ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

דיני עירוב תבשילין ;">

דף הבית בית מדרש מדורים קול צופייך Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

כא אלול תשס"ז

דיני עירוב תבשילין

קול צופיך גליון 416



שוכתב על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
מישאל מכלוף בן אסתר זצוק"ל

פרשת השבוע פותחת בפסוק (דברים כט, ט-יב)
"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל וכו' לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹקים".
אומר רש"י (דברים כט, יב): "ומדרש אגדה, למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות? לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים (בפרשת כי תבוא) חוץ ממ"ט שבתורת כהנים, הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו, התחיל משה לפייסם". ומה אמר להם משה? כותב רש"י: " אתם נצבים היום - הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה והרי אתם קיימים לפניו".
והדבר תמוה מאוד, כיצד אומר כן מרע"ה לישראל, והרי על ידי דברים אלו ירפו ידיהם בראותם שלא נעשה עמם דבר - משל למה הדבר דומה, לאבא שראה את בנו אוכל בלי נטילת ידים ובלי ברכת המזון, ואמר האב לבנו אני ממהר לתפלה, אבל כשאחזור אעניש אותך. הילד ששמע זאת החל לבכות. אמרה לו אמו: אל תבכה, הרי יודע אתה שכמה פעמים אביך אמר לך כך, ולבסוף לא עשה דבר. הנה כל בר דעת מבין שאמא זו זאת מקלקלת את החינוך של בעלה (על בן סורר ומורה כתוב "איננו שומע בקולנו". אומרים חז"ל שאין מציאות כזו של בן סורר ומורה כי צריך שהאב והאם יהיו באותו קול. אבל פשט הפסוק, שלא יאמר האב דבר אחד והאמא דבר אחר, אלא שניהם יהיו בדעה אחת).
א"כ כיצד אמר משה רבנו לעם ישראל: " הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה והרי אתם קיימים לפניו"?
אלא הביאור הוא כך, כששמעו עם ישראל את הקללות והתוכחות, הוריקו פניהם והתחילו להרהר בתשובה ונשבר לבם בקרבם. אמר להם משה: אם כך, אין לכם ממה לחשוש - "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם", ובודאי שתשובתכם הועילה לכם ונצלתם מן העונש, כי אין דבר העומד בפני התשובה.
ידוע שרבנו בחיי בעל 'חובת הלבבות' היה חסידא קדישא. יום אחד הוא הלך בדרך וראה רשע אחד ואמר לו שלום. אמר לו אותו רשע: הרי כתוב "אין שלום אמר ה' לרשעים" (ישעיה מ, כב).
אמר לו רבנו בחיי: בוא ונעשה הסכם. הלכו שניהם לבית הכנסת, ופתח רבנו בחיי את ההיכל ופתח את ספר התורה ואמר לאותו רשע: אתה תעמוד כאן ותאמר 'חטאתי עוויתי פשעתי' בלב ונפש ותחזור בתשובה שלמה וכל עוונתיך יהפכו למצוות, ואתה תהיה יותר צדיק ממני כי "מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין" (ברכות ל"ד ע"ב). שמע זאת אותו רשע וחזר בתשובה שלמה.
כך גם כאן - עם ישראל הוריקו פניהם וחזרו בתשובה, ואמר להם משה שה' מוחל וסולח להם.

כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו
כתוב בפרשה (דברים ל, יא - יג):
"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ".
אומר רש"י (שם פסוק יב): " לא בשמים הוא - שאילו היתה בשמים היית צריך לעלות אחריה וללמדה". זאת אומרת, אם משה רבנו לא היה נותן לנו את התורה, היינו צריכים לעשות מאמצים כמו משה רבנו.
ואם נבאר שהפסוק הזה מתייחס לפסוקים המובאים לעיל בענין התשובה: (דברים ל, ב)
"וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ", (שם פסוק ג) "וְשָׁב ה' אֱלֹקיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ", (שם פסוק ו') "וּמָל ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ", (שם פסוק ח') "וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה'" - זה בא ללמדנו שהתשובה אינה רחוקה מהאדם, וכמו שאומר הרמב"ם בתחילת הלכות תשובה, שהתשובה היא בפה ובלב שיאמר האדם "חטאתי עויתי פשעתי".
כתוב (תהלים צ, א- ב) "בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם ועד עולם אתה אל. תשב אנוש עד דכא ותאמר שוב בני אדם". אומרים חז"ל, לפני שברא הקב"ה את העולם, הוא ברא את התשובה (עיין פסחים נ"ד ע"א).
ותשובה היא דבר שאינו מובן, משל למה הדבר דומה ? אדם לקח כוס זכוכית וזרקה לרצפה והיא נשברה לרסיסים, הרי לא יועיל שיאמר 'חטאתי עויתי פשעתי', כדי שהכוס תשוב להיות כבתחילה.
אבל בתשובה אין הדבר כן, אם יבוא אדם שחטא והרס עולמות, ויחזור בתשובה, תשובתו מתקבלת ועל זה נאמר "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ".

