ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

היתר המכירה בשביעית, בזמננו! ;">

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה ארץ ישראל ומצוותיה מצוות התלויות בארץ שמיטה היתר המכירה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

י"ג תשרי תשס"ח

היתר המכירה בשביעית, בזמננו!


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב אברהם אלקנא שפירא זצ"ל

במאמרנו הקודם "היתר המכירה בשביעית" (כ"ג אלול תשס"ז) מתחנו ביקורת על מקבלי ההחלטות ב"רבנות הראשית לישראל" שהחליטו השנה לא לתת תעודות כשרות לחנויות מזון או לאולמות שמחה וכו' המשתמשים בפירות וירקות של החקלאים הסומכים על "היתר המכירה". ייחדנו את הדיבור על כך כי הרבנות הראשית מכשילה בכך כמעט כל תושבי ארצנו הקדושה שיאכלו איסור ספיחים; ומכשילה אותם בהפסד מאכלים אלו שלא כדין. הצבענו על כך שהרבה מאותם רשתות שיווק מזון שלא יקבלו "תעודת הכשר" מהרבנות בשנה זו, וינהלו עסקיהם כרגיל, אפשר שלא יחזרו לבקש "הכשר" מהרבנות בשנים שאחרי השביעית, ולא יהיה שום פיקוח על בעיות ערלה, תרומות ומעשרות. זאת אומרת, מחמת שקבעה הרבנות להחמיר (בדבר שרבים הם גדולי עולם המתירים, כדלהלן) היא גורמת למכשולים גדולים בכשרות בנושאים אחרים.
מאז ועד היום הגיעו לידי שלש שאלות בנושאים קריטייים. [א] חייל המשרת בצבא קבע שואל "מה אוכל במשך שנה זו?". הרי ודאי שהצבא לא יספק מזון ייבוא או מ"אוצר בית דין". [ב] שאל אותי אביו של חתן, שאיננו גר באזור של המהדרים במצוות שביעית, כיצד יזמין אורחים לאולם שמחות כאשר מגישים מזון ע"פ השוק המקומי, וכבר אין "היתר מכירה" (לפי הרבנות). [ג] נשאלתי ע"י אדם העובד בתעשיה, ויש מסעדה מקומית של המפעל, כיצד יאכל ארוחת צהרים בכל יום? ובעיה זו נצבת בכל מקום ציבורי, לעובדים ב"כנסת" או במשרדים או בבנקים הגדולים וכיו"ב שלא במקום מגוריהם.
בימים אלו העתונות של סקטור מסויים יוצאת בתעמולה התקפית עזה בכותרות "המלחמה על השביעית" או "הקרב נגד היתר מכירה". לפי נימוקיהם "הערכאות מתערבות בעניני הדת". טענה זו היא כזב כי לא הבג"צ מתערבת, אלא נציגי הציבור הנפגע, אותם המסורתיים בכל פזורי הארץ (ולא כולם גרים באזורים המסויימים מאד שם יש "חנויות שמיטה") שיזדקקו לאכול השנה מאכל "בלתי כשר", הם הפונים לבג"צ דרך חברת "אסיף".
לכן עלינו לחזק את אחינו בני ישראל ולהכריז בקול: "הסומך על היתר המכירה הוא הולך בתלם של גדולי ישראל, יראי שמים וחכמים מופלגים לא פחות מהרבנים שיש בדורנו. וכיון שמדובר באיסור דרבנן, ודאי דרך התורה היא שאפשר להקל בספקות". וכדי לעזור ולחזק ידיהם של בני תורה, לבל יטעו אחרי המעלימים מהם מידע, הנני לפרסם כאן. ובסוף מאמרנו זה נביא חלק מהנימוקים מדוע אין איסור "לא תחנם" ב"היתר המכירה". ונסיים בקריאה למחמירים לא להרבות שנאה מישראל ולמנוע חילול השם.

