ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

חג הסוכות במקדש ;">

בית מדרש חגים וזמנים סוכות שמחת החג Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ו תשרי תשס"ח

חג הסוכות במקדש


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרה"ג אברהם אלקנה
בן הענא רייזל שפירא זצוק"ל.

שתי הבחינות של סוכות במקדש
הפסוקים הקשורים לימי חג הסוכות מופיעים בפרשת אמור, והם:
אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ד' שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ד' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים: וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לד' שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ: בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ד' אֱלֹהֵיכֶם: (ויקרא כג לט-מג)

לפי פשט הפסוקים שתי בחינות קיימות בחג הסוכות:
פסוקים לט-מ: תיקון עולם הטבע.
פסוקים מא-מג: גילוי קדושת ישראל.
נבאר את שתי הבחינות הללו:

תיקון עולם הטבע
מעגל שנת הטבע מתחיל בפסח עם הנפת העומר במקדש, לאחר מכן הנפת שתי הלחם בשבועות, ולבסוף הבאת הבכורים שמסתיימת בסוכות 1 . אילו הם שלושה שלבים של מצב התבואה 2 , המקבילים גם למצבו הרוחני של האדם:
א. פסח הוא "חודש האביב" שבו התבואה עדיין אינה בשלה. ברוחניות זהו זמן גילוי האמונה עם צאתם של ישראל ממצרים.
ב. שבועות הוא "חג הקציר", שבו התבואה כבר בשלה, אולם עדיין נמצאת בשדה. ברוחניות זהו זמן מתן התורה, וחסר פן המעשה.
ג. סוכות הוא זמן האסיף, שכן אז אוספים את התבואה לגורן ולבית. ברוחניות זהו זמן השלמת המעשים של כל השנה, כנאמר: "באספך את מעשיך מן השדה".

מהות זו של סוכות מתגלה במצוות החג הנחוגות בעיקר במקדש שהוא מקום חיבורם של ישראל לבוראם. מצוות אילו מופיעות במשנה בתחילת פרק רביעי של מסכת סוכה, וביניהן קיימות שתי מצוות שהינן הלכה למשה מסיני: מצוות ניסוך המים ומצוות הערבה 3 . נסקור את מצוות החג במקדש.

מצוות השמחה בחג

ימי הבאת הביכורים הינם ימים שבהם קיימת שמחה בשלמות, כנאמר בתורה 4 "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ד' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ".
מבאר רש"י:
"ושמחת בכל הטוב - מכאן אמרו אין קורין מקרא בכורים אלא בזמן השמחה, מעצרת ועד החג, שאדם מלקט תבואתו ופירותיו ויינו ושמנו. אבל מהחג ואילך מביא ואינו קורא". גילויה של שמחה זו בא לידי ביטוי בנטילת ארבעת המינים, הכוללים את מדרגות עולם הצומח ברבדים שונים. שורשה ועיקרה של שמחה זו הוא במקדש, ומשום כך רק במקדש מתגלה השמחה בשלמותה במשך שבעת ימים. יש לציין כי לעומת שבעת המינים, העומדים לאכילה, הרי שארבעת המינים מבטאים את מדרגת תיקון עולם הטבע. הם רומזים לשתי מדרגות תיקון, של הכלל והפרט:
כנגד הפרט - מבואר במדרש 5 כי האתרוג – כנגד הלב, הלולב – שדרה, הדסים – עיניים, ערבה – שפתיים. כך מבאר בעל ה'שפת אמת' 6 : "ע"י המינים הללו מקבלים בני ישראל פנימיות השמחה של החג, כמו שנאמר 'תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך', פירוש: להיות נשבע מן פנימיות השמחה. ולהיות נשאר מן השמחה על כל השנה. כמו שנאמר 'נעימות בימינך נצח' – להיות דבר של קיימא, וגם לשעבד כל הגוף אל הנשמה כדאיתא במדרש 'כל עצמותי תאמרנה' – אתרוג דומה ללב לולב לשדרה הדס לעין ערבה לפה. היינו: לשעבד כל אלה האיברים אל הקב"ה. ואלה המינים מסייעים לזה. וזה עצמו הרמז דנצחין דינא. כי כל המלחמה עם הסטרא אחרא שרוצה להפריד הגוף מן הנשמה. ובני ישראל מנצחין לשעבד הגוף אל הנשמה".
כנגד כלל ישראל – מבואר במדרש 7 כי אתרוג כנגד לומדי תורה ובעלי מעשים טובים, שיש להם טעם וריח. הדס כנגד בעלי מעשים טובים ללא תורה, לולב כנגד בעלי תורה ללא מעשים וערבה כנגד אילו שהנם ללא מעשים טובים וללא תורה (ראשי תיבות אעל"ה). בנוסף לכך גם הסכך עשוי מפסולת גורן או יקב, כך שגם מהותו קשורה לעולם הצומח.