ספר התורה בתוך הארון או מצידו
כתוב בפרשה (דברים לא, כד - כו) "וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם. וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' לֵאמֹר לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱלֹקֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד".
ישנה מחלוקת אם בארון היו שני לוחות הברית וספר התורה, או שהיו בו רק שני לוחות הברית ואילו ספר התורה היה בצד.
עזרא הסופר כתב ספר תורה, ואומר הרמב"ם שהוא כתב ס"ת לפי הדיוק של עזרא הסופר לענין חסרות ויתרות. בס"ת צריך שיהא אורכו כהיקפו. ואומר הרמב"ם שהוא עשה ספר תורה כזה.
הוא לקח קלף ריק ועשה חשבון כמה עמודים צריך לגלגל, וכשראה שאורכו פחות מהיקפו הוא לקח קלף יותר עבה או יותר דק, עד שהצליח לעשות ספר תורה שאורכו כהיקפו.

ממרים הייתם ואף כי אחרי מותי

בסוף פרשת וילך אומר משה רבנו לעם ישראל (דברים לא, כז)
"כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה' וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי".
הגמרא במסכת סנהדרין (דף ל"ז ע"א) מספרת:
"הנהו בריוני (רש"י: "פריצים לשון בורים") דהוה בשיבבותיה דר' זירא דהוה מקרב להו כי הכי דניהדרו להו בתיובתא, והוו קפדי רבנן (היו אותם עמי הארץ גרים בשכנותו של ר' זירא והוא היה מקרב אותם כדי שיחזרו בתשובה, אבל חכמים הקפידו עליו בענין זה). כי נח נפשיה דרבי זירא (כשנפטר רבי זירא) אמרי עד האידנא הוה חריכא קטין שקיה (רבי זירא כּוּנָה בשם זה כי ישב מאה תעניות שלא תשלוט בו אש הגיהנם, והיה בודק את עצמו על ידי שישב בתוך תנור ולא שלטה בו האש, עד שפעם אחת נתנו בו חכמים עיניהם ונחרכו רגליו מעט.
וכאן יש להזכיר כי אין לכנות שֵם לחברו, כגון "הגבוה", "הנמוך" וכדו'. ומה שהביאה הגמרא לעיל שקראו לרבי זירא "חריכא קטין שקיה" - קראו לו כך לשבח שלא נשרף כל גופו אלא רק שוקיו) דהוה בעי עלן רחמי, השתא מאן בעי עלן רחמי הרהרו בלבייהו ועבדו תשובה" (אמרו אותם אנשים: כל עוד היה רבי זירא בחיים הוא היה מבקש רחמים עלינו, אבל משנפטר מי יבקש עלינו רחמים, ועשו תשובה).
ויש לשאול, מדוע חשש משה רבנו למה שיקרה אחרי מותו, והלוא אדרבה, יחזרו בתשובה כשם שחזרו בתשובה אנשי עירו של ר' זירא אחרי מותו של רבי זירא? אלא, יש שני סוגי ממרים, יש שהם בגדר "עם הארץ" - שכשמת רבו, הוא חוזר בתשובה. אבל יש שהם "ממרים" בגדר "מומר להכעיס", ומהם חשש משה רבנו, כי אותם לא מעוררת גם מיתתו של צדיק. וזה מדוייק בלשון רש"י שכתב: "פריצים לשון בורים".
הגמרא אומרת שהיתה מחלוקת בין ר' מאיר לאשתו בדינם של חוטאים. ר"מ אמר שימותו, ואילו ברוריה, אשתו, אמרה שיתפלל עליהם שיחזרו בתשובה שהרי כתוב (תהלים קד, לה) "יתמו חטאים מן הארץ" ולא חוטאים, וכיון שיתמו חטאים ממילא יתקיים סוף הפסוק "ורשעים עוד אינם" (עיין ברכות דף י' ע"א).
התפילה על אותם אנשים שיחזרו בתשובה הועילה כי הם לא היו בגדר "ממרים", שאם כן, שום תפילה לא היתה עוזרת להם.

ה"ראביי" והשמש
פעם הייתי בחו"ל ונסענו ברכב באחת הערים, והגיע זמן מנחה וביקשנו מהנהג שיביא אותנו לבית הכנסת. אותו נהג היה כושי ותרגמו לו שאנחנו צריכים להגיע ל"סינגוג" (בית כנסת באנגלית). הנהג שלא ידע להבדיל בין קודש לחול ובין טמא לטהור, הביא אותנו לבית כנסת של רפורמים. כשנכנסתי לשם ראיתי שאין שם היכל במזרח, אין קדושה ואפילו ריח של קדושה אין בו, ואמרתי לנוסעים שנתפלל בחוץ. אנחנו היינו שמונה אנשים, והיו חסרים לנו עוד שני אנשים להשלים מנין לתפלה. והנה, יוצא אלינו הרב הרפורמי והשמש שלו, וביקשו להצטרף למנין. אני אמרתי שלא יכולים להתפלל כיון שאנחנו רק תשעה וחסר לנו אחד. הרב הרפורמי פנה אלי ואמר: "סליחה אדוני, אם אתה חושב שהרפורמים יהודים, יש לך מנין. ואם הרפורמים אינם יהודים ואינם מצטרפים למנין אז חסר לך שניים!"
אמרתי לו: הרפורמים לא מצטרפים למנין, אבל השמש שלך מצטרף למנין, כי אתה ממרה את פי ה' באופן אדיאולוגי, אבל השמש רק ממלא את תפקידו בכזה מקום בגלל הכסף והמשכורת שהוא מקבל מדי חודש, אבל אתה גרוע ממנו ואותך אי אפשר לצרף למנין. כשאדם עושה בתמימות, זה אחרת.
לפעמים אדם עושה עבירה בלי הבנה, וגם כשחוזר בתשובה הוא חוזר בלי הבנה, ובשמים מקבלים את תשובתו. אבל אם עושה את העוון ברשעות וחוזר בתמימות, אלו דברים בטלים ומבוטלים.
פעם בא אדם רשע ושאל את הרב: איך אני אחזור בתשובה? אמר לו הרב: מדוע כשעשית את העוונות לא באת לשאול אותי? ולבסוף אמר לו: באותו חשק והתלהבות שעשית את העוונות, כך תחזור בתשובה.

