זקן ופאות, והוא הוציא אוכל והתחיל לאכול עם בניו הקטנים ללא שנטל ידיו, וחששתי שמא ילדי הקטנים ילמדו ממנו. אמרתי לו, ומה עם נטילת ידיים? הנה הילדים שלי רואים שאתה אוכל בלי נטילה, והם יאמרו לי שאני מחמיר עליהם. אמר לי אותו אדם, אבל כאן זה שפת הים. אמרתי לו, וכי בשפת הים אינך מצווה לקיים מצוות, הלא מלא כל הארץ כבודו? הוא שמע לדברי ומיד ביקש ממישהו שיביא לו בכלי מים מהים כדי שיטול ידיו. אמרתי לו שאי אפשר לעשות כן, כיון שמֵי הים אינם ראויים לשתיית כלב, ואין אפשרות ליטול בהם ידיים, ויש לו אפשרות לטבול ידיו בים וזה מועיל מדין טבילה.
ועל טבילת ידיו בים, ישנה מחלוקת מה יברך, האם "על נטילת ידיים" (כדעת הבא"ח) או "על טבילת ידיים" (כדעת החולקים על הבא"ח).
התפלא אותו אדם מכמות ההלכות שיש אפילו בחוף הים. זהו שכתוב (דברים כח, ג) "ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה" - שיתנהג בשדה כמו שמתנהג בביתו ואין שום מקום בעולם שבו פטורים מתורה ומצוות.

מי נקרא "בעל מעשים" ?
טוב שירגיל אדם את עצמו לשקול כל דבר, כגון: בננה וכדו' עד שיכיר במשקל של כל דבר ודבר על פי טביעת עין, וכל זה כדי שידע האם יברך ברכה אחרונה או לא. למשל, אם יקח שבעה שקדים ויראה שמשקלם 30 גרם עליו לברך לאחר אכילתם 'בורא נפשות' והוא שאכלם תוך ארבע דקות.
והנוהג כן, הוא הנקרא "בעל מעשים טובים". ולאחר מאה ועשרים שנה כשיעלה לשמים יקראו לו 'הנה פלוני בן פלוני בעל מעשים טובים'.
פעם אחת ראיתי שמתחת למיטתה של אימו של הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל - ראש ישיבת 'פורת יוסף', ישנו משקל, ושאלתי אותה לשם מה היא צריכה משקל? והיא אמרה לי: לפעמים אני לא יכולה לאכול הרבה ואני רוצה לדעת אם יש במאכל כזית או כביצה כדי לדעת אם יש חיוב בברכה אחרונה או לא, וביום חול אני משתמשת במשקל.

שיעור כזית ושיעור כביצה - חסד גדול עשו עמנו הרמב"ם והבא"ח שהפכו לנו את הנפח למשקל, ואמרו ששיעור כזית הוא 9 דרהם (דרהם = 3 גרם ושליש. יוצא שכזית = 27 גרם, ולמרבה 30 גרם). ושיעור כביצה = ח"י דרהם (54 גרם ולמרבה 60 גרם).

ברוך אתה בבואך ובצאתך
כתוב בפרשה "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך" (דברים כח, ו). ועל זה דורשת הגמרא (ב"מ דף ק"ז ע"א): "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך - שתהא יציאתך מן העולם כביאתך לעולם, מה ביאתך לעולם בלא חטא, אף יציאתך מן העולם בלא חטא" (ועיין להרש"ש על הש"ס מה שכתב על זה).

אך יש כאן ביאור נוסף, יש אדם שבביתו הוא עם כיפה, ונוטל ידיו עם כלי כדין וכדת וכו', אבל כשהוא נמצא עם חבריו בבית קפה או בבית מלון אינו מקפיד במצוות. ויש אדם שנוהג להיפך, בחוץ הוא עושה עצמו צדיק, ובביתו אינו מתנהג כדין. ולכן נאמר "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך" - שיהא פיו וליבו שווים.

וראו כל עמי הארץ
כתוב "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח, י). ודרשו חז"ל שהכוונה לתפילין שבראש. אם מניח תפילין ואינו מרגיש התרוממות, יבדוק את התפילין, ואם בדק והכל כשורה, יבדוק את עצמו.

ולפני שמניח תפילין של ראש, טוב שיסתכל על האות שי"ן משני צידי התפילין.
זאת ועוד, אם האדם פוחד מהתפילין, אז גם אחרים יפחדו ממנו, כשהתפילין מונחות עליו. אבל אם הוא מניח את התפילין כמצוות אנשים מלומדה, אזי הוא לא מרגיש קדושה.