לדעת הרמב"ם עיקר עניינה של שמחת בית השואבה הוא גילוי השמחה במקדש, ולא רק שמחת ניסוך המים. אילו דבריו בנדון 8 : "אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה שנאמר (ויקרא כ"ג) "ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים". וכיצד היו עושין? ערב יום טוב הראשון היו מתקנין במקדש מקום לנשים מלמעלה ולאנשים מלמטה כדי שלא יתערבו אלו עם אלו ומתחילין לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון וכן בכל יום ויום מימי חולו של מועד מתחילין מאחר שיקריבו תמיד של בין הערבים לשמוח שאר היום עם כל הלילה". דהיינו: גילוי השמחה במקדש כונס בתוכו את הבחינה הרוחנית והגשמית, ומשום כך יש בו שמחה יתירה. לדברינו לעיל חלק ממהות גילוי השמחה הינו לקיחת ארבעת המינים, זוהי שמחת תיקון כלל הבריאה ואף עולם הטבע. ייתכן שמקור שיטת הרמב"ם הינו מכך שהמשנה 9 מונה את מצוות השמחה בחג ואת מצוות ניסוך המים לשתי מצוות עשה נפרדות, מכאן ששמחת בית השואבה הינה הביטוי העיקרי לשמחה זו. אמנם רוב המפרשים 10 הבינו שכוונת השמחה הינה לשמחת אכילת שלמי שמחה בחג, אולם מבואר כי לשיטת הרמב"ם זו שמחה שייחודית לסוכות.
חג הסוכות מכונה בתפילה כ"זמן שמחתנו", שכן כדברינו לעיל הוא כונס בתוכו את שמחת השנה כולה. אמנם בכל המועדים קיימת מצוות שמחה, אולם זו נלמדת מהאמור בתורה לגבי חג הסוכות שכן שלוש פעמים נזכרת בתורה לגביו שמחת החג 11 . שמחת הסוכות משפיעה חיות חדשה לשנה כולה. פן נוסף של שמחה זו הינה חתימת הימים הנוראים, שהרי כדברי חז"ל ימים אילו הינם ימים טהורים ונקיים ומשום כך מתגלה בהם שמחת הדבקות בד'.