וידבר משה את דברי השירה
כתוב (דברים לא, ל)
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם".
משה רבנו עמד ודיבר לפני למעלה משישים ריבוא אנשים בלי רמקול.
וישנה מחלוקת בין הרמב"ם לרש"י, מה הכוונה במילים "דברי השירה", האם הכוונה לשירת "האזינו" או שהכוונה לתורה שנקראת שירה. אנו אומרים שהכוונה לתורה שנקראת שירה.
שהרי בתפילת שחרית אנו אומרים "לפיכך אנחנו חייבים להודות לך ולשבחך ולפארך ולרוממך ולתן שיר שבח והודאה לשמך הגדול וחייבים אנחנו לומר לפניך שירה בכל יום תמיד".
ולכאורה, הרי איננו עושים שירת הבקשות בכל יום לפי התפילה? אלא הכוונה לתורה הנקראת שירה, שאנחנו חייבים לקבוע עיתים לתורה.
היה מנהג, שהרב היה מלמד גמרא או משניות עם טעמים וניגונים כדי שיכנסו הדברים ללבו של הילד כבר מקטנותו.

ראש השנה


ראש השנה - שני ימים טובים
השנה יחול ראש השנה בימים חמישי ושישי. רק בר"ה חלים שני ימים טובים גם בארץ ישראל (עיין רמב"ם פ"ה מהלכות קידוש החדש הלכה ז' ח' הטעם. ולפי הזהר הקדוש יש טעמים אחרים, עיין בפרשת פנחס דף רל"א ע"ב, ומובא בחוק לישראל פרשת כי תבא יום רביעי עי"ש באורך).

קידוש

שהחיינו - יש נוהגים ללבוש בגד חדש או להביא פרי חדש על השולחן בעת הקידוש בלילה השני, ומברכים "שהחיינו" בעוד הפרי מונח על השולחן. ואם אין לו פרי חדש, יברך שהחיינו" בלילה השני גם ללא פרי חדש, ואין צריך להקפיד לחזור על זה (בא"ח נצבים אות ח').

תקיעת שופר - הברכות
ביום א' דראש השנה מברך התוקע "לשמוע קול שופר" ו"שהחיינו", אולם ביום ב' דראש השנה מברך רק "לשמוע קול שופר" (ויש שנוהגים לברך "שהחיינו" בשני הימים).
ומעשה היה בבעל תוקע מאחינו האשכנזים, והם נוהגים לברך "שהחיינו" על תקיעת השופר בשני הימים. ביום הראשון הוא בירך "שהחיינו", וביום השני הוא ביקש שיביאו לו בגד חדש כדי שיברך עליו "שהחיינו" ויפטור את התקיעה. אמרו לו: קח פרי חדש ותברך עליו. אמר להם הבעל תוקע: "אין מנהגי לאכול לפני התקיעה".

אכילה לפני התקיעות
יש עדות שביום ר"ה נוהגים לעשות הפסקה לאחר תפלת שחרית וקריאת התורה ולפני מוסף, והולכים לאכול בביתם ואחר כך חוזרים לבית הכנסת לשמוע תקיעת שופר ולהתפלל מוסף. אני תמיד הקפדתי עליהם שהרי מהדין אם אדם חייב במצווה מדאורייתא אסור לו לאכול לפני כן (גם לפני עשיית מצוה מדרבנן אסור לאכול. אלא שלפני מצוה דאורייתא אם התחיל לאכול - יפסיק. ולפני מצוה דרבנן אם התחיל לאכול - רשאי להמשיך), ובשלמא הבעל תוקע אולי צריך לאכול כדי שיהיה לו כוח, אבל שאר הציבור לא. עד שראיתי שהרב 'שדי חמד' כתב בספרו שגם הוא הקפיד על הנוהגים כן, אבל כתב אחר כך "והנח להם לישראל ויש להם על מה שיסמוכו". כי אולי אחרי שיאכלו יהיה לבם מיושב לכוון יותר בתקיעות.
מעיקר הדין, אבי הבן שחייב לקיים מצות ברית מילה מדאורייתא - אסור לו לאכול עד שיקיים את המצוה. יש אומרים, שכיון שמוסרים את התינוק למוהל והוא השליח של האבא, אז אבי הבן יכול לאכול. אבל אם יש למוהל כמה בריתות באותו היום יהיה אסור לו לאכול והוא יצום יום שלם?!
אני נולדתי בעיר העתיקה בירושלים והיה שם רחוב של בני העדה הכורדית. וכשהיה להם ברית מילה, היה השוחט קם מוקדם ושוחט כבש, והם היו באים להתפלל בעמוד השחר, והשוחט היה בינתיים מנקר את הכבש ואח"כ היה צולה אותו, וכשסיימו להתפלל שחרית היו עושים מיד ברית מילה ואוכלים את הסעודה, ואח"כ היו הולכים לעבודה ואבי הבן היה גם כן הולך לעבודה.
אם הברית היתה בבוקר ואבי הבן נמצא בבית הכנסת בתפלת מנחה - אומרים וידוי. אבל אם נמצאים במנחה גם אבי הבן וגם הסנדק, טובים השניים מן האחד ולא אומרים וידוי.

