כוחה של תשובה | הרב אברהם אבא וינגורט | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
תשובה

קטגוריה משנית

משפחה חברה ומדינה
הקרקע והפירות

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

מישאל מכלוף בן אסתר זצוק"ל

5 דק' קריאה

במחסה מפני הגשם בגינה ציבורית בפריז
בהתבוננות בשלוות העמים, לפני חזרתי לארץ כיסופנו

לתלמידי היקר הרב יואל קלינג שליט"א
ולאחינו הגיבורים מגוש קטיף וצפון השומרון
שלום לכם וברכת שנה טובה ומבורכת בכל טוב

ראשית כל רצוני לאחל לך, רבי יואל היקר, ולמשפחתך היקרה, מזל טוב מקרב לב בכניסת בתך היקרה היום ממש, לחופה וקידושין, ויה"ר שתזכו, יחד עם הזוג המהולל, לרוב נחת ושמחה, עד בלי די.

והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך
השנה החדשה, הבאה עלינו לטובה, שנת השמיטה תשס"ח, היא שנה שבה כולם שוים, עשירים ועניים יחדיו. שנה שבה העשירים הם עקורי קרקעות, והעניים בעלי זכות להיכנס לכל שדה. והשאלה נשאלת, למי מיועדת השנה בסופו של דבר, לאלו או לאלו? ואולי בשנה זאת, בעלי השדה הינם "נטושים" ו"פרוצים" (כלשון הכתוב בפרשת משפטים: "והשביעית תשמטנה ונטשתה", וחז"ל דרשו במכילתא: "מגיד שפורץ בה פרצות"), כדי שירגישו האביונים כ"בעלי בתים", בעלי נכס...
ואני תקוה שזה יהיה אות וסימן ל"נטושים" ו"פרוצים" שבכם, שתחדלו להיות עקורים, ותשובו להיות "בעלי בתים", בבחינת "חדש ימינו כקדם". ובעז"ה גדולים יהיו הימים הבאים מהימים שהיו!
ואפשר שהעקירה שנגזרה על בעלי שדות בשנה השביעית היא כדי שירגישו העשירים, על עורם ועל בשרם, מה שלא השכילו להרגיש משך שש שנות המעשה. לא עשו את המאמץ, או שלא עלה בידם, להיכנס ללבם של העקורים, שלהם "שנת שמיטה" מתפרסת על כל ששת שנות המעשה.

אחריות הציבור
בזמן האחרון התוודענו עוד יותר למצבם של מאות ואלפי עקורים מגוש קטיף וצפון השומרון, שלא עלה בידם להשתקם, ולו במעט, וזאת למרות ההבטחות שניתנו ע"י ראשי השלטון ונושאי האחריות, הן טרם העקירה, והן לאחריה, והלב כואב ודואב. חשוב חשבנו שהעקירה מאונס שנכפתה בקיץ שעבר על מאות אלפי תושבים בצפון, עקב מלחמת לבנון השניה, תזעזע את המערכת, ותביא אותה לחשבון הנפש על מה שהיא עצמה יצרה בדיוק שנה מקודם. אך, כנראה, המסר לא הובן כראוי, לא ע"י ראשי השלטון, ולא ע"י אנחנו, פשוטי עמך.
וגם עתה, לאור המחזה של אלפי "עקורי" השבר הכלכלי שפקד את החברה "חפציבה", עדיין לא נקלט המסר, שעלינו לתקן את אשר עוללנו לכם במו ידינו. אינו דומה מה שנכפה עלינו במלחמה שלא רצינו ליזום, גם אם המחדלים היו רבים מנשוא, או מה שנכפה ע"י התמוטטות הכלכלית של חברה פרטית, גם אם כשלה כישלון חמור בניהול "כספי ציבור", לבין אירוע שיצרנו בתורת ציבור במו ידינו, ע"י החלטה ממשלתית מגובה בגושפנקה של הכנסת ובית המשפט העליון.
ודווקא השבוע, בקריאת פרשת שופטים, התעוררתי ביתר שאת לנקודה זאת. דומה שזה הרב ש.ר. הירש שמעורר את השאלה: מה חידוש יש בריש הפרשה, בו נאסר לדיינים לקחת שוחד. עיקרי הדברים על דיינים ושופטים הרי כבר נאמרו ונישנו בפרשת משפטים וקדושים! ותשובתו, שכאן עוסקים במינוי הדיינים: שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך. וכבר העירו חז"ל, כשדרשו סמיכות פרשיות עם נטיעת עץ אשירה: כל הממנה דיין שאינו הגון כאילו נטע אשירה בישראל. והתורה באה ללמדנו שכשהדיינים סוטים מן הדרך - בל נתלה את הקולר רק על אותם הדיינים, אלא הקולר תלוי בראש וראשונה על העם שמינה אותם.
וכן הוא בפרשת המלך, שבאה בהמשך פרשת שופטים: שום תשים עליך מלך. וע"כ האחריות היא עליך, שמינית את המלך, לטובה או ח"ו לרעה.