ניסוך המים
מצוות ניסוך המים הינה הלכה למשה מסיני 12 . בנוסף לניסוך היין, המתקיים מדי יום במקדש, בסוכות נוספת גם מצוות ניסוך המים המבטאים את שורש השפעת החסד בעולם. הכהן הגדול מתפלל ביום הכפורים עם צאתו מקדש הקדשים בראש ובראשונה על עניין הגשמים שהם שורש השפעת הברכה בעולם. התפילה הינה דיבור, ואילו ניסוך המים מבטא את בחינת הברכה המעשית בעולם. הכהן המנסך ממשיך שפע של ברכה בימי הסוכות, שבעקבותיו אנו מתחילים לבקש בשמיני עצרת על הגשמים בגילוי שכן אז מתחיל זמן ההשפעה מן השמים בפועל.
ניתן לרמוז את משמעות העניין מבריאת העולם, כאשר ביום השני לבריאה השי"ת הבדיל בין מים למים. אומרים חז"ל כי ביום זה נבראה המחלוקת, ולכן לא נאמר בו "כי טוב", וניסוך המים משמעותו השפעת ברכה ושפע לעולם על-ידי איחוד המים העליונים והתחתונים. העולם כביכול חוזר למצב של מים, שהם שורש ויסוד הבריאה. ייתכן שהדבר נרמז בכמות המים לניסוך, שלושה לוגין, המרמזים על המים התחתונים, העליונים והרקיע המבדיל ביניהם.
ניסוך המים מתבצע במקביל לניסוך היין, שאותו אנו מצווים מן התורה לנסך פעמיים ביום, בבוקר ובין הערביים 13 . אם ביום רגיל המנחות והנסכים הם הנלווים לעבודת הקרבנות, והם קרבים מהצומח, הרי שבסוכות אנו מתחברים לשורש הבריאה, ובנוסף מנסכים גם מים שהם שורש השפעת הברכה בעולם. מכאן שימי הסוכות הינם ימי התחדשות לבריאה כולה, ובהם ממשיכים השפעה משורש הברכה. החיבור המיוחד בין היין למים בא לידי ביטוי בכך שנקבי הספלים שלהם היו מתואמים, נקב המים דק ושל היין עבה, כדי שהם יכלו בו זמנית.
נרחיב מעט לגבי ברכת הגשמים: אומרים חז"ל במסכת ראש השנה 14 : "מפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג? אמר הקדוש ברוך הוא נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי השנה". ימי הסוכות חותמים את תקופת הקיץ, ואנו ניצבים בפתחה של עונת הגשמים. משום כך אנו מבקשים מהקב"ה שפע של גשם, שהרי ברכת הארץ תלויה בגשמים היורדים ממעל. אולם חז"ל בארו בעמקות רבה כי למצוות ניסוך המים שורש קדום המחובר לראשית בריאת העולם. ביום השני לבריאת העולם נוצרה המחלוקת בעולם, בין המים העליונים למים התחתונים, שכן נברא הרקיע המבדיל בין מים למים. נאמר על כך בתיקוני זוהר 15 כי מים התחתונים בוכים "אנן בעינן למהווי קדם מלכא". דהיינו: המים העליונים הינם העולמות העליונים, מהם יונקת המציאות התחתונה את השפעתה. המים התחתונים חפצים לשוב ולהתחבר לשורשם, ולהיות באחדות של חיבור ודבקות עם בורא עולם. אומר רש"י על התורה בתחילת ספר ויקרא 16 , בבאורו לפסוק "וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח". וזו לשונו: "שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית, שהובטחו המים התחתונים ליקרב במזבח במלח וניסוך המים בחג". וכך גם בדברי רבנו בחיי: "שבשעה שחלק הקב"ה את המים אלו למעלה ואלו למטה התחילו התחתונים בוכים... אמרו אוי לנו שלא זכינו לעלות למעלה להיות קרובים ליוצרנו... אמר להם הואיל ולכבודי עשיתם כך אין להם למים העליונים לומר שירה עד שיטלו רשות מכם". כלומר: ניסוך המים על גבי המזבח מטרתו להעלות את המים לשורשם הנשגב והעליון בעולמות העליונים, ולחברם לשורש.
קיימים שני סוגי מים: מים מתוקים, אותם מנסכים בסוכות, ומים מלוחים שהינם מי הים ומהם מפיקים את המלח. המים המלוחים באים לבטא את המרירות של הריחוק מן המים העליונים. במהלך השנה המרירות היא הקיימת, והיא המבטאת את עוצמת הכיסופים והריחוק מבורא עולם, ולכן אז מולחים את הקרבנות במלח. אולם בחג הסוכות יש גילוי של חיבור הבא מתוך שמחה, זהו כוח של תיקון והתחברות אל המים העליונים לא מתוך מרירות אלא מתוך דבקות. זהו כוח חיבורם של המים בחג הסוכות, הבוקעים כביכול את המחיצות וההסתרים, ומתחברים לשורשם בעולמות העליונים. מכאן מבואר גם עוצם השמחה של שמחת בית השואבה, שנחוגה לפני היציאה לשאיבת המים. זו שמחת הדבקות וההתחברות, שהרי "אין מים אלא תורה" – זו השמחה הרוחנית של ישראל, הנדבקים מכוחם של המים בבוראם. בירושלמי מכונה שמחה זו בשם "שמחת בית השואבה", עליה אומרים חז"ל שם שממנה שואבים רוח הקודש.
