ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מגן משוח בשמן ;">

בית מדרש תורה ולימודה מבואות ללימוד התורה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

כ אלול תשס"ז

מגן משוח בשמן


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
מישאל מכלוף בן אסתר זצוק"ל

ר' צדוק הכהן מלובלין, מגדולי רבני החסידות ומהחריפים שבהם, גילה לנו כלל חשוב שיכול לשמש מפתח להבנת מושגים רבים בהשקפת היהדות. הפעם הראשונה בה מופיע מושג בתורה היא זו המגדירה אותו, ומבררת לנו את מהותו . מי שיפתח את ספר התורה ויפעל על פי הכלל הזה עשוי לגלות עולמות חדשים לגבי אינספור מושגים שאנו נתקלים בהם ללא הרף - חלום, ברית, אישה, אהבה, מלחמה, אמונה ועוד ועוד.

החטא הקדמון
גם כשאנו עוסקים במושג הכל כך קרוב אלינו (לצערינו...) כמו ' חטא ', המפתח הזה עשוי לחשוף בפנינו גילויים חדשים. הפעם הראשונה בה אנו נפגשים בחטא היא, למרבה ההפתעה, לא פחות מאשר בגן עדן , במקום המושלם והנעלה ביותר, כאשר הנחש מפתה את חווה וזו את אדם לאכול מפרי העץ האסור. ישנם דברים רבים שאנו יכולים ללמוד ממה שהתורה מספרת לנו על החטא הראשון בהיסטוריה, אך אנו נתמקד דווקא בהתרחשות המפתיעה של אחרי החטא . וכך מתאר לנו הכתוב (בראשית ג,ט-יג):
(ט) וַיִּקְרָא יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה :
(י) וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא:
(יא) וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ:
(יב) וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל :
(יג) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל :

כבר בחטא הראשון בהיסטוריה התורה חושפת לעינינו דפוס התנהגות אנושי שלצערינו מוכר לנו מאוד. דרך טובה לנסח אותו היא כמו באותו שלט שראיתי תלוי על הקיר בסמוך לחדר האחיות הרופאים באחד מחדרי המיון בארץ - "עבודת צוות היא דבר מצויין. היא תמיד מאפשרת לך להאשים מישהו אחר... ". גלגול האחריות הלאה כדי לנקות את עצמך היא תופעה אנושית ידועה החל מגיל הילדות ועד זקנה ושיבה. עד היום אני מתקשה לשכוח את איציק השובב מכיתה ג' שאחד מתחביביו היה לנקוש מתחת השולחן שלו בדיוק באמצע איזה שיעור לא מעניין במיוחד, וכשהמורה היה מפנה אליו מבט זועם וקורא: "מי דופק פה באמצע השיעור?!" הוא היה מגלגל עיניים בתמימות, מפנה את ראשו לספסל שמאחוריו ואומר: "משה, באמת, תפסיק כבר! אתה לא רואה שזה מפריע לשיעור..."

מה בין שאול לדוד

אחת השאלות הגדולות שעולות בלימוד סיפורי המלוכה בישראל היא ההבדל בתוצאה בין חטאו של שאול לחטאו של דוד. שאול חטא בכך שלא ציית לדבר הנביא להחרים את עמלק עד תום (שמואל א, פרק טו'):
(יג) וַיָּבֹא שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל וַיֹּאמֶר לוֹ שָׁאוּל בָּרוּךְ אַתָּה לַיהֹוָה הֲקִימֹתִי אֶת דְּבַר יְהֹוָה:
(יד) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי וְקוֹל הַבָּקָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ:
(טו) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהבקר

העונש היה חריף ונוקב- " יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר יְהֹוָה וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ":


לעומת זאת, דוד המלך, הואשם אף הוא בחטא חמור ביותר (שמואל ב', פרק יב'):
(ט) מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינַיו אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן:


