מאה ברכות בכל יום | הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
נח

קטגוריה משנית

מדורים
קול צופיך - הרב מרדכי אליהו

14448

18 דק' קריאה

נח איש צדיק תמים היה בדורותיו
פרשת השבוע פותחת בפסוק
"אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱ-לֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (בראשית ו, ט).
אומר רש"י: בדורותיו - יש מרבותינו דורשים אותו לשבח כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי לפי דורו היה צדיק ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום".
ויש לשאול, אם אפשר לדרוש לשבח, למה דורשים לגנאי? זאת ועוד, הגנאי הוא "אילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום" - וכי לא מצאו דוגמא רק מאברהם אבינו?!
אלא על נח היתה טענה, כיצד כל כך הרבה שנים הוא מזהיר את בני דורו שעתיד הקב"ה להביא מבול לעולם, אך כל הזמן הזה הוא לא עמד להתפלל עליהם. אולי הוא הוכיח אותם, אך לא התפלל לה' שלא יביא מבול עליהם. הוא היה צריך לנהוג כמו אברהם אבינו שעמד להתפלל על סדום שלא יהפוך אותה הקב"ה, שמא יימצאו עד עשרה צדיקים, וזאת למרות שאנשי סדום היו רעים וחטאים לשמים ולבריות.
ולכן בהפטרה שנקרא השבת הזכיר הנביא ישעיה את נח לגנאי, ואמר "כי מֵי נח זאת לי" (ישעיה נד, ט), כלומר, בעטיו של נח בא המבול, וכל זה מהטעם שנוח לא התפלל על בני דורו.

וכשרצה הקב"ה להפוך את סדום, עמד אברהם אבינו בתפילה וניסה בכל כוחו להציל את סדום, ואמר אולי ימצאון חמישים צדיקים או ארבעים וכו' עד שהגיע לעשרה. ואמר לו הקב"ה (בראשית יח, כו) "אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם".
אומר האבן עזרא (שם ד"ה 'וטעם'), שצריך שימצא צדיק בתוך העיר שהוא בגלוי, ולא צדיק שנמצא במחסן או במקלט שמתבייש לגלות את עצמו, וז"ל: "וטעם בתוך העיר שהם יראים את ה' בפרהסיא", עכ"ל. ובדור המבול נאמר "והנה נשחתה" ולמה הוסיף "כי השחית כל בשר" - לומר לך שלא היו בה צדיקים בפרהסיא שיוכיחו וילמדו את האנשים את דרך ה'.

אלה תולדות נח
כתוב
"אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱ-לֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (בראשית ו, ט). שואלים המפרשים, אם התורה פותחת בהצגת תולדותיו של נח, היתה צריכה מייד לומר "שם חם ויפת", ומדוע פירטה את עובדת היותו צדיק ותמים?
ועל כך מביא רש"י שני פירושים, וז"ל: "הואיל והזכירו ספר בשבחו, שנאמר (משלי י, ז) זכר צדיק לברכה". פירוש שני, "דבר אחר, ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים". כלומר, שהם יעשו מעשים טובים, ותולדותיהם ילמדו מהם. מכאן, שעיקר עבודת האדם בעולם הזה היא: חינוך בניו.
יש שיטות בחינוך, יש גערה ויש דוגמא אישית. "אלה תולדות נוח" - כשהבנים רואים את המצוות והמעשים טובים שהאבא עושה, הם לומדים כיצד יש להתנהג. והדוגמא האישית של האבא עדיפה מגערה או הכאה.

