בית המדרש

  • כב - געגועים למקדש
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרה"ג אברהם אלקנה
בן הענא רייזל שפירא זצוק"ל.

כפרה על טומאת מקדש וקדשיו

השעיר לעזאזל המכפר על כל עוונות ישראל, "חיוור" לכאורה לעומת הייחודיות של הפר והשעיר הפנימיים שדמם נכנס לקודש פנימה, הרב משה אודס על משמעות הכפרה על טומאת מקדש וקודשיו

undefined

הרב משה אודס

ו תשרי תשס"ח
10 דק' קריאה
על מה מכפרים הפר והשעיר לד'?
פר החטאת של הכהן הגדול ביום הכיפורים והשעיר לד' מכפרים - עפ"י חז"ל - רק על טומאת מקדש וקדשיו.
ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו: פר כהן גדול של יום הכפורים מכפר, אם היה המזיד מן הכהנים.
ואם היה מישראל, דם שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפר שנאמר (פס' ט"ז): "וכפר על הקדש מטומאת בני-ישראל [ומפשעיהם]" (רמב"ם שגגות יא, ט').

מובן כי אין המדובר בכפרה על ה"גברא", שכן הנכנס בטומאה למקדש במזיד - חייב כרת (רמב"ם שם י, ה'). עכצ"ל כי הכפרה היא על ה"חפצא", היינו המקדש עצמו שנטמא בטומאות בני-ישראל.
אלא שנוסף לכפרה על המקדש, מכפר דם השעיר - באופן זמני - גם על החוטאים עצמם, שטרם נודע להם ששגגו בטומאת מקדש וקדשיו:
טומאת מקדש וקדשיו שהיה לה ידיעה בתחילה ולא היה לה ידיעה בסוף - שעיר של יום הכפורים הנעשה בפנים ויום הכפורים תולין, עד שיוודע לו ויביא קרבן עולה ויורד (רמב"ם שם יא, ט').
וכשם שהשעיר לד' מכפר על ישראל, כך פר החטאת של הכהן הגדול מכפר על הכהנים; כך פירש רש"י (שבועות ב, ב' ד"ה "אלא שהפר מכפר על הכהנים"):
כל ששעיר הפנימי מכפר על ישראל, דהיינו תליית יסורין, דיש בה ידיעה בתחלה ולא בסוף..., פרו של כהן הקרב ביום הכיפורים בפנים, כמו שמפורש ב'אחרי מות', מכפר על הכהנים.
הצד השווה בייעוד הפר והשעיר הפנימיים, הוא בכפרתם רק על טומאת מקדש וקדשיו, בין כפרה על ה"חפצא" (המקדש), ובין כפרה על ה"גברא" (החוטא).

לעומת זאת, השעיר לעזאזל מכפר על כל שאר העבירות כולן:
שעיר המשתלח מכפר על כל עברות שבתורה, הקלות והחמורות, בין שעבר בזדון בין שעבר בשגגה, בין שהודע לו בין שלא הודע לו, הכל מתכפר בשעיר המשתלח וכו' (רמב"ם תשובה א, ב').

ראיות לקביעת חז"ל
שתי הכפרות הללו - של הפר והשעיר הפנימיים, ושל השעיר לעזאזל - מדויקות בפסוקים.
הכפרה על טומאת מקדש וקדשיו מופיעה בעניין הזאת דם הפר והשעיר כנגד הכפורת - בקדש הקדשים, וכנגד הפרוכת המבדילה בין הקדש לבין קדש הקדשים:
וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם, וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם (פס' ט"ז).

ובהזאת הדם על מזבח הקטורת:
וְהִזָּה עָלָיו מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (פס' י"ט).

בעוד שהכפרה על שאר כל החטאים של ישראל מופיעה בהקשר לשעיר לעזאזל:
וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְּׁתֵי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם, וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה וגו' (פס' כ"א-כ"ב).