אך הוא לא איבד את המלוכה, והיא אף הובטחה לו ולזרעו עד עולם.
מה פשר האפליה הלא הוגנת הזו? האם יש איפה ואיפה במשפט ה'?
דרך אחת לענות על השאלה הזו היא לנסות ולמצוא חילוק בין סוגי החטאים של שאול ושל דוד. אך ניתן גם למצוא הסבר דרך השוני בתגובה של כל אחד מהם לחטאו - בעוד שאול הטיל את האשמה על העם "כי חמל העם...", דוד מודה מיידית ונוטל את מלוא האחריות על עצמו - " וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַיהֹוָה". התגובה האלוקית לא מאחרת לבוא "וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד גַּם יְהֹוָה הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תמות". מי שיודע לקחת אחריות על מעשיו גם ברגעים הקשים הוא זה שראוי להיות למלך ולהנהיג את צאנו של הקב"ה. אך מי שיגלגל את האשמה אל האחרים ויבקש לנקות את עצמו, לא יוכל להמשיך לשאת בשבט ההנהגה.

הוידוי
כשהרמב"ם בספרו היד החזקה פותח את הלכות תשובה הוא מנסח את מצוות התשובה כך: "מצות עשה אחת והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה". הרמב"ם מכניס את הוידוי על החטא כמרכיב בסיסי במצוות התשובה. בפרק הראשון הוא עושה יותר מזה - את עצם התשובה על החטא הוא מתאר כדבר ממילָאִי ואת אור הזרקורים מפנה דווקא אל הוידוי:
"כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות" (שם, א, א).
יש בזה אמירה נוקבת שנובעת מהיכרות עמוקה עם נפשו של האדם. לעיתים יוכל האדם לעמוד מול כל העולם ולהתמודד בגבורה עם כל קושי חיצוני. רק דבר אחד לא יוכל לעשות. להפנות אצבע מאשימה לעבר עצמו ולומר את המילה קטנה "חטאתי". מוחו יהגה אלף ואחת תירוצים, הוא יימצא אשמים מכל עבר, ובלבד שלא ייאלץ להודות וללחוש את המילים הקטנות (והמחייבות!) - אני אשם.
זו הסיבה שהתורה מקפידה כל כך על הוידוי וחכמינו אף תרגמו אותו למערכת ארוכה ומסועפת של פרטים שאנו נדרשים לחזור עליהם שוב ושוב מדי יום, ובאינטסיביות כפולה בימי התשובה: "אשמנו, בגדנו, גזלנו וכו'".
"מודה ועוזב ירוחם", אמר החכם באדם (משלי כה). לו רק היית מודה, בן אדם, ובעקבות זאת עוזב את חטאך - מיד הייתי מרחם עליך. אך העקשנות להתכחש לאשמה ולברוח ממנה, היא אם כל חטאת - "הִנְנִי נִשְׁפָּט אוֹתָךְ עַל אָמְרֵךְ לֹא חָטָאתי" - זועק הנביא ירמיה (פרק ב'). אלוקים הטוב יהיה מוכן לסלוח לכם ולמחול על חטאיכם, אם רק לא תתעקשו לברוח מן האשמה ולהתכחש אליה.
מאוד מצוי אצל אנשים שקרה להם איזו אסון בבית - שהתגובה הראשונה (ולמרבה הצער, לפעמים היחידה שלהם) היא לבדוק את המזוזות או את התפילין. שהרי מי יודע, אולי חטאו המזוזות ובגללן באה עלינו הרעה הזו... הגמרא במסכת ברכות (ה,א) לעומת זאת מציעה דבר אחר לגמרי: "אמר רבא ואיתימא רב חסדא: אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו שנאמר נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'". וקולו של הקב"ה הולך ומהדהד בגן עדן "אייכה?!" - 'את כולם אתה מאשים. את האישה, את הנחש, את מי לא?! ורק אתה נשאר נקי וצח כשלג... איפה אתה, בן אדם?! אייכה?! אצלך אין שום בעיה בכלל? האשמה מוטלת רק על האחרים?!'