"צדיק תמים" - שלמות האדם
כתוב בפרשה (בראשית ו, ט) "אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלוקים התהלך נח". ובהמשך הפסוקים פונה הקב"ה לנח ואומר לו (שם, ז, א):
"וַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה".
שואלים המפרשים, מדוע בתחילת הפרשה הוזכר נח כצדיק "בדורותיו" - בלשון רבים, ואילו בהמשך הפרשה הוזכר כצדיק "בדור הזה" - בלשון יחיד? ועוד יש לשאול, מדוע בתחילה נקרא 'צדיק תמים', ואילו אחר כך נקרא 'צדיק' בלבד? אומר בעל הב"י, מהר"י קארו זצ"ל: צדיק תמים - היה בדורותיו, צדיק - בדור הזה. הגדרה של צדיק - זה הפורש מעריות, והגדרה של תמים - זה הפורש מעבודה זרה, מכפירה. נח היה בשני דורות, בדור המבול שהיו שטופין בזימה - היה צדיק, ובדור הפלגה שהיו עובדי ע"ז - נאמר תמים. צדיק - בדור הזה, תמים - בדור הבא.
ורש"י מבאר, וז"ל: "כי אותך ראיתי צדיק - ולא נאמר צדיק תמים. מכאן שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו", עכ"ל. דהיינו, כל שבחו של נח הוא 'צדיק תמים', ומיעוטו הוא 'צדיק' (כשאומרים "תמים" - אין הכוונה לתם כמו בהגדה של פסח, אלא הכוונה ל"שלמות" ביראת ה' ובקיום מצוותיו, כמו שמצינו אצל אברהם אבינו ויעקב אבינו שנקראו תמימים, ולמדרגה זו צריך כל אדם לשאוף).

וכבר כתב הרמב"ם שצדיק אחד יכול להחזיק את כל העולם כולו, וז"ל (פ"ג מהל' תשובה ה"ד): "צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה שנאמר וצדיק יסוד עולם", עכ"ל.

ותשחת הארץ - לפני האלוקים
כתוב (בראשית ו, יא- יב): "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱ-לֹקִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס". ברגע שדור המבול העריכו את הארץ לפני האלוקים - זו השחתה!

נחתם גזר דינם על הגזל
כתוב בהלכה, שאם אדם התחייב למכור חפץ ולא עשו קניין, לא ממון ולא סודר רק בדיבור - הוא יכול לחזור בו, אבל אומרים לו: 'מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים שטבעו בים הוא יפרע ממי שאינו עומד בדבורו' (עיין לרמב"ם פ"ז מהל' מכירה הל' א-ב).
התורה מציינת שחטאם של אנשי המבול היה "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם", ואומרים חז"ל שלא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על הגזל.
ובמדרש מבואר שדרך ההשחתה בגזל בדורו של נח היתה בכך שהיו גוזלים פחות משוה פרוטה כדי שלא יהיו יכולים לתבוע אותם בדין תורה. למשל, אם היה דוכן מכירה של גרעיני תורמוס היה כל אחד עובר ומבקש לטעום גרגיר אחד, וכך היה בא אדם שני ושלישי, עד שהיו גומרים למוכר את כל הסחורה, והוא לא היה יכול למונעם מכך, כי הם היו אומרים לו וכי עיניך צרות בגרגיר אחד בלבד!? וגם לתבוע אותם בבית דין לא היה יכול כי כל אחד היה לוקח פחות משווה פרוטה. מכאן רואים עד כמה היו מושחתים, שכן לא היה להם שום רווח בגזל של פחות משוה פרוטה, ובכל אופן גזלו לשם גזל, וזהו "כי מלאה הארץ חמס".
אדם שחוטא יכול לתקן עצמו בצום, קול, ממון. צום - היינו לצום (ואינו יכול לומר לחברו שיצום במקומו). קול - תפילה. וממון - צדקה. ויש לשאול, מדוע לא תיקנו את מעשיהם על ידי שיחזירו מה שגזלו ? אלא שכל אחד מהם היה גוזל פחות משוה פרוטה, ובפחות משוה פרוטה אין דין חזרה.