ממד זה של גילוי התורה בא לידי ביטוי בפן נוסף: בעזרת נשים, שבה נערכה שמחת בית השואבה, עמדו מנורות שמן ענקיות בגובה חמישים אמה (כ-25 מטרים), ובראשיהן כדים המכילים מאה ועשרים לוג שמן (כ-80 ליטר). מנורות אילו הפיצו אור חזק עד כדי כך, שאישה יכלה לברור חיטים בירושלים מרוב עוצמת האור. אומרים חז"ל: "לא היתה חצר בירושלים שלא האירה מאור שמחת בית השואבה", כלומר: האור הרוחני שבקע מן המקדש האיר את חצרות ירושלים לא רק באופן גשמי אלא מאור התורה והקדושה.
נחזור לשמחת המים: סמוך לעלות השחר, עם תום שמחת בית השואבה שנערכה במשך כל הלילה, היו עורכים טקס מיוחד בעזרה: בליווי תקיעות חצוצרה על-ידי הכהנים היו פוסעים מט"ו המעלות של עזרת נשים אל עבר השער המזרחי של העזרה. שם הם הפכו פניהם לכיוון מערב, ואמרו 17 : "אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיוּ בַמָּקוֹם הַזֶּה אֲחוֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה' וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה, וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִים קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ, וְאָנוּ לְיָהּ עֵינֵינוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָיוּ שׁוֹנִין וְאוֹמְרִין, אָנוּ לְיָהּ, וּלְיָהּ עֵינֵינוּ". כלומר: בעת יציאה לשאיבת המים, שמביעה את יסוד שאיפתנו לאחדות ודבקות, עלינו להסיר מעלינו כל שמץ של פירוד. משום כך הדגישו את העובדה שאבותינו הקדמונים סגדו לשמש 18 , אולם אנו מפנים אחורינו לשמש ופנינו למערב, כמאמר חז"ל: "שכינה במערב". ממקום זה צעדו ברוב עם לעבר מעיין השילוח, שהינו שלוחה של הגיחון. על מעיין זה אומרים חז"ל 19 שבו טבל אדם הראשון לאחר חטאו, ובעקבות כך קיבל הקב"ה את תשובתו. מעיין זה הינו מקור הטהרה לתיקון חטא המחלוקת והפירוד, כהמשך לטהרתו של אדם הראשון, ולכן דווקא ממנו שואבים את המים. את המים שאבו הכהנים ברוב שמחה לתוך צלוחית של זהב, המכילה שלושה לוגים שהם כליטר בלבד. ומשם – חזרה למקדש. השער דרכו הכניסו את הצלוחית נקרא "שער המים", זהו אחד משערי העזרה הדרומיים המכוון כנגד המזבח. על שער זה נאמר בדברי הנביא זכריה 20 : "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן בַּקַּיִץ וּבַחֹרֶף יִהְיֶה". בדברי הנביא יואל 21 מבואר שמים אילו יצאו מבית ד'. מבואר בדברי הגמרא ביומא 22 כי תחילת זרימת המעיין תהיה בקודש הקודשים, משם לשער המים, והזרימה תלך ותתגבר עד למצב בו אף ספינות גדולות לא יוכלו לעבור בו. אפשר לומר שזהו מהלך תיקון וטהרת העולם, שכן אותם מים יטהרו את העולם מטומאתו. שורש הטהרה יצא מן המקדש, שהוא מקור הטהרה והקדושה של העולם. ייתכן שטקס הבאת המים למקדש, שנערך מול שער המים בתקיעת חצוצרות, עניינו להזכיר את ברכת המים וטהרתם שתתגלה לאנושות כולה לעתיד לבא. ייתכן שזהו חלק ממהלך תיקונם של המים והחזרתם למדרגת דבקות במים העליונים לעתיד לבא.
לספלים, שעמדו על גג המזבח 23 , היה חור בתחתיתם. דרך החור המים נשפכו לתוך נקב מפולש עד לתהום. המים והיין התנקזו אל ה"שיתין", שהנן ברכות אגירה הנמצאות מתחת למזבח. זהו תהום שקיים מאז ראשית הבריאה, ואנו למדים אודותיו מהסיפור הבא המופיע בדברי חז"ל במסכת סוכה 24 :
"הני חמש עשרה מעלות כנגד מי אמרם דוד? ... בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעא למשטפא עלמא. אמר דוד: מי איכא דידע אחספא ונשדיה בתהומא ומנח? ליכא דקאמר ליה מידי. אמר דוד: כל דידע למימר ואינו אומר יחנק בגרונו. נשא אחיתופל קל וחומר בעצמו: ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, לעשות שלום לכל העולם כולו על אחת כמה וכמה! אמר ליה: שרי. כתב שם אחספא ושדי לתהומא, ונחית תהומא שיתסר אלפי גרמידי. כי חזי דנחית טובא אמר כמה דמידלי טפי מירטב עלמא, אמר חמש עשרה מעלות ואסקיה חמיסר אלפי גרמידי ואוקמיה באלפי גרמידי".