"יש קונה עולמו בשעה אחת"
הגמרא המסכת עבודה זרה (יז, א) מספרת סיפור מדהים הקשור קשר עז לענינינו:
"אמרו עליו על ר' אלעזר בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה. נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר הפיחה. אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה. הלך וישב בין שני הרים וגבעות. אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו... אמר: שמים וארץ בקשו עלי רחמים. אמרו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו... אמר: חמה ולבנה בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו... אמר: כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו... אמר: אין הדבר תלוי אלא בי . הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: ר' אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא. ...בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת".
זהו סיפור מופלא שניתן להעמיק בו מאוד: מיהו אותו אלעזר בן דורדיא, מה היה המניע שלו להתאמץ כל כך בשביל לחטוא כל חטא שבעולם, מה היה החץ שפילח את ליבו וגרם לו לשינוי כה מהפכני בדרך חייו, ועוד ועוד. אך מפאת קוצר היריעה ניגע רק בנקודה אחת בחלקו השני של הסיפור. חז"ל מתארים לנו כיצד אותו חוטא פונה לכל מיני גורמים ומבקש מהם שיבקשו עליו רחמים, והם משיבים לו כולם: "עד שאנחנו מבקשים עליך נבקש על עצמינו". במבט ראשון הדברים הללו נראים תמוהים. מדוע שיבקשו עליו רחמים? הרי הוא זה שחטא וקלקל, והוא זה שצריך לתת את הדין! ומעבר לזה - מה פשר השיח עם כל מיני עצמים דוממים כמו הרים וגבעות, שמש וירח, כוכבים וכו'? מה משמעות הדבר? מה רוצים חז"ל ללמדנו בזה?
ניתן להסביר שחז"ל משתמשים כאן בסמלים המייצגים כל מיני גורמים הקיימים בחייו של אדם , ושותפים לעיצוב חייו . בגלל חובת הקיצור לא נוכל לבאר מדוע נבחר כל דבר לסמל את מה שהוא מבטא, אלא נתייחס רק לעצם הדברים. ההרים והגבעות מייצגים את ההורים . האב והאם "זוכים" לעיתים קרובות להיות אלו שסופגים את חיצי הביקורת והאשמה הגדולים ביותר - "הכול בגלל שנולדתי למשפחה כזו", "היו לי כאלו הורים גרועים", "בבית לא מבינים אותי" וכן הלאה. זה פשר הפנייה של אלעזר בן דורדיא אל ההרים והגבעות שיבקשו עליו רחמים. כביכול, 'לא אני אשם באמת בכל מה שעשיתי, אתם גרמתם, ולכן בקשו אתם עלי רחמים'. אך הם משיבים לו: 'מצטערים, "עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמינו". לך יש את החיים שלך ולנו יש את החיים שלנו. לוּ היית רוצה ומתאמץ באמת הייתה לך הבחירה השלימה לפעול נכון ולעשות טוב, למרות ההשפעה של ההורים. הכוח היה בידך!'. כשהוא רואה שמכאן לא תבוא הישועה הוא פונה להאשים מישהו אחר. "שמים וארץ" - זו הסביבה המקיפה את האדם - "גדלתי בחברה לא טובה", "היו לי חברים מקולקלים שהשפיעו עלי לרעה" וכן הלאה. אך גם כאן ההתחמקות נדחית - לו באמת היית רוצה, היה לך היכולת לבחור בטוב וללכת בדרך הישר למרות ההשפעה השלילית של החברה. המושא השלישי לאשמה הוא "חמה ולבנה" - המאורות שנמצאים למעלה ומאירים את דרכינו - המורים, הרבנים, המנהיגים - "היו לי מורים גרועים, לא יודעים ללמד בכלל", "הטעו אותי ללכת בדרך הלא נכונה", "הרבנים לא מבינים אותנו באמת" וכן הלאה. הגורם הרביעי הוא "כוכבים ומזלות" המייצגים את הטבע האנושי - "יש לי אופי רע", "נולדתי עצבני", "אני כעסן ואין מה לעשות", "אני עצלנית" וכן הלאה. אך גם בשני המקרים הללו התירוץ לא מתקבל. כוח הבחירה שנתן אלוקים לאדם הוא גדול ביותר. לו ירצה באמת יוכל לבחור בטוב בכל מצב כמעט, ולעמוד בגבורה בכל ניסיון. ובסופו של דבר גם אלעזר בן דורדיא הגיע להבנה הזו " אין הדבר תלוי אלא בי". הרגע המופלא הזה הוא המשמעותי ביותר בסיפור. השיא שהכול מוביל אליו. על כך בכה רבי ואמר "יש קונה עולמו בשעה אחת". זוהי אותה שעה. רגע ההכרה הפנימית שהאחריות עלי , ממילא האשמה אם כשלתי , וממילא היכולת לתקן ולשוב בתשובה.