ק"כ שנים עסק נח בבניית התיבה
הקב"ה מצווה את נח לעשות תיבה, (שם י"ד)
"עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר".
ונמשכה בניית התיבה מאה ועשרים שנה. ויש להבין מדוע היה צריך הקב"ה לבקש ממנו לבנות תבה במשך זמן רב כל כך, והלוא די היה להכניסו לבית אחד או לשטח מסוים ולמנוע מהמבול מלהגיע לאותו השטח ותו לא, ומבאר רש"י, וז"ל: "הרבה ריוח והצלה לפניו, ולמה הטריחו בבנין זה, כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה מאה ועשרים שנה ושואלין אותו מה זאת לך, והוא אומר להם עתיד הקב"ה להביא מבול לעולם, אולי ישובו", עכ"ל. מכאן רואים את חסדיו המרובים והעצומים של הקב"ה, שלמרות ההשחתה של בני אותו הדור, הוא היה מוכן להמתין להם מאה ועשרים שנה (!) - וכל זה כדי שיתנו על לבם לשוב בתשובה שלמה. (מרן הרי"ח הטוב היה מתאר, שמקום בניית התבה היה ל"אתר תיירות" המפורסם ביותר באותו הדור, עד שכל אנשי אותו הדור היו מגיעים מכל קצווי העולם לראות במו עיניהם את ה"פלא" הגדול, שאדם זקן בן 500 שנה, בונה תיבה בעלת ממדים עצומים, שלטענתו אמורה להגן עליו מפני המבול שעתיד לבא).
נח נכנס לתיבה בפרהסיא שנאמר (בראשית ז, יג) "בעצם היום הזה בא נח וכו' אל התיבה". אומר רש"י: "למדך הכתוב שהיו בני דורו אומרים אילו אנו רואים אותו נכנס לתיבה אנו שוברין אותה והורגין אותו, אמר הקב"ה אני מכניסו לעיני כולם ונראה דבר מי יקום", עכ"ל.

לדבר בלשון יפה ונקיה
הקב"ה מצווה את נוח לקחת שבעה שבעה מכל הבהמות הטהורות, "ומן הבהמה אשר לא טהורה היא שנים איש ואשתו" (בראשית ז, ב).
במקום לכתוב "ומן הבהמה הטמאה " שינתה התורה בלשונה וכתבה "אשר לא טהורה", כדי ללמד את האדם שישמור על דיבור נקי וטהור.
ויש לשאול, הרי בהמשך התורה כן משתמשת במילים "טמאה" ו"טמא" ? אלא, כאן מדובר בזמן נוח שלא היה איסור טומאה וטהרה בבהמות והתורה רמזה שאי אפשר לומר "טמאה" ולכן אמרה "אשר לא טהורה".
מעין זה, המשנה במסכת פסחים פותחת במילים "אור לארבעה עשר", למרות שמדובר בליל ארבעה עשר. והטעם, כדי לפתוח את המסכת בלשון חיובית ב"אור", ולא חלילה בחושך - זה הפשט.

אבל יש מוסיפים, שהטעם שפתחה המשנה במילים "אור לארבעה עשר", כדי ללמדנו שיש להתחיל בבדיקת החמץ בערב פסח מיד, ללא עיכובים או התמהמהות של הבעל, ולכן האשה או הילדים יכינו מבעוד יום את עשרת הפתיתים וכל הנצרך לבדיקה כבר מאור לארבעה עשר.

והנה עלה זית טרף בפיה
אחרי ארבעים יום שהיה המבול, רצה נח לדעת האם האדמה התייבשה והאם ניתן לצאת החוצה, ולשם כך שלח את העורב ואת היונה. וכך כתוב:
"וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה. וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה. וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד". ויש לשאול, מדוע הביאה היונה דוקא עלה זית, והרי סביר להניח שהיו עוד עצים שמהם היתה יכולה היונה להביא לנח ? ומבאר רש"י, וז"ל: "טרף - חטף, ומדרש אגדה לשון מזון, ודרשו בפיה, לשון מאמר, אמרה יהיו מזונותי מרורין כזית בידו של הקב"ה ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם", עכ"ל. וקשה, כיצד אומרת כן היונה, והרי יש בדבריה משום כפיות טובה, כי נח טרח ויגע בהאכלת החיות והעופות על ימי המבול, וכיצד התורה מלמדת אותנו דבר שיש בו כביכול משום כפיות טובה ?
ונראה לבאר, אדרבה ההפך הוא הנכון, היונה אומרת לנח שהיא מודה לו על כל מסירות הנפש שלו במשך חודשי שהותם בתבה, אלא שמעתה היא מעדיפה שלא להטריח אותו שוב, שהרי מזונותיה מצויים לה מידי הקב"ה.