דיני עירוב תבשילין

ערוב תבשילין
כשחל יום טוב בערב שבת (כמו השנה), אסור לבשל בו לשבת, אלא אם כן יעשה עירוב תבשילין מערב יום טוב (שו"ע תקכז, א').
הגמרא במסכת ביצה (דף ב' ע"ב) אומרת שלדעת רבא אין יו"ט מכין לשבת - כלומר, אסור לבשל מיו"ט לשבת מדאורייתא. וי"א שיו"ט מכין לשבת מדאורייתא ורק חכמים גזרו שאם יאמרו שיו"ט מכין לשבת, יאמרו שגם יו"ט מכין לחול. ולדעת רבא, כל מה שעושים עירוב תבשילין מועיל מדין "הואיל ומיקלעי ליה אורחים" (שמא יבואו לו אורחים). אבל סברת רבא לא נפסקה להלכה.
וכתב הבא"ח (ש"ר צו אות ה'): "אם חל יו"ט בחמישי ושישי אע"פ שעשה עירוב ומבשל ביום שישי לצורך שבת, עכ"ז אסור לבשל ביום חמישי שהוא יום ראשון לצורך השבת".

ועוד כתב הבא"ח (שם אות ח'): "צריך להקדים צרכי שבת מבעוד יום שיהיה שהות ביום שאם היו מזדמנים לו אורחים שלא אכלו היום, היו אוכלים ונהנים בו ביום קודם בה"ש ממלאכתו שעשה וכמ"ש הגאון רבינו זלמן ז"ל בש"ע".
יש שחלקו על הבא"ח ואמרו שכל זה רק לדעת רבא דבעינן "הואיל". אך דבריהם אינה קושיה כלל כי הרב בעל הבא"ח זיע"א אמר "צריך להקדים" היינו עצה טובה ולא לחיובא.
וכתב הרמב"ם (פ"ו מהל' יו"ט הל' א'): "יום טוב שחל להיות ערב שבת אין אופין ומבשלין ביום טוב מה שהוא אוכל למחר בשבת ואיסור זה מדברי סופרים כדי שלא יבא לבשל מיום טוב לחול שקל וחומר הוא לשבת אינו מבשל כל שכן לחול. לפיכך אם עשה תבשיל מערב יום טוב שיהיה סומך עליו ומבשל ואופה ביום טוב לשבת הרי זה מותר, ותבשיל זה שסומך עליו הוא הנקרא עירובי תבשילין".
משמע מדברי הרמב"ם המובאים לעיל שעירוב תבשילין הוא מדברי סופרים, ודלא כהתוס' במסכת ביצה דף ב' ע"ב בד"ה 'והיה ביום השישי' (ועין שם בהגהות מימוניות ס"ק א').

הטעם לעירוב תבשילין
המשנה במסכת ביצה אומרת (דף ט"ו ע"ב): "יום טוב שחל להיות ערב שבת לא יבשל בתחלה מיום טוב לשבת, אבל מבשל הוא ליום טוב, ואם הותיר הותיר לשבת". שואלת הגמרא: מנא הני מילי ? אמר שמואל דאמר קרא 'זכור את יום השבת לקדשו' - זכרהו מאחר שבא להשכיחו. מאי טעמא? אמר רבא: כדי שיברור מנה יפה לשבת, ומנה יפה ליום טוב. רב אשי אמר: כדי שיאמרו אין אופין מיום טוב לשבת, קל וחומר מיום טוב לחול".

מתי מניחים את העירוב?
הרא"ש (שם סי' א'), ביאר את נקודת המחלוקת בין שני הטעמים הנ"ל, וז"ל: "ויראה דנפקא מינה בין אלו שני הטעמים, דלרבא - צריך לערב דוקא בערב יו"ט כדי שיברור מנה יפה לשבת. ולרב אשי יכול לערב אפילו קודם ערב יום טוב", עכ"ל.
לכן אומר הרב בעל הבא"ח שלא עושים עירוב תבשילין אלא רק בערב יו"ט, דהיינו ביום רביעי (השנה). ולמעשה, כבר בליל ערב ראש השנה, היינו כבר בליל רביעי (השנה) יכול להניח עירוב תבשילין, כי היום מתחיל מהלילה.
גם אשה יכולה לעשות עירוב תבשילין ולברך, וסימנך - "עשרתן, ערבתן, הדליקו את הנר".
ואשה שחוששת שבעלה יהיה טרוד וישכח לעשות עירוב תבשילין, תעשה עירוב ולא תברך, או שתברך ותהרהר שם ומלכות בלבה.