פרק ראשון

ראשית דבר יש לדעת כי אמנם רוב פוסקים סבורים ששביעית בזמן הזה מדרבנן (ויש שלשה גדולים הסבורים שהיא מדאורייתא) אבל תשעה גדולי עולם מהראשונים סבורים שהיא רק מעשה חסידות, ולא חייבים בה אפילו מדרבנן. הגאון הגדול ר' עובדיה יוסף ציין את שמותיהם בשו"ת יביע אומר (ח"ג, יורה דעה, סוף סי' יט). הם הרשב"ם, בעל המאור, הרשב"ש, בעל הלכות גדולות, ר' יהודה הנשיא אברצלוני, הרב ר' יהודה בן יקר, הרב בעל העיטור, וכן דעת המאירי. עיי"ש מקורות לכל אחד ואחד. והוא לא הזכיר את הראב"ד, אשר בפירושו למסכת ע"ז (ט ע"ב) אומר שהמצוה מדרבנן, אבל בהשגותיו שנדפסו על הרי"ף לגיטין דף ל"ו אומר שהיא רק חסידות בלבד. ועיין דברי הרב אברהם קוק ("שבת הארץ" מבוא, פרק ו, עמ' 112) שסברא קרובה היא שהראב"ד הקדים לכתוב ביאורים לגוף הגמרא ורק אח"כ טיפל בדברי הרי"ף. ובכן דעתו הסופית, זו שבתקופה המאוחרת, היא לקולא!
על סמך הדברים המאירים הנ"ל סיכם הרב עובדיה יוסף (בשנת תשי"ט): "ועל כן בודאי דחזי לאצטרופי בשעת הדחק גדול כזה ע"י היתר מכירה (הגם) [למרות] שהיא הערמה גלויה וכו' והמיקל לא הפסיד" עכ"ל. ובזמנו גם הגאון הרב שמואל מוהילבר (ביאליסטוק) אמר להקל מחמת נימוק זה.
אבל אפילו כפי שהכריע ה"חזון איש" ורוב הפוסקים שהמצוה היא מדרבנן, יש לנו ספקות רבים המטים את הכף להקל בכל מחלוקת מדרבנן. ונביא ציטט מדברי הגאון הרב יצחק יוסף, בספרו "ילקוט יוסף" על שביעית (מהד' שנת תש"ס, עמ' קא): "ולכאורה היה נראה להקל, שהרי מצינו [א] מחלוקת בין ר' יהודה וחכמים (ערכין לב:) אם שנת החמשים (יובל) מן המנין או אינה מן המנין ועולה לכאן ולכאן. ונחלקו בזה להלכה הרמב"ם והרא"ש, ונמצא שבכל חמשים שנה משתנה החשבון בין הרמב"ם והרא"ש. ושנה שהיא שמיטה להרמב"ם אינה שמיטה להרא"ש, וכן להיפך. [ב] ויש מחלוקת מאימתי מתחילים למנות שמיטין. כי נחלקו כמה שנים היה בית המקדש השני קיים [שהרי מחורבנה מונים] [ג] ועוד נחלקו באיזה שנה נבנה בית המקדש. [ד] ועוד נחלקו הראשונים אם שביעית נוהגת בזמן הזה או לא. [אמנם אח"כ הוא מביא כמה אחרונים הכותבים לא להתחשב בספקות אלו לבטל עצם מצות השביעית, אבל לדעתו אפשר להשתמש בספקות אלו כדי להתיר היתר מכירה. וכן כתב הרב קוק].
ויש להוסיף על דבריו. הנה יש מחלוקת בין הרמב"ם והגאונים (שקדמו לפניו) מתי היא שנת השמיטה. הרמב"ם הביא את דעתו (הל' שמיטה פ"י ה"ד) ובענוה הטיפוסית שלו ממשיך "אבל הגאונים אמרו שמסורת היא בידם איש מפי איש" וכו' [שנה אחרת]. וצריכים אנו להעמיד הדבר על דיוקו. הרמב"ם לא החליט שיש לעשות כהגאונים, אלא ציין מה דעתם. ואם היה מבטל דעתו של חשבון שלו, לא היה צריך לפרט אותו ולהאריך בו בספר ההלכות שלו. אמנם נהגו כולם כאילו הרמב"ם ביטל דעתו להגאונים. והנה דבר פלא, ה"חזון איש" (על זרעים, עמ' 193) מביא שהגר"א כתב הוכחות למנינו של הרמב"ם וזו לשון חזו"א: "ומאד החזיק הגר"א בשיטה זו עד שמצא להעיר להחמיר לחוש גם לדעת הרמב"ם". דברי הגר"א הם בביאורו לחו"מ (סי' סז ס"ק ח, וחלק מדבריו צונזרו במהדורות אחרות). ובכן (לפי דברי הרב קוק להלן) בודאי אחרי שהגר"א מחזיק בחשבון הרמב"ם, גם ספק זה מצטרף לקולא באיסור דרבנן זה, בשעת הדחק.
כאשר הרב קוק (שו"ת משפט כהן, סי' ס"ג) מנמק מדוע הוא סומך על דעת יחידים ב"היתר המכירה", ומביא דוגמאות ממה שהקילו אפילו באיסורים מדאורייתא, כמו שאין בזמן הזה רשות הרבים מדאורייתא לענין טלטול בשבת, או כיצד הפוסקים התירו איסור "חדש" וסמכו על דעת יחיד (וב"אגרות הראי"ה", ח"א עמ' רמו: מוסיף שסומכים על דעת יחיד באיסור סירכות הריאה, ובתיקוני עירובין), וממשיך: "וקל וחומר (במידי) [בדבר] שרבו כמו רבו המחליטים שהוא מדרבנן, שבודאי יש להם [למקילים] על מה שיסמוכו. וכל זה היה אפילו אם היה המצוה ברורה בידינו. וקל וחומר עתה שסוף כל סוף היא מסופקת, שהרי ספק המנין [של השנים] ספק עצום הוא, שבאמת אין בידינו כלל להכריעו. ולפי דעת רלב"ח (סי' קמג) הספק הוא על ארבע שנים, ויש עוד לספק גם על שנה חמישית וכו'. ואע"ג שהוחזקו ישראל במנין הגאונים ז"ל, מכל מקום אין זה מונע מלדון דין ספק, שבאמת לא הוכרעה המחלוקת מעולם ע"י מנין ובית דין. ובימי בעל כפתור ופרח (עיי"ש פרק נא) עוד לא היה מנהג מוחלט לגמרי בזה, אם לשבות ל[פי] מנין הרמב"ם או למנין הגאונים עכ"ל לעניננו.