מאה ברכות בכל יום

הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים
הגמרא במסכת ברכות (דף ל"ג ע"ב) אומרת:
"ואמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שנאמר (דברים י, יב) 'ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה'. שואלת הגמרא: "אטו יראת שמים מילתא זוטרתי היא ?! והא אמר רבי חנינא משום ר' שמעון בר יוחאי: אין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים שנאמר 'יראת ה' היא אוצרו' (ישעיה לג). והגמרא מתרצת: "אין, לגבי משה - מילתא זוטרתא היא, דאמר ר' חנינא משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו דומה עליו ככלי קטן, קטן ואין לו דומה עליו ככלי גדול".

היה רב חשוב אחד שאירס את בתו לבחור ירא שמים ותלמיד חכם שלא היה לו כסף. וישב אותו רב אתנו בישיבה וסיפר לנו שבתו התארסה אך לבחור אין כסף וכו'. אמרתי לו: "אני שמעתי שאירסת את בתך עם אדם עשיר מאוד!" אמר לי אותו רב: "והרי אני כרגע מספר לכם שהחתן ירא שמים ות"ח אך בלי כסף"! אמרתי לו: "אבל אני שמעתי שהוא עשיר גדול"! אמר לי הרב: "ממי שמעת"? אמרתי לו: "מכבודו! הרי אתה אומר שהוא תלמיד חכם ויש לו יראת שמים והרי כתוב (ישעיה לג, ו) "יראת ה' היא אוצרו" - ויש בידך דבר גדול וחשוב מאוד, ותשמח בזה"!

ויש לשאול, מה התירוץ של הגמרא "לגבי משה", וכי כולם משה רבנו ע"ה?! אלא, משה רבנו זכה להגיע למעלה שלו בזכות הענווה, ואם אדם ילך בדרך הענווה של משה רבנו, אז יראת ה' היא קלה.

אבל לפעמים מותר להתגאות וזה "ויגבה לבו בדרכי ה'" (דברי הימים ב' יז, ו). - אשרינו שאנחנו משכימים ומעריבים לבתי כנסיות וקוראים קריאת שמע וכו'.
כשעושים סיום מסכת אומרים "אנו רצים והם רצים וכו' אנו עמלים והם עמלים, אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר" וכו'. וכי האדם שלמד גמרא וסיים מסכת מתגאה במה שלמד?!
אלא אמרו המפרשים, אני בבוקר רץ להתפלל, והם רצים - לעבודה, וגם הם צריכים לרוץ להתפלל. ומ"מ גם מי שקם מוקדם לעבודה עוד לפני הנץ החמה, יכול להתפלל כבר מעמוד השחר.
על אלו שמתפללים בעמוד השחר אומרים שהם מתפללים במנין של תרח. כי אברהם אבינו היה מתפלל בהנץ החמה, ומי שמתפלל לפני כן הוא במנין של תרח אבי אברהם .
ומעשה במוהל אחד שהזדמן לערוך ברית מילה, וכשהוא אמר "ויקרא שמו בישראל" נאלם אבי הבן ולא הוציא מפיו כלום (כנראה מרוב התרגשות). אמר המוהל "ויקרא שמו בישראל אברהם". לאחר הברית ניגש אבי הבן למוהל ואמר לו: הכיצד ידעת שרצינו לקרוא לבן אברהם? אמר לו המוהל: ראיתי את אבי הבן עומד כמו תרח, אז הבנתי שבנו אברהם!
וטוב שאבי הבן ירשום לעצמו בפתק את השם שהוא ואשתו רוצים לתת לבנם, ואז אם תאחזנו התרגשות מרובה בברית המילה, יגיש את הפתק למוהל.