אלישע בעל כנפים
הגמרא מספרת שגזר הקיסר שלא יניחו תפילין, ואלישע בעל כנפיים לא שמע לגזרת המלכות והניח תפילין. ראה אותו קסדור אחד ורדף אחריו, ובינתיים הספיק אלישע להסיר את התפילין מעל ראשו. כשתפס אותו שאלו: מה הנך מחזיק בידיך? ענה לו אלישע: שהוא מחזיק כנפיים. אמר לו הקסדור תראה לי, והנה נעשה לו נס וכנפי יונה בידו. שואל בעל הבן איש חי האם אלישע היה אמיץ או לא ? כי מחד, הוא יוצא לרחוב עם תפילין למרות גזרת המלכות, ומאידך, הוא בורח ומסיר אותם מעל ראשו? אלא, אומר בעל הבא"ח שהביאור הוא, שהוא היה נקי בגופו וברוחניותו, וחשש שמא כשיתפוס אותו הקסדור וישאל אותו כמה שאלות יסיח דעתו מן התפילין, לכן הסיר את התפילין שלא להסיח דעתו מהן בשעה שידבר עם אותו הקסדור.

וכל אדם צריך להתגאות כשלובש את התפילין, והם נקראים פאר של הקב"ה. והגמרא אומרת (ברכות דף ו' ע"א): "א"ל רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין: הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו ? (מה כתוב בתפילין של הקב"ה?) א"ל: ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". והגמרא אומרת שהקב"ה מתפאר בעם ישראל, וכן עם ישראל מתפארים בקב"ה.

אומר הקב"ה: אני מתפאר בעם ישראל - "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" - שהם מאוחדים.

הרב חיד"א כותב, שספרדי שמניח תפילין בנוסח אשכנזי וכן ולהיפך, לא יצאו ידי חובה. ואחר כך חזר בו וכתב שיוצא ידי חובה, ולא זו בלבד אלא ספרדי שמניח תפילין כמנהג הספרדים ועלה לתורה בספר תורה שנכתב כמנהג האשכנזים - יצא ידי חובה, למרות שיש הבדל בכתב, כי התפילין מורים על אחדות עם ישראל.

יצו ה' איתך את הברכה באסמיך
כתוב בפרשה "יצו ה' איתך את הברכה באסמיך ובכל משלח ידיך וברכך בארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך".
הגמרא מספרת (בבא מציעא דף פ"ג ע"א): "רבה בר בר חנן תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא שקל לגלימייהו (רבה ביקש מכמה סבלים שיעבירו לו חבית של יין והיא נשברה והוא נטל את הגלימה שלהם). אתו אמרו לרב. אמר ליה (רב לרבה) הב להו גלימייהו (תחזיר להם את הגלימות שלהם) אמר ליה (רבה לרב) דינא הכי?! אמר ליה אין 'למען תלך בדרך טובים'. יהיב להו גלימייהו. אמרו ליה (הסבלים לרב) עניי אנן וטרחינן כולה יומא וכפינן ולית לן מידי. א"ל (רב לרבה) זיל הב אגרייהו (תשלם להם את שכרם). א"ל (רבה לרב) דינא הכי?! אמר ליה: אין! 'וארחות צדיקים תשמר'".

הרב אברהם מקטובסקי (הידוע בשמו הרב אליהו כי טוב זצ"ל), היה מביא משל לחבורת גנבים שהיה להם מנהיג והוא היה נותן להם היתרים מתי לגנוב וממי לגנוב. יום אחד באו הגנבים ואמרו לו שהם רוצים לגנוב מאדם פלוני שהוא סוחר בשוק. אמר להם המנהיג שלהם: וכיצד הוא מוכר? אמרו לו: הוא רמאי גדול. אמר להם המנהיג שלהם: יש לכם אישור לגנוב ממנו. למחרת נשנה הדבר ובאו הגנבים ורצו לגנוב מחייט אחד ונתן להם המנהיג אישור לגנוב ממנו.
יום אחר, אמרו הגנבים שהם ראו אדם אחד נוסע ברכב מיוחד ויש לו עגילים וצמידים מזהב. אמר להם המנהיג, לכו תגנבו ממנו ואחר כך אני אמצא היתר לזה.
והנמשל, לפעמים היצר הרע מוצא היתרים לאדם, והוא מפתה אותו ונותן לו טעמים וסברות אפילו לשם שמים.
אם למשל קם בליל שבת והדליק את האור בטעות, הנה בא היצר הרע ואומר לו: "תכבה מהר! הרי כתוב בירושלמי אם עקר שתיל בשבת, חייב מדין תולש, והובא שם שאם ישתול אותו בחזרה יהיה פטור" - אך כל זה הובא שם בהוא אמינא ולא נפסק כך להלכה, אבל היצר הרע מביא הוכחות וטעמים מכל דבר.