תרגום וביאור : כנגד מי אמר דוד המלך את חמישה-עשר שירי המעלות? כאשר כרה דוד המלך את יסודות המקדש הגיע לתהום, ומי התהום רצו לשטוף את העולם [דוד המלך הגיע אל מסתרי שורש הבריאה, אל המים התחתונים החפצים להגיע לשורשם ולהתאחד עם המים העליונים, ולכן הם רצו לעלות ולשטוף את העולם ולהחזירו לבחינת מים – כשם שהיה בזמן ראשית הבריאה]. דוד המלך שאל מי יודע האם אפשר להשליך חרס עם שם קדוש לתהום כדי שהמים לא יציפו את העולם? לא היה מי שישיב לו. [מבאר רש"י 25 : "קפא תהומא – צף התהום. בגמרת ירושלמי 26 : שמצא שם חרס שהגביה קולו ואמר לו אל תטלני מכאן שאני כבוש על התהום מיום מתן תורה שרעדה כל הארץ, ולא שמע דוד לדבריו ונטלו". מבואר מדברי רש"י שנטילת החרס גרמה לכך שמי התהום עלולים להציף את היבשה, ודוד רצה להחזיר את החרס למקומו אלא שחשש מכך שכן שם ד' עלול להמחק על-ידי המים.] דוד המלך איים שמי שיודע את התשובה ואינו אומר דינו בחנק 27 . אחיתופל, יועץ דוד המלך, הגיע למסקנה שאם כדי לעשות שלום בין איש לאשתו התירה התורה אצל הסוטה להשליך פרשה עם שם קדוש לתוך המים המאררים, כך גם כדי לעשות שלום לעולם כולו! לכן אמר אחיתופל לדוד שאכן מותר הדבר 28 . דוד כתב שם קדוש על החרס והשליכו לתהום, ואז מי התהום נכנסו לתוך מעבה האדמה, לעומק של חמישה-עשר אלף אמות. כשראה דוד שהמים חדרו כה עמוק למעבה האדמה הוא אמר שככל שהמים יהיו קרובים לקרקע כך תהיה לה רטיבות, ולכן הוא אמר את חמישה-עשר שירי המעלות שתודות להם עלו המים חמישה-עשר אלף אמה והתקרבו לאדמה.
מבואר אם כן כי חמישה-עשר שירי המעלות הינם עדות למים התחתונים ששאפו לפרוץ ולשטוף את העולם ודוד החזירם למקומם. חמש-עשרה המדרגות המובילות מעזרת נשים לעזרה המקודשת הינן כנגד בחינה זו, ומשום כך שם עומדים הלוויים בזמן שמחת בית השואבה הקודמת לניסוך המים. ניסוך המים הוא המחבר את המים שבשיתין, שהם יסודות המזבח העמוקים, אל המים העליונים. כך מבואר גם בדברי רבי יוחנן בגמרא 29 : "שיתין מששת ימי בראשית נבראו שנאמר "חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן" – חמוקי ירכיך אלו השיתין כמו חלאים שמחוללין ויורדין עד התהום, מעשה ידי אמן זו מעשה ידי אומנותו של הקדוש ברוך הוא. תנא דבי רבי ישמעאל: בראשית – אל תיקרי 'בראשית' אלא 'ברא שית', תניא רבי יוסי אומר: שיתין מחוללין ויורדין עד תהום, שנאמר: "אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו כרם היה לידידי בקרן בן שמן ויעזקהו ויסקלהו ויטעהו שורק ויבן מגדל בתוכו וגם יקב חצב בו", "ויטעהו שורק" – זה בית המקדש, "ויבן מגדל בתוכו" – זה מזבח, "וגם יקב חצב בו" – אלו השיתין". אם כן: ברכת המים, החיבור בין העולמות, ושורש השפעת הקדושה באים לידי ביטוי במצווה נשגבה זו של ניסוך המים.