פרק שני
היו שטענו שההיתר של הרב קוק היה רק מחמת פקוח נפש של החקלאים, אבל בזמננו אין במצב שום סכנה, ולכן לטענתם הרב קוק לא יתיר בזמננו. אבל דיעה זו אינה נכונה, אלא גם הפסד קיום המשק הישראלי הוא נימוק ראוי בפני עצמו. זו לשונו: "ויען אשר ידעתי כי לפי המצב בשום אופן אי אפשר שלא יעשה איזה היתר, לא מצד (הסיפוק) [ההוצאה הכספית] של השנה [של שביעית], שעל זה היה אפשר להוציא ע"י השתדלות גדולה אולי מהבאראן [רוטשילד] שיחיה איזה סכום שהיה אולי מספיק לההכרח, אבל העיקר הוא הפסק המסחר של היין ושל תפוחי הזהב [תפוזים] שעולה למליונים. ולא די שיפסידו את ההון העצום הזה בשנת השביעית עצמה, [אלא] יופסקו כל המסחרים [היצוא] כי לא ישתתפו בתי המסחר שבחו"ל עם בתי מסחר שהם מפסיקים את משלוח סחורתם בזמן מן הזמנים, כידוע לכל, ואז מוכרח לבוא משבר גדול על כל המסחר גם כל השנים שלאחר שביעית" ("אגרות הראי"ה", ח"א עמ' רמה).
לפי הנימוק שנתן הרב בזה, ברור כשמש שאילו היה נמצא בינינו היום היה ממשיך בהיתר המכירה, כדי להציל את המשק וכדי לפרנס את הציבור. ח"כ רובי ריבלין, חבר בוועדת הכספים של הכנסת, אמר השבוע בראיון ברדיו שבלי יבול חקלאי ישראל בשביעית נצטרך להוצאה של שלשה ביליון שקלים כדי לייבא מזון לאוכלוכסייתנו. ולדבריו אין לנו תקציב זה. וכבר הזכרנו במאמרנו הקודם, כי לדעת התוספות (גיטין לו) אין לסמוך על נס "וצויתי את ברכתי" עת שהמצוה היא אינה מדאורייתא.