וזה מה שאומר אוה"ח הקדוש "ארמי אובד אבי" - זהו היצר הרע שעושה עצמו כידיד של האדם וכדורש טובתו. וידע האדם שכל כוונתו של היצר הרע לבוא ולהכשיל אותו ובתחבולות יעשה איתו מלחמה.

מאויבי תחכמני
ליצר הרע יש תחבולות ותכסיסים כדי לדאוג שהאדם לא יעשה את רצון ה', ויש לו וותק של 5767 שנים, ואם אין הקב"ה עוזר לאדם אינו יכול לו (ועיין קידושין דף ל' ע"ב).
שמעתי מחכם מנשה שלו ע"ה ששמע משם הבא"ח, מעשה ברב אחד שהיה רגיל לקום לפני עמוד השחר, והיה מברך ברכות השחר וברכות התורה ובא לבית הכנסת. יום אחד הוא קם בבוקר ושומע רעמים, ושלג יורד בחוץ, והנה בא יצה"ר ואומר לו רחמנות עליך איך תצא בקור הזה. אמר לו אותו רב כתוב "בבית אלוקים נהלך ברגש" - ר"ת ברד, רוח, גשם, שלג. אמר לו היצה"ר זה רק ראשי תיבות, אבל כעת שלג יורד בחוץ בפועל. והרב לובש כבר את מעיל החורף, ואומר לו היצה"ר אין אף אחד בדרך, והביכ"נ בודאי נעול. ענה לו הרב: ואיך אתה הגעת אלי הרי יש גשם ושלג ?! וכמו שאתה באת גם אני יכול ללכת בגשם ובשלג ! מכל מלמדי השכלתי, ומאויבי תחכמני.

חשבתי דרכי ואשיבה רגלי
וזהו שאומר דוד המלך ע"ה בתהלים (קיט, נט) "חישבתי דרכי ואשיבה רגליי אל עדותיך", כשהיה דוד המלך רוצה ללכת לבית המדרש ללמוד תורה היה היצר הרע מסית אותו ואומר לו 'וכי מתאים למלך לשבת עם פשוטי העם ולהתיש את כוחו בלימוד התורה, הרי מלך אתה, ולך נאה לשבת כדרך המלכים בארמון', וידוע שכל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו (סוכה נ"ד). מה היה עושה דוד המלך? הוא היה אומר בקול שהוא הולך לענייני המלוכה ולכל מיני דרכי תענוגות, ואז היה היצר מסיר את ה"כבדות" ממנו, ומיד דוד המלך ע"ה היה רץ לבית המדרש ומשאיר את היצר מבולבל ונבוך. ובאותה דרך אנו צריכים לנקוט, וכשמרגישים שהיצר מסית אותנו לא לרוץ לבית המדרש ולא להזדרז ללמוד תורה, יאמר לו שהוא הולך למסיבות שונות, ואז היצר יזרז אותו ביותר לאותה "עבירה", ומיד יחזור לאחוריו וירוץ לבית המדרש, וכך יבלבל את היצר הרע וילמד תורה ללא מניעה בחשק ובהתלהבות.


דוד המלך למד מאחיתופל שני דברים. האחד, שיכנס לבית הכנסת באימה ויראה. והשני, שילמד בחברותא גם עם הצעירים ממנו, כי גם הם יכולים להחכים אותו בלימוד.

בלימוד תורה, לא יאמר אדם: הרי אני אדם גדול, וכי אני אלמד עם ילדים קטנים?! אלא כל אדם חייב ללמוד, ואם הוא בר הכי חובתו גם ללמד, ועל זה נאמר "אם כסף - תלוה את עמי", אם יש לך תורה תלמד גם את האחרים.


* * *

אנחנו נמצאים בתוך חודש אלול. וכתוב (דברים ל, ט) "והותירך ה' אלקיך בכל מעשה ידיך בפרי בטנך ובפרי אדמתך לטובה " - אין טוב אלא תורה. "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים...ונתנך ה' לראש ולא לזנב" (דברים כח, יב-יג).
אמרו המפרשים: "לראש" - ראשי תיבות ל'עשות ר'צון א'בינו ש'בשמים. ומתי? "כי תשמע אל מצוות ה' אלוקיך אשר אנכי מצוך היום לשמור ולעשות".

אנחנו רוצים "ושמחת בכל הטוב", ואנו מבקשים מהקב"ה שישלח לנו גואל צדק ויבנה לנו את בית המקדש. יראו עינינו וישמח לבנו בביאת הגואל ובבנין אריאל במהרה בימינו אמן.









חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il