תושבי חו"ל
נ"מ נוספת בין שני הטעמים הנ"ל שהובאו בגמרא היא, לענין תושבי חו"ל.
השנה תושבי חו"ל צריכים לעשות שלוש פעמים עירובי תבשילין: א. ראש השנה שיחול בימים חמישי, שישי ב. סוכות שיחול בימים חמישי, שישי ג. ושמחת תורה שיחול ג"כ בימים חמישי שישי.
האם הם יכולים לעשות עירוב תבשילין אחד (למשל שיקחו חלה וביצה ויניחו במקרר) ולכוון על כל ימי החג הללו - הדבר תלוי בשני הטעמים הנ"ל:
שאם העירוב הוא "כדי שיברור מנה יפה לשבת, ומנה יפה ליו"ט" - אין זה מועיל. ולטעם השני - מועיל.

מי שלא הניח עירוב - מה דינו?
ומי שאפשר לו לערב ולא מערב כיון שרוצה לסמוך על עירובו של רב העיר - נקרא פושע, ועל כך מביאה הגמרא מעשה (ביצה ט"ז ע"ב), וז"ל: "ההוא סמיא (אדם סגי נהור) דהוה מסדר מתניתא קמיה דמר שמואל (מבאר רש"י, שהיה יודע משניות בגרסא בעל פה ומחזר עליהן לפני מר שמואל שהיו סדורות בפיו כעיקרן. כלומר הוא היה תלמיד חכם ולא עם הארץ) . חזייה דהוה עציב (ראה אותו מר שמואל ביום טוב שהוא עצוב) אמר ליה אמאי עציבת, אמר ליה דלא אותיבי ערובי תבשילין (לא הנחתי עירובי תבשילין). אמר ליה סמוך אדידי (א"ל מר שמואל תסמוך על העירוב שלי, שערבתי על כל נהרדעא). לשנה (לשנה אחרת וראש השנה היה), חזייה דהוה עציב (ראה מר שמואל את אותו סמיא שהוא עצוב), אמר ליה אמאי עציבת, אמר ליה דלא אותיבי ערובי תבשילין. אמר ליה פושע את, לכולי עלמא שרי, לדידך אסור" (מבאר רש"י שאמר לו מר שמואל "אין דעתי על המזידין והפושעים שאינם חרדים לדברי חכמים" - מדברי רש"י משמע שהעירוב מדרבנן, ודלא כתוס' במסכת ביצה דף ב' ע"ב בד"ה והיה ביום השישי).
אנו רואים מכאן שאדם שאינו חרד לדברי חכמים, נקרא 'פושע' ואפילו שהוא היה תלמיד חכם. וכדברי השו"ע (או"ח סי' תקכ"ז סעי' ז'): "מצוה על כל אדם לערב, ומצוה על כל גדול העיר לערב על כל בני עירו, כדי שיסמוך עליו מי ששכח או נאנס או שהניח עירוב ואבד (והוא הדין עם הארץ שאינו יודע לערב); אבל מי שאפשר לערב ולא עירב, אלא שרוצה לסמוך על עירובו של גדול העיר, נקרא פושע ואינו יוצא בו".
וכתב הרב בעל כה"ח (שם ס"ק ז'): האם מפני שהגדול לא כיון להוציא את הפושע ידי חובה הוא לא יוצא יד"ח, אבל אם כיון להוציא את הפושע זה מועיל. והביא בזה מחלוקת הט"ז ושו"ע הרב. שלדעת שו"ע הרב - אפילו אם הגדול מכוין להוציאו, לא מועיל, ואת דעת הט"ז - השאיר בצ"ע. ואח"כ הביא מדברי הרשב"א שמועיל.
ועל כן כל אחד ואחד יכין עירובי תבשילין בעצמו ולא יסמוך על העירוב של רב העיר, אלא אם כן נאנס.
ורצוי שבערב יו"ט יכריז הגבאי או הרב שיש לעשות עירוב תבשילין. ואם שכח ולא עשה עירוב - יעשה שאלת חכם.
הרב מזכה את עירובו לבני העיר על ידי אדם אחר, שאינו מבני ביתו, ואומר לו: "זכה בעירוב זה עבור בני העיר", והוא מגביהו טפח, ואחר כך מחזירו לרב, והרב מברך כדלהלן ומוסיף ואומר: "בדין וכו' לנא ולכל בני העיר הזאת".
וז"ל השו"ע (שם סעי' י'): "המערב לאחרים צריך לזכות להם ע"י אחר. וכל מי שמזכים על ידו בעירובי שבת, מזכין על ידו בעירובי תבשילין; וכל מי שאין מזכין על ידו באותו עירוב, אין מזכין על ידו בזה".
יכול אדם לומר, כיצד אני אברך על העירוב תבשילין שאני עושה בבית, הרי הרב כבר הוציא אותי ידי חובה בברכתו? אלא, האדם אינו מתכוון לצאת ידי חובה בברכה של הרב.
עירובי חצירות - אנו נוהגים לעשות עירובי חצרות בערב פסח. יש נוהגים לעשות בכל ערב שבת "עירוב חצרות" בחצרם בברכה כסברת האר"י ז"ל (בא"ח לך לך אות יט). ואלו יכולים להמשיך במנהגם אע"פ שיש המזכים לכל העיר ועושים עירוב כללי פעם בשנה, אעפ"כ הוי כאילו התנו שאין הם מסכימים בעירוב חצירות שעושים בבית הכנסת או שעושה המרא דאתרא, אלא סומכים על העירוב שלהם.
ואין לשאול מדוע הרב האר"י היה עושה בעצמו עירובי חצרות ולא סומך על הב"י שהיה מרא דאתרא, כי הרב האר"י היה מברך על פי כוונות הסוד והדבר היה אורך זמן רב.
ומהדין אם אחד מבני העיר אומר שאין ברצונו לסמוך על עירובו של רב בית הכנסת אלא הוא רוצה לעשות עירוב לבד, מותר לו לעשות כן. כשהרב האר"י ז"ל היה הולך לקנות אתרוג או לולב או כל דבר מצוה אחר, הוא היה נוטל עימו שקית מטבעות, ולאחר שלקח את דבר המצוה היה פותח את השקית ואומר למוכר שיקח כמה שהוא רוצה.
וידוע שאדם צריך לשלם כסף עבור דבר מצוה ולא יקח בחינם.