פרק שלישי
במאמרנו הקודם הזכרנו שמותיהם של כמה מגדולי האחרונים שהכריעו להסתמך על היתר המכירה. עוול גדול עושים בימינו חלק מהלוחמים נגד ההיתר, שמעלימים מהציבור מידע מי הם אלו גדולי העולם. בשנת תשי"ב היתה מודעה מסחרית באחד מהעתונים על חנויות בהם "נמכרים ירקות ופירות ללא כל חשש של איסור שמיטה". בזה הם הטילו דופי בבעלי חנויות אחרות הסומכים על "היתר המכירה". הגיב על כך מו"ר ר' צבי יהודה קוק זצ"ל, באגרת שנדפסה ב"הצופה" (כד חשון, תשי"ב, והובא שוב ב"אגרות חמדה", פרק כג):
"יש להעיר כי יבול הארץ שהטיפול בו מסתדר על פי הרבנות הראשית על יסוד הוראותיהם של הגאונים רועי ישראל [לענין יבול בשדה נכרי]: המבי"ט, המהרי"ט, פאת השולחן, ר' יצחק אלחנן, ר' יהושע מקוטנא, ר' יהושע ליב דיסקין, האדר"ת, ר' אברהם מסוכאצוב [מחבר "שו"ת אבני נזר", יורה דעה סי' תנ"ח], ר' שמואל מוהילבר, ר' יעקב שאול אלישר, ר' יוסף ענגיל, ואאמו"ר הרב זצ"ל. כמובן שאין לחשוב (עליו) [על יבול זה] פגם של חשש איסור. את ערכם של הירקות והפירות אשר באותן החנויות האמורות [שעליהם היתה המודעה] יש לקבוע, כמו שהיא לאמיתו, רק בתור הידור מצוה ושכלול קיומה במדת חסידות. ותנאי יסודי של מדת חסידות הוא שלא לבזות אחרים שאינם נוהגים בה, כאמור בירושלמי ברכות סוף פרק ב', ושלא להוציא לעז על הראשונים שלא נהגו כך" עכ"ל.
בשו"ת ישכיל עבדי (הרב הדאיה, חלק ח יו"ד סי' כח אות ג) כותב: "הדבר ידוע שאלו שלא סומכים על המכירה הם רק מיעוטא דמיעוטא".
זאת אומרת, כל הנוהגים לסמוך על היתר המכירה, יש להם פוסקים גדולים עליהם ראויים לסמוך. ובימינו נתווסף גדול עולם, הגאון ר' שלמה זלמן אויערבך. והוא נשאל אם אין איסור לקנות אצל ירקן הסומך על "היתר המכירה", כי הכסף שנותנים לו נתפש בקדושת שביעית, והוא מוציא את הכסף שלא כדין. ענה הגאון ע"פ מקורות ב"נתיבות המשפט", והמבי"ט, וכן שו"ת הכתב סופר, כי "מי שנוהג איסור באיזה דבר מסברא דנפשיה, או מפני שאוחז בשיטת האוסרים, מותר לו ליתן משלו למי שנוהג היתר ואין בזה משום לפני עיור וכו'. ואפילו בכהאי גוונא שהנותן סובר שהוא ודאי אסור, ולפי דעתו מי שמתיר אינו אלא טועה, אפילו הכי שרי" ("מנחת שלמה", ח"א עמ' רל).
וממשיך: "וחושבני שהבא לשאול משני חכמים ואחד אוסר ואחד מתיר, כיון דכללא הוא דבשל סופרים הלך אחרי המיקל, כמו"ש במסכת ע"ז (ז.) מסתבר שאף אם האוסר עומד וצווח ככרוכיא על המתיר שהוא טועה, מכל מקום אם גם המתיר הוא חכם שהגיע להוראה, נראה שאם לאחר גמר הויכוח בין האוסר והמתיר, יחזור שוב השואל וישאל אותם איך עלי להתנהג? מסתבר שגם האוסר צריך לומר לו האי כללא, שבדרבנן הלך אחר המיקל".