בין אדם למקום ובין אדם לחברו
והנה, האחריות של העם היא כמובן גם על עניינים של בין אדם למקום, אך כבר כתב בעל המשך חכמה, דומני בפרשת בשלח, שהקב"ה "בא חשבון" עם הציבור במיוחד בעניינים הקשורים לבין אדם לחברו - כפי שקרה בדור המבול, שמלאה הארץ חמס, ורק אז נחתם דינו. והטעם הוא לכאורה פשוט: בעניינים בין אדם למקום, יש מקום לטענה שחסרה האמונה הצרופה, ומתוך כך באו הכשלון והירידה. משא"כ בעניינים הקשורים לבין אדם לחברו, שהם יסוד קיומה של כל חברה תקינה, אין מקום להתפלספות...

כלל למען הפרט או הפרט למען הכלל
אולי היה עוד מקום, בשעת העקירה, לדון לכף זכות - חשוב חשבו שזה יביא טובה לכלל ישראל, בבחינת חלל עליו שבת אחת שמא ישמור שבתות הרבה, וכדאי שיסבול "מיעוט שבמיעוט" כדי שירווח לכלל הציבור. אך כל זה בתנאי שאותו "מיעוט" יפוצה פיצוי הולם ע"י הכלל, על מה שעולל לו. אך אם ההיפוך הוא הקורה, הרי זה חושף, במקרה הטוב - חוסר איכפתיות ואדישות פושעת, ובמקרה הגרוע - שהכל נעשה מתוך אינטרסים אישיים גלויים או נסתרים, שלא המקום לפורטם, ובא סופו וגילה על תחילתו. ובהקשר זה נזדמן לי לשמוע בשוייץ, בימים אלו ממש, ע"י ר' בנימין שרייבר נ"י מאנטוורפען, רעיון ששמע לפני כארבעים וחמש שנים ממורי ורבי הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל, בעל ה"שרידי אש", בדרשה שנשא בסעודה שלישית ב"שטיבל" של מונטרה (שוייץ). אחרי "מעשה קרח" נאמר: "וישמע משה ויפול על פניו". וכי קרח היה המטריח הראשון נגד ד' ונגד משיחו, ולמה דווקא כאן, נפל משה על פניו? והסביר הרב ויינברג שאילו קרח היה בא ומבקש ג"כ "חתיכת כיבוד", והיה אומר: גם לי מגיע משהו מ"עוגת ההנהגה", היה זה מתקבל ביתר הבנה. זוהי "חולשה טבעית" שאדם נזקק לכבוד ולכיבודים. הבעייה היתה שקרח בא באיצטלה של טובת העם, הוא נפנף ב"כלל ישראל": "כל העדה כולם קדושים" וכו', ובעצם חשב על עצמו. וזה מה שכאב למשה עד כדי כך שנפל על פניו.
ואפשר להוסיף שמשה רבינו הוא האישיות שמוותר על עצמיותו בשביל הכלל [ובהקשר זה זכורני "מתורה שבעל פה" את הפירוש שנתן מו"ר הרב ויינברג על הפסוק בפרשת כי תשא "מחני נא מספרך". וכך היתה "טענתו" של משה רבינו כלפי מעלה: "אם תשא חטאתם" - הרי מוטב, אוכל לומר שקיימת את השבועה שנשבעת לאבות (ואמנם המקרא קצר, כי לא יאה לדבר כך במפורש כלפי מעלה), "ואם אין", ואתה בא לקיים את ההבטחה ע"י שתעשה אותי לגוי גדול - "מחני נא מספרך", אני לא מוכן שתכניס אותי בעסק זה!]. והנה כאן הוא נפגש עם דמות הפוכה מן הקצה לקצה: משתמש בכלל בכדי לפתור בעייה אישית.