יש לקטוף את האתרוגים לפני ראש השנה - כאן המקום להזכיר שוב למוכרי האתרוגים שיקטפו את האתרוגים לפני ר"ה, היינו לפני שיחולו דיני שביעית, ואז הם יכולים למכור לנו ביוקר. אבל אם יקטפו אחרי ר"ה הרי לדעת הרמב"ם יש לאתרוג דין ירק, ואז אסור להסתחר בו, ויצטרכו לתת לנו אתרוגים בחינם או בהבלעה. ולכן יקטפו את האתרוגים לפני ר"ה ולא יכנסו לספקות.

האם אורח שחוזר לביתו מניח עירוב תבשילין ?
אורח שמוזמן לבית הוריו או לבית הורי אשתו לראש השנה ביום חמישי, שישי, וביום שישי אחר הצהרים הוא חוזר לביתו - האם עליו להניח עירוב תבשילין או לא? ונניח שיש לו אוכל קר לסעודת הלילה ולסעודת היום, אבל הרי הוא חייב להדליק נרות שבת, האם בשביל הדלקת הנרות הוא צריך לעשות עירוב תבשילין או לא?
ולמעשה, רצוי שיעשה עירוב תבשילין בלי ברכה. ואם לא עשה - אסור לו לחמם אוכל, אבל להדליק נרות שבת מותר.

למה נקרא שמו עירוב?
כתב הרמב"ם (פ"ו מהל' יו"ט הל' ב'): "ולמה נקרא שמו עירוב שכשם שהעירוב שעושין בחצרות ובמבואות ערב שבת משום הכר כדי שלא יעלה על דעתם שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת, כך זה התבשיל משום הכר וזכרון כדי שלא ידמו ויחשבו שמותר לאפות ביום טוב מה שאינו נאכל בו ביום, ולפיכך נקרא תבשיל זה עירובי תבשילין" (ועיין בהשגת הראב"ד שם).

ממה עושים עירוב ?
יש מי שאומר שצריך להיכן תבשיל בשביל העירוב. אבל מהדין, אם יש לו למשל קופסת טונה (תוצרת הארץ ולא תוצרת חו"ל שיש בה בישולי עכו"ם) או קופסת אפונה, למרות שלא בישל זאת בשביל עירוב - יכול להכין מהם עירוב.


כתב הרמב"ם (פ"ו מהל' יו"ט הלכה ג'):
"עירובי תבשילין שיעורו אין פחות מכזית בין לאחד בין לאלפים ואין עושין עירוב זה לא בפת ולא בריפות וכיוצא בהן אלא בתבשיל שהוא פרפרת כגון בשר ודגים וביצים וכיוצא בהן ואפילו עדשים שבשולי קדרה ואפילו שמנונית שעל גבי הסכין שחותכין בה הצלי גורדו אם יש בו כזית סומך עליו משום עירובי תבשילין".
לדעת הרמב"ם: אם עשה עירוב בתבשיל - יכול לבשל ולאפות. ולדעת השו"ע: לא.