שלוש מעטפות
מספרים על אדם אחד שמונה למנכ"ל במפעל הייטק מתקדם. בתום פגישת החפיפה עם המנכ"ל היוצא מסר לו הלה שלוש מעטפות חתומות ואמר לו את המילים הבאות: "שמור את המעטפות הללו בכספת המפעל. ברגע שֶתִקָלַע לצרות בניהול המפעל - פתח אחת מהן". כך חלפה לה מחצית השנה הראשונה על מי מנוחות, אלא שלאחר מכן המפעל נקלע לקשיים. חיצי הביקורת הופנו כמובן אל העומד בראש המפעל ונושא באחריות הכללית ובצר לו הוא ניגש את הכספת ושלף את המעטפה הראשונה. הוא הוציא מתוכה דף שהייתה כתובה בו שורה אחת בלבד: "תאשים את קודמך בתפקיד". הוא אימץ לעצמו את העצה ובישיבת הדירקטוריון הקרובה טען בלהט לפני חבר המנהלים "קודמי בתפקיד מסר לידי מפעל עם בעיות, ספרי חשבונות לא מסודרים, חובות גדולים, האשמה כולה מוטלת עליו. אני כרגע רק עסוק בלשקם את הנזקים שהוא גרם..." ואכן, הדבר צלח בידו, והניחו לו לזמן מה. חלפו להם עוד כמה חודשים ושוב המפעל נקלע לקשיים. באין מנוס הוא נאלץ לשלוף מהכספת את המעטפה השניה ולגלות בה את המשפט הבא "תאשים את הממשלה". ואכן כך עשה בישיבת הדירקטוריון הבא, ובעקבות האשמותיו על הסיוע הממשלתי שהובטח ולא הגיע, על הערבויות שלא התקבלו, על המצב הכללי הגרוע במשק, הניחו לו, והוא המשיך להחזיק במשרתו בשלווה לעוד כמה חודשים. אלא שבפעם השלישית שהופיעה ההסתבכות, וכל הטענות הופנו אל המנכ"ל, הוא הבין שכלו כל הקיצין והוא ייאלץ להיעזר במעטפה השלישית והאחרונה. בחיל ורעדה הוא ניגש את הכספת, הקיש את הקוד ושלף את המעטפה האחרונה. בדף שבתוכה היו כתובות שלוש מילים בלבד: "תכין שלוש מעטפות".
______________________________

מגן משוח בשמן
בימי קדם נהגו הלוחמים למשוח את המגן שלהם בשמן, בכדי שאם יפגע בהם חץ קטלני פגיעה ישירה, הוא יחליק הצידה על השמן ולא יחדור את השריון וייפגע בנושאו. יש כאלו שאימצו את השיטה הזו כמנגנון הגנה נפשי יומיומי. כל חץ ביקורת שנשלח לעברם, מייד מחליק על שכבת השמן העבה שמשחו בה את עצמם, ומשנה את כיוון מעופו לעבר מישהו אחר הנמצא בסביבה.
האם נדע לענות בכנות על השאלה "אייכה" מבלי להתבלבל, להתקפל או לפזול הצידה? האם נדע לקחת אחריות על מעשינו, ומתוך זה למצוא את הדרך לתקן את הדרוש תיקון? בשביל זה באמת עלינו להתאזר בגבורה, לדעת לפעמים להודות על האמת ולומר "חטאתי", ולקנות את עולמנו ברגע אחד. בהצלחה!


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il