ניתן לדייק זאת אף ממיקומו של סדר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים (להלן: "סדר העבודה") בתורה; אין הוא מובא בפרשת המועדות ב"אמור"; אף לא בפרשת המוספין של "פנחס", אלא בפרשת "אחרי מות".
ה"חזקוני" (פס' ב') מבאר כי קיימים שני גורמים הקובעים את מיקומו של "סדר העבודה": הצורך להזהיר את אהרן שלא ייכנס "בכל עת" לקודש הקודשים כדי שלא ימות כפי שמתו נדב ואביהוא, בניו; והתכלית של "סדר העבודה" - הכפרה על טומאת מקדש וקדשיו.
ונבאר:
מהקדמת התורה ל"סדר העבודה" - "וידבר ד' אל משה אחרי מות שני בני אהרן" (פס' א'), אנו למדים כי הציווי לאהרן - "ואל יבא בכל עת אל הקדש, מבית לפרֹכת... ולא ימות" נאמר ביום חנוכת המשכן, היום בו מתו נדב ואביהוא (גיטין ס, א').
אולם התורה דחתה את הופעת "סדר העבודה" עד לאחר הפרקים העוסקים בטומאות השונות: נבלות בהמה וחיה, עופות ושרצים (פרק יא), יולדת (פרק יב), מצורע (פרקים יג-יד), זב ובעל קרי, נידה וזבה (פרק טו). הטעם לכך נעוץ בייעודו של "סדר העבודה" לשם טהרת בית המקדש מטומאות בני-ישראל:
ומה שהפסיק הכתוב מפרשת "שמיני", ששם מזכיר מיתת שני בני אהרן, וקבעה אחר פרשת כל הטמאים: לפי שכשגמר פרשת כל הטמאים עדיין לא פירש; אם ייכנסו למקדש בין שוגגין בין מזידין - מה היא כפרתן ומה היא טהרת המקדש, לפיכך פרט לך כאן (פס' ט"ז): "וכפר על הקדש"
.
יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא?!
היחס בין החטא הבודד שהפר והשעיר הפנימיים באים לכפר עליו - טומאת מקדש וקדשיו - לבין כל שאר החטאים שהשעיר לעזאזל בא לכפר עליהם, מעורר תמיהה גדולה: כיצד זה שהפר והשעיר לד' - הקרבנות היחידים שדמם נכנס לפני ולפנים - אינם מכפרים כי אם על טומאת מקדש וקדשיו, בעוד שהשעיר לעזאזל - לא זו בלבד שאין דמו מובא לקדש הקדשים ואף לא ניתן על המזבח החיצון, אלא הוא כלל לא נשחט, ודווקא הוא - כוחו רב לו לכפר על כל שאר החטאים.
הטיב לבטא קושי זה בעל ה"אזנים לתורה" (פס' כ"ב):
"שעיר המשתלח מכפר עם התשובה על קלות וחמורות, עשה ולא תעשה, כריתות ומיתות בי"ד, שוגג מזיד; ואילו שעיר הנעשה בפנים אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו.
ונפלאת היא בעיני! שהרי בשעיר הפנימי מתעסק הכהן הגדול בעצמו ומכניס דמו לפני ולפנים בקדושה ובטהרה ואימוריו נקרבים ע"ג המזבח, ואילו השעיר החיצוני אין לגבוה ממנו כלום, ומתעסק בו 'איש עתי' - אפילו זר, והוא טמא ובכל אופן נטמא משלחו וטעון כיבוס בגדים. ואין לו: לא שחיטה ולא זריקה ולא שריפה, אלא דוחפין אותו מראש הצוק והוא נעשה אברים אברים, ודווקא 'קרבן' כזה הוא המכפר על קלות וחמורות..., ואילו הקרבן הכי קדוש 'בקדושתו של אהרן' ובהבאת דמו לקדש הקדשים הוא מכפר רק על טומאת מקדש וקדשיו. יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא?!

כדי להבין כיצד הקרבנות החשובים ביותר במקדש מכפרים 'רק' על טומאת מקדש וקדשיו, עלינו להבין תחילה את מהותה של טומאה זו.