אנחנו נוהגים להכין עירוב תבשילין בפת ותבשיל שדרך לאוכלו עם הפת. שיעור הפת: כביצה או יותר (כ - 60 גרם), וטוב שיהיה ככר שלם. ושיעור התבשיל: כזית ומעלה (כ - 30 גרם). וצריך להכין תבשיל שלא יתקלקל עד השבת, ולכן נהגו להכין ביצה קשה. ויש לעטוף אותם בעטיפה מיוחדת ולהניחם במקום מיוחד, שלא יבואו לאכלם בטעות ביום טוב.
טוב להניח את הפת של העירוב על השולחן כלחם משנה בערב שבת ובבוקר ולא יאכלנה, ובסעודה שלישית יאכל ממנה לחיבוב מצוה, שכיון שנעשתה בה מצוה אחת, יעשה בה מצוה נוספת.
אם נמצא בבית הכנסת ונזכר שלא עשה ערוב תבשילין, יכול לומר: הקופסא של הטונה שנמצאת בארון המטבח בביתי, היא תהיה עבור העירוב.
ואומר הרב חיד"א שיכול לעשות כן, ולמרות שבנוסח העירוב כתוב "בדין עירובא" לא יאמר זאת, והתירו לעשות כן כדי שלא יהיה בגדר "פושע".
ועוד כתב הרמב"ם (שם הלכה ד'):
"תבשיל שאמרו לענין עירוב זה אפילו צלי אפילו שלוק אפילו כבוש או מעושן אפילו דגים קטנים שהדיחן במים חמין והדחתן היא בשולן לאכילה הרי זה סומך עליהן".
לענין הלכות שבת מובא הדין שאם יש לו דג שנקרא טונינא והוא מלוח, אין להדיחו במים חמים.
הבא"ח כתב שבזמנם היו לוקחים משמש יבש ומניחים אותו בתוך כוס מים חמים כד לרככו. ובדפוס ראשון מובא שהיו עושים כן בערב שבת ואסור, וזו טעות סופר וצ"ל "בשבת".
כשהדפיסו את הבא"ח במהדורה חדשה הערתי את תשומת לבם של המדפיסים לטעות הנ"ל והם תקנו זאת. כי יש 'שגיאות מי יבין', ויש להזהר בדבר הזה.
היו אומרים על בעל המש"ב שהוא בעצמו היה מגיה את ספריו, והיה אומר: אם אני מוכר דבר שאינו מוגה הרי שאני גוזל את הקונה.
פעם מצאנו שגיאה וכשהוציאו את ה'משנה ברורה' במהדורה חדשה ומנוקדת אמרתי לנכדו שיש שגיאה בהלכות חול המועד, והוא אמר לי אבל הסבא שלי עבר והגיה את הכל. אמרתי לו: אעפ"כ קורה שיש שגיאות, וב"ה כיום זה מתוקן.
כיום יש שבודקים מזוזות, תפילין וס"ת בהגהת מחשב, ומקבלים דו"ח שגיאות. ואמנם המחשב יכול למצוא פירוד אבל רק פירוד גדול ולא פירוד קטן ולכן צריך להגיה גם על ידי סופר מומחה וגם על ידי מחשב.

הנמכת האש ביו"ט
כיום יש "שעון גז" שבעזרתו ניתן להדליק או לכבות לפי זמן המכוון מראש, ויש לכוונו מערב יום טוב.
תבשיל שדרך בישולו על אש גבוהה, ואח"כ מנמיך את האש כדי שיהא בישול איטי, כגון אורז,
אם משתמש לבישול בגז - רשאי להנמיך את האש, כיון שזה לצורך התבשיל שלא ישרף, ואין בפעולה זו כיבוי או יצירת דבר חדש (ויש אומרים שידאג מראש לשים בתבשיל כמות מים גדולה, ואינו רשאי להנמיך את האש). אבל אם כוונתו לחסוך בגז - אסור.
ואם מבשל על כיריים של חשמל - אסור לו להנמיך או להגביה את האש, כיון שבעת סיבוב הכפתור של דרגת החום, הוא מחליף מחיבור חשמלי אחד למשנהו, ויש בזה כיבוי או הדלקה ולפעמים שניהם יחד.
ולענין פלאטה של שבת - יש סברא של ה'חזון איש': אם כיון את הפלאטה של שבת על ידי שעון שתידלק בשבת בבוקר בשעה תשע, ובשעה שמונה הוא מניח עליה אוכל קר, זה נקרא הטמנה ואסור.
לעומת זה, בבתי חולים או בבית אבות מקילים בדבר הזה, כי הם אומרים שאין זה בריא לתת לחולים או לזקנים מרק רותח שהתחמם עשרים וארבע שעות או מרק קר לחלוטין, ולכן מותר להם לשים את המרק הקר על הפלאטה ולכוון את הפלאטה מערב שבת על יד שעון שהיא תידלק לשעה מסויימת.

נוסח העירוב וברכתו
מברכים על הערוב "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות ערוב". ואחר כך יאמר: "בדין עירובא, יהא שרי לנא לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולתקוני (ולאשחוטי) ולאדלוקי שרגא ולמעבד כל צורכנא מיום טוב לשבת". וצריך שיבין מה שאומר, כי לא כל אחד מבין ארמית, ועל כן טוב שיחזור לומר בלשון הקדש: "בזה העירוב יהא מותר לנו לאפות ולבשל ולהטמין ולתקן (ולשחוט) ולהדליק הנר ולעשות כל צרכינו מיום טוב לשבת".
לדעת רמ"א (או"ח תקכז, כ) "אם הניח עירוב ולא הזכיר המלאכות בהדיא, אלא אמר: בדין יהא שרי לן למעבד כל צרכנא, הוי כמי שלא עירב כלל". אבל להלכה פוסקים שכן מועיל בדיעבד.
כתב הרמב"ם (שם הלכה ח'): "המניח עירובי תבשילין חייב לברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב ואומר בעירוב זה יותר לי לאפות ולבשל מיום טוב שלמחר לשבת ואם זכה בו לאחרים יאמר לי ולפלוני ולפלוני או לאנשי העיר כולם לאפות ולבשל מיום טוב לשבת".