וממשיך:
"ואם כן בנידון דידן, ששביעית בזמן הזה רק מדרבנן, וגם רוב המחמירים אינם מחזיקים את הדבר לוודאי איסור, שהרי אינם נמנעים מלהשתמש בכלים של הנוהגים כהמתירים (עיין יו"ד סי' סד סעיף ט ובש"ך ופר"ח סי' קיט) אע"פ שאינם זהירים בביעור וגם מבשלים ירקות שאסורים משום ספיחים. ואלמלי היה הדבר בעיניהם איסור ברור היו צריכים ודאי להזהר גם מכלים שאינם בני יומם, כיון דנותן טעם לפגם מותר רק בדיעבד ולא לכתחילה. ולכן נראה כדאמרן דבכה"ג שהפירות מותרים אין שום איסור לקנות מהם" עכ"ל [תוספת המעתיק, כמעט כל הפוסקים, כולל "חזון איש", פוסקים שאין איסור לקנות יבול אע"פ שהיה שמור ונעבד]. ("מנחת שלמה", ח"א עמ' רלא).


וגם הגאון ר' משה פיינשטיין (או"ח ח"א סי' קפו) כתב נגד הנמנעים מלקנות אתרוגי א"י, ולא סמכו על היתר המכירה, "הדבר פשוט שמכיון שהם עושים על פי הוראת חכם, ליכא שום איסור בקנייתם, לא משום לפני עיור ולא משום מסייע עוברי עבירה. כי העושה ע"פ הוראת חכם אין עליו שום חטא, אפילו אם אין הלכה כמותו, כל זמן שלא עמדו כל חכמי הדור למנין ונפסק שלא כמותו" עיי"ש.

פרק רביעי
הזכרנו במאמרנו הקודם השאלה אם יש תקף למכירה פיקטיבית זו. ויש עוד שאלה אם יש במכירת האדמה לנכרים משום איסור "לא תחנם". מפני היקף המאמר ההוא, קיצרנו במקום שהיה ראוי להאריך. אנו מעתיקים כאן דברי הגאון ר' שלמה יוסף זווין, בספרו "לאור ההלכה" (במהד' שנת תשי"ט עמ' קיט-קכד, ובמהד' ספריית בית אל, שנת תשס"ד, עמ' קמה-קנ). ונקצר מאד, ועל המעוניין לעיין שם.

[א] טענו כי כיון שאין מעשה המכר רשום ב"טאבו" (ספרי רישום מקרקעין) כחק המדינה, אין תקף למכירה זו. והרי דינא דמלכותא דינא? ועל זה בונה הרב זווין על דברי החזון איש עצמו (זרעים, מעשרות, סימן י') לענין אחר (לא שביעית) ומוכיח שהקנין חל גם בלי שנרשם בספרי הממשלה.
[ב] טענו כי אין כאן "סמיכות דעת". אין המוכר מתכוון ברצינות למכור, ואין הקונה חושב שבאמת קנה. על טענה זו השיב הרב קוק (מבוא ל"שבת הארץ", פרק יג) כי אמנם כן אם מבצעים קנין לשם עסק כסף, יש כאן חסרון של סמיכות דעת. אבל לעניננו כל הענין הוא רק להפקיע את האיסור, ובזה אפילו חקלאי ישראל החילוני ביותר מעוניין כדי שלא ידבק שם איסור על תוצרתו, ולמען סילוק פגם זה הוא מוכר לחלוטין. [והוא הדין הקונה מעוניין בריווח כסף שלו מהטקס, ולזה יש קנין]. וגם לפי דין הגמרא זה מספיק, כמו שאמרו "אי פריש, פריש" (קידושין כו.). והרי הגאון ר' יצחק אלחנן עמד בפני אותה השאלה לענין מכירת חמץ לגוי בערב פסח, וכידוע גם שם יש שאלת חוסר "גמירת דעת". וענה הגאון שזה דומה למוכר שדהו מחמת רעתה, המוכר מעוניין להציל שדהו מהאיסור, ולכן זה מועיל.