מהות טומאת מקדש וקדשיו
יסוד חשוב בעבודת ד' הוא השילוב הנכון בין אהבת ד' לבין יראתו. כשם שיראת ד' בלא אהבה יוצרת ריחוק מוחלט, שאינו מאפשר התעוררות של רצון לקרבת ד', כך גם אהבה בלא גבולות עלולה לגרום לטשטוש הגודל של ריבונו של עולם ביחס לשפלות האדם.
על-פי עקרון זה הסביר הרמב"ם ('מורה נבוכים' ג, מ"ז) את הטעם לאיסור התורה להיכנס לבית המקדש בטומאה:
"כל המטרה היתה במקדש להביא את הפונה אליו להתפעלות ושיראוהו וירהוהו כמו שאמר (ויקרא יט, ל'): 'ומקדשי תיראו'. וכל דבר מרומם, כשיתמיד האדם להימצא בו, ימעט מה שיש בנפש ממנו, ותמעט ההתפעלות שהיתה באה על ידו. וכבר העירו חז"ל על ענין זה ואמרו שאין רצוי להיכנס למקדש בכל עת, והסמיכו את זה לאומרו (משלי כה, י"ז): "הֹקַר רגלך מבית רעך פן יִשְׂבָּעֲךָ וּשְׂנֵאֶךָ". וכיון שזו היתה המטרה, הזהיר יתעלה את הטמאים מלהכנס למקדש, עם ריבוי מיני הטומאות, עד שכמעט לא תמצא אדם טהור כי אם מעטים; כי אם ניצול ממגע נבלה, לא ניצול ממגע אחד משמונה שרצים שנופלים הרבה בבתים ובמאכלים ובמשקים ורבות נתקל בהם האדם. ואם ניצול מאלה, לא ינצל ממגע נדה או זבה או זב או מצורע או משכבן. ואם ניצול מאלה, לא ינצל משכיבת אשתו או מקרי וכו'. ויהיה כל זה סיבה להתרחק מן המקדש ושלא ירגיל שם בכל וכו'. והנה במעשים הללו תתמיד היראה ותושג ההתפעלות המביאה לכניעה שהיא המטרה וכו' " 1 .

מלשון הרמב"ם משתמע כי מניעת הטמאים מלהיכנס למקדש היא קביעה שרירותית שמטרתה יצירת יחס של מורא למקום הופעת ד', אך לא שמענו בדבריו כי יש בעיה מהותית בעצם היותו של אדם טמא בשעת כניסתו למקדש. אולם ניתן לומר כי קיים קשר בין הדברים: הטומאה גורמת לטמטום הלב, היינו לקשיים בקליטה של הופעת ד' בעולם (ראה "כוזרי" ב, ס'), וממילא, הנכנס בטומאתו למקדש - לא זו בלבד שאין הוא מסוגל להתעלות לדבקות בד' במקום התגלותו, אלא עוד מוריד הוא בתודעתו את גדולת ד' למדרגתו השפלה, בעצם כניסתו למקום הופעת השכינה בגסות הלב.

זאת ועוד, טומאה זו פועלת לא רק על "קרירות" בתודעת האדם ביחס לגדולת ד' ולמורא ממנו, אלא אף על סילוקה הממשי של השכינה מן המקדש. ואפשר ששני ההסברים משלימים זה את זה בכך שסילוק השכינה הנו פועל יוצא מן הפגיעה במורא השכינה. בכניסת בני-ישראל למקדש בלא הכשרה רוחנית מתאימה, נפגעת כביכול רוממות השכינה בעיניהם ע"י "הורדתה" למדרגתם השפלה, ולכן על ד' לסלק את שכינתו במידה ידועה כדי שיקשה על ישראל להיפגש עמו; כך ישוב כבודו להתייקר בעיניהם. מכאן מובן מדוע טומאת מקדש וקדשיו מחייבת כפרה, לא רק על החוטא (ה"גברא"), כי אם גם על מקום המקדש עצמו (ה"חפצא"), שכן הכניסה בטומאה הביאה לסילוק השכינה.