מי שלא יודע לומר את נוסח העירוב
כתב הבא"ח (ש"ר צו אות ז'):
"בעה"ב עם הארץ שאינו יודע לומר נוסח העירוב, וכן אשה אלמנה ובניה קטנים שאינה יודעת לומר נוסח העירוב, כתב הגאון חיד"א ז"ל בחיים שאל ח"א דף צ"ד מנהג עיר קדשינו ירושלים תוב"ב לשלוח הב"ד זוגא דרבנן ויסבבו ויעשו עירובי תבשילין לאלמנות ולכל מי שלא ידע, ויקחו מאתם בכל בית פת ותבשיל, וכה יאמרו בדין עירובא יהא שרי לבעל הבית הזה ולכל בני ביתו לאפויי ולבשולי וכו',
וזהו בתורת שליחות יע"ש: ולענין הברכה אם יודע זה העם הארץ או האשה לברך, ורק נוסח העירוב אינם יודעים, העליתי בתשובה בסה"ק רב פעלים בדין חנוכה שיוכל לברך החולה בהיותו במטתו ואחר ידליק בפניו בחדרו ושם הבאתי דברי הרב חק"ל אות יו"ד ח"ב סי' ח' בדף ל"א, ומח"א בה"ש סי' יא והפר"ח סי' תל"ב ודברי הרב בעל ערך השולחן מ"ש בספרו חקת הפסח סי' תל"ב על דברי רש"ל ז"ל, והגם דהבאתי שם דברי הרב בית דוד ז"ל בהלכות ר"ה סי' שצ"ג שכתב שלא יהיה אחד עושה ואחד מברך עכ"ז העלתי בדין חנוכה הנז' שיהיה בעה"ב שהוא חולה מברך ושלוחו מדליק, וה"ה לענין זה יכול זה עם הארץ לברך ושלוחו שעומד אצלו אומר תכף נוסח העירוב", עכ"ל (ועיין בספר 'שער המפקד' - הל' יו"ט וחוה"מ אות ז').
גם הרב חיד"א כותב שהיו הולכים שני תלמידי חכמים לבתים של אלמנות וזקנים כדי לעשות להם עירובי תבשילין. ומדוע צריכים שניים שילכו ? כדי שלא יהיה ייחוד.
אנחנו אומרים תמיד שכל ההלכות שאנו לומדים זה אם יחול ר"ה ביום חמישי או שישי, אבל אם המשיח יבוא הוא יכול לומר לנו שנעשה את ר"ה בימים אחרים. ומ"מ לעולם לא יצא ר"ה ביום שישי - שבת. וכן אף פעם לא יצא כיפור לא ביום ראשון ולא ביום שישי. ואף פעם לא יחול הושענא רבא ביום שבת.
וכתוב שאמר להם רבא לקובעי הלוח שאם תהיה לכם בעיה בחשבון, יעשו את יום כיפור ביום ראשון והעיקר שלא יצא הושענא רבא ביום שבת. והתוס' שאלו, מדוע? הרי חבטת הערבה רק מדרבנן, רק זכר, ולא מדאורייתא ?
אלא, כיון שזה לא מדאורייתא, יש חשש שאם שנה אחת לא יעשו, יותר לא יעשו, לכן אמר להם לעשות כן.
כשיוצאים מירושלים יש מקום שקוראים לו מוצא. אומר רבנו עובדיה מברטנורא: "שמוצא מן המס". שם היו מגדלים ערבות ואורכם היה אחת עשרה אמות בכדי שיביאו מהם וישימו מסביב למזבח שגובהו עשר אמות, ויצא אמה אחת מלמעלה לנוי. והם היו נותנים את הערבות בחינם כי כל השנה היו פטורים מהמס.

אגידת הלולב: א. מנהג המקובלים, לאגוד הדס אחד בימין, והדס אחד בשמאל (כשהשדרה של הלולב באמצע), והדס אחד באמצע. ערבה אחת בימין, וערבה אחת בשמאל - נמצא בזמן שלוקח את הלולב ומחברו עם האתרוג, האתרוג מחובר עם הערבה. ואומרת הערבה לאתרוג: דע לך, שבלעדי אינך שוה כלום ב. יש לאגוד את ההדסים והערבות עם הלולב שיהיו כולם אגודה אחת. ואין להסתפק במה שתוחבים את ההדסים והערבות ב"קוישקלך". והעושים כן, יגביהו מעט את "הקוישקלך" כלפי מעלה, וימשכו כלפי מטה את ענפי ההדס והערבה, ויקשרו אותם ללולב.

וידוי הגדול
שאלו את הרב האר"י הקדוש, הרי בנוסח הוידוי הגדול יש דברים שאדם לא עבר עליהם? וענה להם: יש דברים שיכול להיות שאדם עשה אבל שכח שעשה. ויש פעמים שחברו עשה עבירה והוא לא הוכיחו, או שמא בגלגולים קודמים חטא ולא תיקן מה שחטא, וכן מדין ערבות "כל ישראל ערבין זה בזה" (כתוב שהקב"ה הקפיד על איוב על אשר צדקו נפשו, ועל רעיו שבאו להוכיחו הקפיד, על אשר הרשיעו את איוב - ושואלים הכיצד ? ומסביר האלשיך הקדוש שאיוב בא בגלגול של תרח אבי אברהם שהיה שר הפסילים של נמרוד, ועל כן נפשו מגולגלת מתרח, ורעיו אשר הרשיעו את איוב הנוכחי טועים כי הוא היה איש תם וישר, ירא אלוקים וסר מרע)
ויהי רצון שנזכה לחזור בתשובה שלמה ותקובל ברצון, ונזכה לביאת הגואל ולבנין אריאל במהרה בימינו אמן.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il