^ 1. בדיעבד ניתן להביא בכורים עד חנוכה, אולם אז "מביא ואינו קורא".
^ 2. ראה ילקוט שמעוני פרשת אמור רמז תרנד, ובספר שערי המועדים לחג הסוכות עמ' לו.
^ 3. זהו עניין שמייחד את סוכות ממועדים אחרים, שכן רק בו קיימות שתי מצוות כה מרכזיות שהינן הלכה למשה מסיני.
^ 4. דברים כו, יא.
^ 5. ויקרא רבה ל, יד.
^ 6. שנת תרס"ה ד"ה "ולקחתם".
^ 7. ויקרא רבה ל, יב. תנחומא שם, יז.
^ 8. הלכות לולב פרק ח הל' יב.
^ 9. ריש פרק ד' של מסכת סוכה.
^ 10. משנה ח' שם.
^ 11. לגבי שבועות השמחה נזכרת רק פעם אחת, ואילו בפסח כלל לא נזכרת מצוות השמחה.
^ 12. ראה הל' תמידין ומוספין פרק י' הל' ו'.
^ 13. ניסוך המים מתבצע רק עם תמיד של שחר.
^ 14. טז ע"א.
^ 15. ה, יט ע"ב.
^ 16. ב, יג.
^ 17. סוכה נא ע"ב.
^ 18. בנבואת יחזקאל נאמר "וַיָּבֵא אֹתִי אֶל חֲצַר בֵּית ד' הַפְּנִימִית וְהִנֵּה פֶתַח הֵיכַל ד' בֵּין הָאוּלָם וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ כְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ אֲחֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ד' וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִיתֶם קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ", אם כן היציאה לנסוך המים בתקופת הבית השני הינה תיקון לעוונותיהם של אנשי דור ימי הבית הראשון. ראה בגמרא סוכה נג ע"ב המספרת על הנהגת דור הבית הראשון: "מלמד שהיו פורעין עצמם כלפי מטה", כלומר: חרפו וגידפו כלפי מעלה. לכאורה הדברים שנאמרים ביציאה לנסוך הינם תיקון לעוון זה.
^ 19. פרקי דרבי אליעזר פרק כ.
^ 20. יד, ח.
^ 21. פרק ד.
^ 22. עז ע"ב.
^ 23. בפינה הדרום-מערבית.
^ 24. נג ע"א.
^ 25. בבאורו למכות יא ע"א.
^ 26. סנהדרין פרק י'.
^ 27. לבסוף אכן הוא מת בחנק (בבא בתרא קמז ע"א), וכן בניו לא הלכו בדרכיו (ראה רש"י מכות יא ע"א, ד"ה 'אפילו על תנאי).
^ 28. לגבי אחיתופל שואל רש"י במסכת מכות (יא ע"א): "יש תימה בדבר, שהרי לא קנה דוד את הגורן מארונה היבוסי עד מעשה דהסתה שהיתה לאחר מיתת אחיתופל ג' שנים, ולפי דברים הללו צריכין אנו לומר שאע"פ שלא קנה הגורן יודע היה מנעוריו מיום [שנמשח] וישבו הוא ושמואל בנוית הרמה ובדקו בספר יהושע ומצאו מקום לבית המקדש כדכתיב "עד אמצא מקום" וגו' וכדדרשינן ליה בזבחים באיזהו מקומן (דף נד) וחפר היסודות ברשותו". כלומר: לשיטתו של רש"י קיים חידוש גדול, שכן לדבריו דוד המלך ידע מאז המשחו את מיקום המקדש וחפר אז את היסודות! המהרש"א (במסכת סוכה בסוגיא דלעיל) תמה על דברי רש"י שכן מדברי הכתובים משמע שמקום המקדש נודע לדוד רק לאחר מציאת המקום לאחר המגפה, ולא בתקופת אחיתופל. המהרש"א מתרץ שמדובר בכריית שיתין בעין עיטם, המקום בו סבר דוד שהוא מקום המקדש בתחילה. בעל ה'ערוך לנר' מקשה על דברי המהרש"א שכן מפורש בדברי הגמרא שהשיתין ממוקמים במקום המזבח! הוא הולך בשיטת רש"י, ומבאר שדוד אכן ידע את מקום המזבח, ולכן עשה הכנות הכוללות אתכריית השיתין, אולם כל זמן שלא קיבל צווי מהשי"ת לא יכל לבנות את הבית עצמו (בפרט שנאמר לדוד שלא הוא יבנה את הבית אלא בנו). רק לאחר מציאת המקום לאחר המגפה דוד בונה מזבח בדבר ד'. בהמשך למהלךזב ניתן לומר כי אבן השתיה שהונחה בקדש הקדשים היא האבן שהיתה מונחת על פי התהום, ומכאן מובנת המשנה האומרת "אבן היתה שם מימות נביאים ראשונים ושתיה שמה", ומבאר רש"י שנביאים ראשונים הינם שמואל ודוד. אם אכן הם איתרו את המקום הרי שתודות להם זכה דוד למצוא אבן מופלאה זו.
^ 29. סוכה מט ע"א.

__________________________________________
מתוך הירחון "קומי אורי" היוצא לאור ע"י תנועת קוממיות, www.komemiut.org
לפרטים והזמנות: kumiori@gmail.com
טלפון: 02-9974424
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il