עכ"פ מדברינו עולה כי טומאת מקדש וקדשיו איננו איסור פחות-ערך בו נכשל פלוני או אלמוני, אלא פוגעת היא בהופעת השכינה בישראל! המהר"ל ('נצח ישראל' פרק ה, עמ' לג) באר עפ"י עקרון זה את המדרש המתאר את יציאת הדם מן הפרוכת, לאחר גדידתה בסייף של טיטוס הרשע, שנכנס בטומאתו למקדש:
הדם שיצא הוא עניין נפלא, כי ביטול הקדושה שהיה לפרוכת נחשב שפיכת דם כדאיתא ביומא כג, א' גבי שני כהנים שהיו רצים בכבש המזבח והרג האחד את השני בסכין של קדשים ובא אביו [ו]מצאו מפרפר ואמר: "הרי הוא כפרתכם, ועדיין בני מפרפר ולא נטמא סכין 2 " ומסיק: "ללמדך שחמור עליהם טהרת כלים משפיכות דמים וכו'".

פירוש: כי סילוק קדושה ע"י טומאה, יותר נחשב ביטול לקדושה ממה שנחשב שפיכות דמים, כי דבר הקדוש כמו הפרוכת מפני קדושתו הוא נחשב אלקי יותר מן הנשמה, ואם הנשמה בשביל שהיא אלקית נבדלת אין ראוי לה ביטול, כל שכן הכלי שהוא קדוש אלקי לגמרי - אין ראוי לו ביטול הקדושה, שזה הוא כמו שפיכות דם, שהוא ביטול הנשמה הקדושה. ולגודל מעלת קדושת הפרוכת נחשב ביטול הקדושה שלו ע"י טומאה - כמו שפיכת דם, שהוא ביטול הנשמה שהיא קדושה, לכך היה הדם מבצבץ.

לכאורה, נראה כי מעשה נורא זה של הריגת הכהן בידי חברו והיחס של אביו אליו, מלמד על העיוות המוסרי של אנשי בית שני "שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים" ('העמק דבר' לנצי"ב, פתיחה לספר בראשית). אולם המהר"ל באר - עפ"י דרכו - את הנקודה הפנימית הטמונה בדאגתו של אבי הכהן לטהרת הסכין, יותר מאשר לגסיסת בנו. דאגה זו בנויה על הבנה כי מציאות טומאה במקדש גורמת לסילוק השכינה, שהיא בבחינת הנשמה הכללית של ישראל, ובוודאי שזה חמור מסילוקה של נשמה פרטית, קדושה ככל שתהיה.

על-פי ניתן לומר כי כשם שטומאת מקדש וקדשיו מביאה לסילוק השכינה מבית המקדש, הרי שבכפרת הכהן הגדול על טומאה זו, חוזרת השכינה כביכול לשרות בו! מכאן תשובה לתמיהתנו, כיצד זה שדם הפר ודם השעיר מכפרים רק על טומאת מקדש וקדשיו, בשעה שהשעיר לעזאזל מכפר על כל שאר החטאים; הפגם שנוצר בעקבות טומאת מקדש וקדשיו איננו מצטמצם למישור האישי של החוטא, שנכנס למקדש בטומאתו, אלא חמור הרבה יותר בהיותו גורם לסילוק שכינה!