ולענין לא תחנם:
[א] לטובת ישראל, מותר למכור. "לא נאמר בתורה האיסור בלשון מכירה, אלא בלשון חנייה. לא מעשה המכירה הוא הקובע את האיסור אלא החנייה של הנכרי. ולכן להחליף עם הנכרי קרקע בקרקע מותר, כי חנייה חדשה אין כאן". אם חקלאים יהודים לא יוכלו לעבוד האדמה בימינו, ורק הערבים יעבדו, הם המתבססים בארצנו (כלכלית ומעשית) והיהודים נתלשים מכאן. בזה עצמו עוברים על "לא תחנם". אדרבה, היתר המכירה היא הגורמת לישראל חניה בארצנו! [טעם זה הוא הביא בשם הגאון מלובלין, מחבר שו"ת תורת חסד". ויש להוסיף כי כן סבור ג"כ הגאון ר' צבי פסח פרנק, ב"כרם ציון", מהד' שנת תשל"ט, סי' ג, עמ' לח-מ, ושם פקפק מאד נגד דברי החזון איש].
[ב] ועוד אמרו הגאונים הנ"ל כי אם אנו יודעים שאחרי השביעית יחזור הקרקע לידי ישראל, אין כאן איסור חניה. וכן כתב הרב קוק ("משפט כהן", סי' נח. וכן כתב הגאון ר' יצחק אלחנן).
[ג] ועוד תיקן הגאון ר' נפתלי הרץ (אב"ד יפו, וע"פ הסכמתו של מהרי"ל דיסקין) למכור אדמה רק כדי יניקת השרשים בלבד, והרי זה כאילו מוכר לו עציץ בעלמא.
בודאי באיסור דרבנן, ראוי לסמוך על הספקות הנ"ל.


פרק חמישי
אבל הלא סבורים המחמירים שלא יושיע לנו מכירת הקרקעות לגוי. כי עדיין קיימת בפירות האדמות ההן קדושת שביעית, וכך הורה ה"חזון איש". אבל יש לענות להם כי סוף כל סוף השולחן ערוך (יורה דעה, סי' שלא סוף סעיף י"א) לא פסק כך, אלא כיון שמדובר במצוה מדרבנן, יש קנין בידי גוי להפקיע ממצוות התלויות בארץ. וכלל בידינו, כיון שהרמ"א אינו מסתייג מדבריו, סימן הדבר שגם הוא פוסק כך. ועוד נפלא הדבר שהגר"א, בביאורו שם ס"ק כח, מציין למה שהוא עצמו כתב שם בסי' שלא סוף ס"ק ו', שם מביא מקור לזה מהראשון "ספר התרומה" ("הלכות ארץ ישראל") וזו לשון הספר: "בזמן הזה ששביעית מדרבנן, לדברי הכל יש קנין לנכרי בא"י להפקיע מקדושתה וכו'. ומהטעם הזה נוכל לומר דשביעית מותר לחרוש ולזרוע בקרקע העכו"ם אפילו מדרבנן" עכ"ל. וגם תלמיד הגר"א, מי שהחתם סופר כנה אותו "נשיא א"י", הכריע כך ("פאת השולחן", סי' טז ס"ק מ).

וזה נראה מגוחך שהמחמירים בימינו יבזו ויזלזלו במי שסומך על השולחן ערוך והגר"א והחידא המזכיר בברכי יוסף יו"ד סמ' שלא סוף ס"ק י' שכך גם דעת: הרמ"א, והרדב"ז, הלבוש, הפרישא , מהריק"ש, ודעת החיד"א עצמו מפני שבימינו יש המחמירים כהחזון איש?! ועיין ב"חזון עובדיה" (על סוכות, עמ' רפח) הביא מהגאון ר' ישראל זאב מינצברג ("פירות שביעית", עמ' רא), כי סיעת המחמירים בטלה במיעוטה נגד גאוני הספרדים הקודמים (ושם מפרט). ועיין "יביע אומר" ח"ג על יורה דעה, עמ' קעד, וראה עוד ביאור מנומק יפה על זה של הגאון ר' יצחק יוסף ב"ילקוט יוסף" ("שביעית", עמ' תרלה-תרלו). וכן הוא המנהג שהיה קיים בכל מרחבי א"י שאין קדושת שביעית בשדות של גוים, בין אצל אשכנזים של יישוב הפרושים ושל קהלות החסידים, ובין אצל ספרדים, עד עליית החזו"א לא"י והוא שחלק על המנהג הקיים והמקובל. ולכן הבא בזמננו ללעוג על המתירים אינו אלא מן המתמיהים.