ד' בוחר או האדם בוחר
ואם הזכרתי את פרשת המלך בפרשת שופטים, רצוני להעלות עוד נקודה שהתבררה אצלי יותר בימים אלו, והקשורה לכל הנאמר לעיל. בפרשת המלך נאמר: שום תשים עליך מלך אשר יבחר ד' אלוקיך, לא תוכל לשים עליך איש נכרי. והרמב"ן מקשה: אם ד' הוא הבוחר, מה צריך לתת כללים לבחירת מלך, הוא כבר ידע איזה מלך לבחור, וממילא לא ישים עלינו איש נכרי. והרמב"ן מביא שלשה תירוצים - מהלכים, להבנת הענין, ובתירוצו השני כותב שבעצם, האדם הוא הבוחר, אך עליו להקפיד שבחירה זאת תתאים לרצון ד', וע"כ בל ישים עליו איש נכרי וכדומה.
במילים אחרות, יש כאן רצון שהבחירה שלנו תשתלב עם בחירת ד'. כשאנו באים לבחור מלך, ודומה שהוא הדין בכל מנהיג, עלינו לחשוב האם בחירתנו תואמת את מה שהקב"ה היה בוחר, עלינו לעשות רצוננו כרצון ד'. בסופו של דבר, הרי זה נכון בכל מעשינו, אך כאן, בבחירת מלך, זוהי אחריות הכלל, ומתוך כך, אם נבחר מלך שאינו תואם את "בחירת ד'", הרי האחריות על המחדלים רובצת על העם.

כוחה של תשובה
ודומה שכאן מונח המפתח לחזרה בתשובה, הן בתור פרט והן בתור כלל. אם האדם חטא, הוא התרחק מ"מעגל ההתאמה" בין רצונו ורצון הבורא, כלווין המתרחק ממסלולו. וכשחוזר בתשובה הוא חוזר למעגל בו כל מעשה וכל מחשבה נמדדים ג"כ עפ"י יחסם למרכז. ומובן איפוא שבמעגל המחודש, כל מה שהיה קודם, כאילו נמחק ואיננו. כי בחיי החטא שהיו, ה"לווין" הלך לאיבוד במרחק היקום, וכוחה של תשובה הוא הכושר להיוולד מחדש ולהחזיר את ה"לווין" למסלולו.
וזהו ענין של שנת השמיטה שהזכרתי בתחילת המכתב. שנה זאת נותנת כוח למי שהתרחק מ"מעגל ההתאמה" לחזור אל המסלול. ההתרחקות מהשם הביאה גם להתרחקות מאחיו האביון, ובשנה זאת, בה כולם שוים, יכול הוא להתבונן מה הריחוק עולל לו ולאביון גם יחד, ולהיווכח כמה יפה לשבת אחים יחדיו!
ודומה שזוהי המשמעות של דברי רש"י, בסוף פרשת בהר, התוהה על "גלגול הפרשיות" שבפרשה: בא וראה כמה גדול עוונה של שביעית: מכר פירות שביעית סופו שמוכר מטלטליו, לא חזר בו סופו שמוכר את אחוזתו, לא חזר בו סופו שמוכר את ביתו, לא חזר בו סופו שלוה בריבית, כל אלו האחרונות קשות מן הראשונות, לא חזר בו סופו שמוכר את עצמו, לא חזר בו לא דיו לישראל אלא אף לנכרי.
עיקר הנקודה איננו ב"לא חזר בו" אלא בהיפוכו - בקרש הצלה שהקב"ה מושיט בכל שלב, בו יכול לחזור בו, ומתוך המצוות של שביעית וכדומה, יכול הוא להיכנס חזרה אל "מעגל ההתאמה".

ויה"ר שנזכה להמליך עלינו מלכות ד' ונשכיל להכריז יחדיו: ד' מלך, ד' מלך ד' ימלוך לעולם ועד.

בידידות רבה
אברהם אבא וינגורט

הקרקע והפירות

תשובה