יום הכיפורים הוא היום היהודי המובהק ביותר בלוח השנה. בכך אני מתכוון לומר שכל שאר החגים הנפלאים שלנו הועתקו, אומצו ולפעמים פשוט סופחו על ידי דתות אחרות. ראש השנה, חגי חירות, קציר, פסחא וכו', כולם מוכרים בדתות אחרות ונחגגים גם בחברה החילונית. אבל יום של קדושה, של התנזרות, של רוחניות, של התאחדות של האדם עם עצמו ועם בוראו, יום שמוקדש כולו לרעיונות נשגבים ולממלכת הרוח, למיטב ידיעתי, איננו מוכר כלל מחוץ ליהדות.
על אף שהתורה קוראת לאיסורים שמוטלים עלינו ביום הכיפורים, כמו האיסור על אכילה ושתייה, רחיצה וכו' "עינויים", הרמב"ם משנה את כל הנימה של העניין ביצירתו המופלאה "משנה תורה". שם הוא קורא לחלק שעוסק ביום הכיפורים "שביתת עשור" - יום השבת והמנוחה שחל בעשרה בחודש תשרי. זה פחות יום "תענית" ויותר יום שביתה והפוגה מכל הצרכים הגשמיים כגון אכילה, רחיצה וכו'. יום הכיפורים איננו יום של כאב ועצבות, שהם המאפיינים של צום תשעה באב, אלא יום של שלווה וערגה פנימית לכך שהחלק הטוב יותר שיש בנו יתחזק. אחד הלקחים הגדולים של יום הכיפורים הוא שהשלווה הפנימית מושגת רק באמצעות מידה של הפרדה מכל העיסוקים הגשמיים שלוחצים עלינו כל הזמן. כדי באמת ובתמים לחיות בעולם הזה היטב, אדם צריך תמיד להרחיק את עצמו, ולו טיפה, מאותו עולם עצמו.
עוד לקח חזק אבל ברור מאוד מיום הכיפורים הוא התוצאות המבורכות של היכולת שלנו לבקש סליחה ולסלוח. את זה קל יותר לומר מלעשות, כמובן. פגיעות אישיות שאנשים אחרים פגעו בנו מותירות בנו צלקות עמוקות וכואבות. לכן סליחה, במובן האמיתי ביותר של המילה, היא מעשה כואב ומתיש רגשית. אף-על-פי כן, סליחה היא בעצם האמצעי העיקרי שיש לנו לנקות את נשמתנו ואת האני הפנימי שלנו. היא מסלקת את המרירות השוחקת שמשנה לרעה את האישיות ואת האופי שלנו. עיסוק בפגיעות מהעבר רק מעצים את הכאב ואת העלבון שהן גרמו לו במקור. סליחה מאפשרת לאדם להמשיך הלאה ולא לעסוק באירועים שחלפו ולחיות מחדש את הכאב ואת המבוכה.
אנחנו לא עם ש"מפנה את הלחי השנייה", ובוודאי יש נסיבות שאינן מצדיקות מחילה, אבל בעיקרו של דבר, סליחה היא צעד חיובי שעוזר לנו לבנות את האני הרוחני שלנו ולעדן את אופיינו.
גם בקשת סליחה היא דבר שקשה לבצע בפועל. המילים "טעיתי" או "אני באמת מצטער" הן מילים שקשה לנו להוציא מהפה. באופן פרדוקסלי, קל לנו הרבה יותר לומר את המילים האלה לאלקים, כביכול, מאשר לבני אדם כמונו. למעשה, ככל שאנחנו קרובים יותר לאדם - קרוב משפחה, חבר, בן-זוג, שותף לעסקים, עובד, מעביד - שפגענו בו במילים או במעשים, קשה לנו יותר לבקש ממנו סליחה. עם זה, הסליחה שאלקים סולח לנו מותנית ביכולת שלנו לסלוח לזולתנו.
אדם שאיננו מסוגל לסלוח ושנוהג בתובעות מוגזמת ביחסים בין-אישיים יזכה ליחס דומה משמים. יום הכיפורים תובע מאתנו חרטה, שפלות רוח ושלוות נפש שיכולות להכיל גם את כל סביבתנו.
על אף שהתורה קוראת לאיסורים שמוטלים עלינו ביום הכיפורים, כמו האיסור על אכילה ושתייה, רחיצה וכו' "עינויים", הרמב"ם משנה את כל הנימה של העניין ביצירתו המופלאה "משנה תורה". שם הוא קורא לחלק שעוסק ביום הכיפורים "שביתת עשור" - יום השבת והמנוחה שחל בעשרה בחודש תשרי. זה פחות יום "תענית" ויותר יום שביתה והפוגה מכל הצרכים הגשמיים כגון אכילה, רחיצה וכו'. יום הכיפורים איננו יום של כאב ועצבות, שהם המאפיינים של צום תשעה באב, אלא יום של שלווה וערגה פנימית לכך שהחלק הטוב יותר שיש בנו יתחזק. אחד הלקחים הגדולים של יום הכיפורים הוא שהשלווה הפנימית מושגת רק באמצעות מידה של הפרדה מכל העיסוקים הגשמיים שלוחצים עלינו כל הזמן. כדי באמת ובתמים לחיות בעולם הזה היטב, אדם צריך תמיד להרחיק את עצמו, ולו טיפה, מאותו עולם עצמו.
עוד לקח חזק אבל ברור מאוד מיום הכיפורים הוא התוצאות המבורכות של היכולת שלנו לבקש סליחה ולסלוח. את זה קל יותר לומר מלעשות, כמובן. פגיעות אישיות שאנשים אחרים פגעו בנו מותירות בנו צלקות עמוקות וכואבות. לכן סליחה, במובן האמיתי ביותר של המילה, היא מעשה כואב ומתיש רגשית. אף-על-פי כן, סליחה היא בעצם האמצעי העיקרי שיש לנו לנקות את נשמתנו ואת האני הפנימי שלנו. היא מסלקת את המרירות השוחקת שמשנה לרעה את האישיות ואת האופי שלנו. עיסוק בפגיעות מהעבר רק מעצים את הכאב ואת העלבון שהן גרמו לו במקור. סליחה מאפשרת לאדם להמשיך הלאה ולא לעסוק באירועים שחלפו ולחיות מחדש את הכאב ואת המבוכה.
אנחנו לא עם ש"מפנה את הלחי השנייה", ובוודאי יש נסיבות שאינן מצדיקות מחילה, אבל בעיקרו של דבר, סליחה היא צעד חיובי שעוזר לנו לבנות את האני הרוחני שלנו ולעדן את אופיינו.
גם בקשת סליחה היא דבר שקשה לבצע בפועל. המילים "טעיתי" או "אני באמת מצטער" הן מילים שקשה לנו להוציא מהפה. באופן פרדוקסלי, קל לנו הרבה יותר לומר את המילים האלה לאלקים, כביכול, מאשר לבני אדם כמונו. למעשה, ככל שאנחנו קרובים יותר לאדם - קרוב משפחה, חבר, בן-זוג, שותף לעסקים, עובד, מעביד - שפגענו בו במילים או במעשים, קשה לנו יותר לבקש ממנו סליחה. עם זה, הסליחה שאלקים סולח לנו מותנית ביכולת שלנו לסלוח לזולתנו.
אדם שאיננו מסוגל לסלוח ושנוהג בתובעות מוגזמת ביחסים בין-אישיים יזכה ליחס דומה משמים. יום הכיפורים תובע מאתנו חרטה, שפלות רוח ושלוות נפש שיכולות להכיל גם את כל סביבתנו.