ביאור הלכתי לעבודת הפר והשעיר
על-פי המסקנה לעיל, ניתן לענ"ד לבאר חלק מההלכות הקשורות להזאת דם הפר והשעיר במקדש.
חז"ל למדו כי אין די בעצם הזאת דם הפר ודם השעיר אלא על הכהן הגדול היה למנות את ההזאות. אך גם בכך לא די; את מנִיית ההזאות יש לעשות באופן מיוחד - על כל הזאה היה עליו למנות את ההזאה הראשונה בפני עצמה:
וכך היה מונה: אחת, אחת ואחת, אחת ושתים... אחת ושבע (יומא ה, ג'-ד').
בגמרא (שם נה, א') מובאת דעתו של ר' יוחנן הדורש מהמקראות (פס' י"ד), כי כהן גדול שלא מנה באופן הזה, לא יצא ידי חובתו, אף אם לא טעה בהזאות עצמן. וצריך להבין מדוע דין זה כה מהותי עד להיותו גורם המעכב את כפרת הכהן הגדול על כלל ישראל!
רבינו בחיי (פס' י"ד) באר עפ"י חכמת הקבלה שיש כאן מעין הופעה מחודשת של השכינה המתגלית בהזאה הראשונה שהיא המקור לשבע הספירות, המתגלות אח"כ במציאות:
היו הזאות ביום הכפורים שמונה; אחת למעלה ושבע למטה... אחת למעלה כנגד המעלה הראשונה העליונה הכוללת עמה החכמה והבינה, ושבע למטה כנגד השבע... כך היה מונה: אחת, אחת ואחת... כשאמרו 'אחת' [הראשונה -] הוא [כולל] השלושה [ - חכמה, בינה ודעת - שרשי המידות] וכו'.

פתחנו במניין המיוחד בתהליך הזאת דם הפר ודם השעיר, אולם גם ההזאה עצמה - באצבעו של הכהן הגדול - נעשתה באופן מיוחד:
ולא היה מתכוון להזות, לא למעלה ולא למטה, אלא כמצליף [רש"י: בשורה, זו תחת זו כל שמונה הזאות].
בגמרא (יומא נה, א') מבואר: "מאי 'כמצליף'? מחוי רב יהודה: כמנגדנא", ופרש"י: "כמכה ברצועה שמתחיל מן הכתפיים ומכה והולך למטה".
אפשר שגם כאן בא לידי ביטוי אותו הרעיון של ירידת השכינה דרך כל מדרגות העולם הזה, שלב אחר שלב, עד להופעתה השלימה במציאות עולם הזה.
בגמרא (יומא נז, א') מובאת עדותו של ר' אלעזר ברבי יוסי שראה את הפרוכת באוצרו של המלך, ברומי, "והיו עליה כמה טיפי דמים של פר ושעיר של יום הכיפורים". זיהויה כפרוכת המקדש התבסס על רצף הטיפות: "דחזא דעבידי כסדרן" ופרש"י: "מלמעלה למטה כמצליף".
הגמרא (יומא נה, א') מחלקת בין אופן הזאת ה"אחת למעלה" לבין הזאת ה"שבע למטה":
כשהוא מזה [אחת] למעלה, מצדד [גב] ידו למטה [ומזה כלפי מעלה],
וכשהוא מזה [השבע] למטה, מצדד [גב] ידו למעלה [ומזה למול פניו; אחת גבוהה ואחת בנמוך הימנה וכולן נופלות לארץ].
גם חילוק זה מעיד על הבקשה להורדת השכינה שנמצאת למעלה, כנגד עובי הכפורת, עד לשבע המדרגות של העולם הזה, בהן אנו מבקשים שתתגלה השכינה, ולכן כיווּן ההזאה הוא מלמעלה כלפי מטה.