פרק ששי
ובזה נבוא לבאר טענה גדולה נגד אותם המשפיעים על הרבנות הראשית לפסול את "היתר המכירה" ולגרום קשיים גדולים לכלל האוכלוסיה. הזכרנו בתחילת המאמר שע"י הרחבת האיסור לא יוכלו רוב האנשים לאכול איש בבית חברו, ואפילו בסעודות נישואין באולמות שמחה יימנעו הרבה מהמוזמנים מלהשתתף, או שיבואו וישבו ליד השולחנות בלי לטעום מאומה, וכדי בזיון וקצף ופגיעה בבעלי השמחה. ועלול הדבר גם להגיע לידי ריב וכעס, וגם שנאה. עיין דברי מהר"ץ חיות (על מסכת נדה דף לד). ובשו"ת המבי"ט (סי' סח) כתב בענין דומה "על כן יצאתי לשחר פניהם: אל יהיו חסידים הרבה". ועיין שו"ת רדב"ז (חלק ד' תשובה אלף שס"ח) בשם ריטב"א: "בדבר שאין האיסור מבורר ולא מוכרע, לא ישנה מפני המחלוקת". ובסוף דבריו: "שלא יגרום לשנאת חנם ולחילול השם".
ולפי התנהגות הרבנים האוסרים, הרבה מתלמידי הישיבות לא יוכלו לאכול בבית הוריהם כשחוזרים לשבתות או ב"בין הזמנים", כיון שההורים גרים במרחקים ואין שם "חנויות שמיטה". וכמובן, גם החיילים הדתיים המשרתים בצבא, ייכשלו באיסורים.
והנה מדברי ה"חזון איש" עצמו יש למחמירים ללמוד פרק בהלכות ציבור. חז"ל אסרו למכור בשביעית כלי מחרישה למי שהוא חשוד להשתמש בהם, אבל מגל קציר התירו וכו' (שביעית פ"ה משניות ה-ח) וביארו שם החילוק כי תולים שמא ישתמש בו בהיתר. אבל אם אמר בפירוש שישתמש בו לאיסור, אסור למכור לו. ומבאר ה"חזון איש" הבסיס הרעיוני לזה: "ונראה דהא דהקילו חכמים בספק אע"ג דספק מכשול ודאי אסור ליתן לפני עיור והיה ראוי להחמיר בספקות, משום דאם באנו להחמיר בספקות נמי נעשה מכשול, שנמנע חסד ודרכי חיים ושלום מעצמנו ומהם, והם רק עמי הארץ וחייבים אנחנו להחיותם ולהיטיב עמם, וכל שכן שלא להרבות שנאה ותחרות בינינו וביניהם, ועוברים על 'לא תשנא' [את אחיך] ועוד כמה לאוין שאין איסורן קל מאיסור זה שאנו באים להציל אותם ממנו וכו'. ושלא לגרום מכשולים יותר גדולים להם ולנו, הכריעו לאסור למוכרם בזמן שהוא ודאי לעבירה, ולהתיר בספק. וזו דרך הממוצעת והישרה" (חזון איש, "זרעים", עמ' 244). והלואי שהיו התקיפים הללו בזמננו שועים לשמוע עצתו של החזון איש! וימנעו מישראל ריב, קטטה ומחלוקת, שנאה ואיבה.
וכאן נשאל שאלת תם. אותם רבני ערים העומדים בכל תוקף ועוז לא לתת יד להערמה זו של "היתר המכירה" (שכאמור נשתרשה בישראל זה כבר מאות שנים לעניני איסורים אחרים כמו בכור בהמה ועוד) כיצד יתנהגו כאשר בעוד חצי שנה כמעט כל בני עירם יפנו אליהם למכור את חמצם לנכרי למשך שבעה ימי פסח? הלא עליהם להיות עקביים לשיטתם. כלום גם אז יסרבו בנחרצות ובנחישות, כי לא יתנו ידם למכירה ולהפקעה? הבה ונראה.
לעת עתה, באתי לחזק ידי הסומכים על היתר המכירה, שגדולים וטובים מחכמי אומתנו התירו. ויש לנלחמים ואוסרים להזהר שלא ייכשלו בבזיון ת"ח של דורות קודמים, שהוא עון נורא.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il