לאור הסברנו זה, ניתן לומר כי סדר הופעת השכינה באומה הינו מהפנים אל החוץ. לפיכך תחילת הזאת הדם היא בקדש הקדשים כנגד הכפורת, מקום מנוחת השכינה, ואח"כ בקדש כנגד הפרוכת. גם בכל אחד משני המקומות הללו קיימת קדימות של הכפרה על הכהונה - החלק הליביי של האומה - בדם הפר, לכפרה על שאר חלקי האומה - בדם השעיר.
בסדר הכפרה בדם הפר ובדם השעיר ביום הכיפורים, לא רק השכינה חוזרת לשרות במקדש, אלא גם האומה כולה מתרוממת למדרגה על-טבעית, בה היא נמצאת ראויה להידבק בשכינה. המהר"ל (דרוש ל"שבת תשובה" עמ' פב) האיר זווית ראייה זו בהקשר להזאות הכהן הגדול: שבע ההזאות למטה מסמלות את הקדושה שבתוך הטבע ואילו ההזאה השמינית מסמלת את הקדושה שמעל לטבע: "... ולכך כל ההזאות שהיו ביום הכפורים לפני ולפנים היו שמונה; אחת למעלה ושבע למטה. וזה, כי האחת למעלה היא כנגד המדריגה שהיא 'על הטבע' שהיא למעלה, ושבע למטה שהם כנגד הטבע. וזה כי כאשר נכנס [הכהן הגדול המייצג את האומה] לפני ולפנים, ודבר זה ביום הכפורים אשר היה לו עינוי נפש הוא הסרת הגוף הגשמי ונכנס במחיצה שהוא על הגשמי, הוצרך הזאות - אחת למעלה ושבע למטה, ושאר הזאות [בשאר ימות השנה] הם שבע בלבד וכו'."

אלא שיש לשים לב כי ההזאה המסמלת את המדרגה ש"על הטבע" איננה ההזאה השמינית אלא דווקא הראשונה; אותה הנִמנית בפני עצמה. ופירושם של דברי המהר"ל הוא כי ישראל מתעלים ביום הכיפורים לאותה דרגה שמעל לטבע כדי לפגוש את השכינה בהופעתה העליונה, ומתוך הפגישה המחודשת של נשמת-ישראל וקוב"ה במדרגה עליונה זו, הולכים שניהם ומתגלים יחדיו לתוך שבע המדרגות של העולם הזה. דם הפר מבטא את התעלות הכהנים, ודם השעיר - את ההתעלות של עם ישראל אל אותה המדרגה בה אנו מבקשים לגלות את השכינה ולהמשיך אותה לעולם.

המאמר מבוסס על רעיון המופיע בספר "והשב את העבודה" הנכתב על ידי כותב המאמר העוסק בביאור עבודת הכה"ג ביוה"כ היוצא לאור בימים אלו.


^ 1. מרן הראי"ה קוק זצ"ל ('משפט כהן' סי' צו, ו' עמ' רג) היטיב ליישם רעיון זה בהתייחסו לאיסור הכניסה בזמן הזה להר הבית מדרבנן, אף לשיטת הראב"ד הסובר שקדושת המקדש נסתלקה עם חורבן הבית: "... שראו חז"ל לקיים קדושת המקדש, כדי שתתמיד בנו היראה העליונה של מורא מקדש, ולא מן המקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על המקדש וכו'. וכשם שהתורה הרחיקה את האדם ברוב הפעמים מן המקדש, ודווקא ע"י הריחוק יכנס הגודל והמורא בלב וכו'. וא"כ כל יסוד המורא משתרש בלבבנו דווקא ע"י ההתרחקות ואי ההזכרה, שזה מורה לנו שאין אנו מוכשרים למעלה עליונה זו של הזכרת השם הקדוש, והכי נמי ע"י מה שאנו נזהרים מלהתקרב בהיותנו טמאים אל המקום הקדוש הרינו מקיימים מצות מורא מקדש והוא יותר יקר מאותה היראה הבאה בדרך קירוב בעת שאין אנו מוכשרים לו". והוסיף: "הרחיקו אותנו חז"ל מלהתקרב אליו אפילו לשם רינה ותפילה שאין הריוח הזה כלום לגבי ההפסד של גסות הלב במקום המקודש הזה, והננו עומדים ביראה מרחוק ומצפים לחסד ד' שישוב ירחמנו, יאר לנו באור גאולה שלמה, שנזכה על ידה לטהרה גמורה, באופן שנוכל להתקרב לבית תפארתנו בכל מידת הקדושה הראויה לו".
^ 2. כלומר מהרו ליטול הסכין מידו כי עדיין הוא מפרפר ואינו מטמא (ריטב"א שם).
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il