ונחזור לאמור לעיל, בתחילה כתוב "כי אם ליראה", דהיינו רק דבר מועט, אבל לאחר מכן מפרטת התורה עוד ועוד דברים: "ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבד את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך לשמר את מצות ה' ואת חקתיו אשר אנכי מצוך היום לטוב לך" (דברים י, יב - יג).
ומעין זה, אומר דוד המלך בתהלים (תהלים כז, ד)
"אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ" - הוא מבקש דבר אחד בלבד, אבל בפועל הוא מפרט הרבה מעבר לזה: "שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ - כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה - יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ - בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי - וְעַתָּה יָרוּם רֹאשִׁי עַל אֹיְבַי סְבִיבוֹתַי - שְׁמַע ה' קוֹלִי אֶקְרָא - וְחָנֵּנִי וַעֲנֵנִי - אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי - אַל תַּט בְּאַף עַבְדֶּךָ - אַל תִּטְּשֵׁנִי וְאַל תַּעַזְבֵנִי אֱלֹקֵי יִשְׁעִי - הוֹרֵנִי ה' דַּרְכֶּךָ וּנְחֵנִי בְּאֹרַח מִישׁוֹר לְמַעַן שׁוֹרְרָי - אַל תִּתְּנֵנִי בְּנֶפֶשׁ צָרָי". והדבר תמוה, כיצד הוא אומר בתחילה שאינו מבקש אלא דבר אחד אבל בפועל מבקש הרבה דברים? אלא מכאן רואים שהקב"ה הסכים עם דוד המלך לבקש יותר ממה שאמר בתחילה, כי הכל אינו אלא לכבודו יתברך. ומובא במדרש, אמר הקב"ה לדוד המלך: אתה אומר 'אחת שאלתי' ומבקש עוד. ענה דוד המלך ואמר: רבש"ע, ממך למדתי שאמרת 'מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה' וכו' ואח"כ הוספת עוד בקשות. והיה יכול לומר הקב"ה לדוד אתה נקבת מספר "אחת".

ויש מסבירים, הקב"ה מבקש רק דבר אחד "כי אם ליראה", ואם יש יראת שמים אזי ממילא כל שאר הדברים באים מאליהם.

מאה ברכות בכל יום
הגמרא במסכת מנחות (דף מ"ג ע"ב) אומרת: "תניא היה רבי מאיר אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר ועתה ישראל מה אלוקיך שואל מעמך" (דברים י, יב).
ודרשו חז"ל אל תקרי מה אלא מאה (רש"י שם). ובדרך רמז כתב 'בעל הטורים' (שם): מה בא"ת ב"ש י"ץ ששואל ממך ק' ברכות בכל יום ויום, ויש בפסוק ק' אותיות, וכן ממך עולה ק'.

"דוד המלך ע"ה תיקן ק' ברכות דכתיב (שמואל ב', כג) 'הוקם על' - בגימטריא ק' הוי, כי בכל יום היו מתים ק' נפשות מישראל ולא היו יודעין על מה היו מתים, עד שחקר והבין ברוח הקודש ותיקן להם לישראל ק' ברכות, ועל כן תיקנו חכמים ז"ל אלו הברכות על סדר העולם והנהגתו להשלים ק' ברכות בכל יום וצריך כל אדם ליזהר בהם" (לשון הטור או"ח סי' מו).
ודבר זה נפסק בשו"ע (סי' מו סעי' ג'): "חייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות, לפחות".
וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק יד): הטעם לפי שהיו מתים בכל יום מאה נפשות מישראל תיקן דוד ע"ז לברך מאה ברכות בכל יום. והנה בכל יום אנו מברכין עוד יותר ממאה ברכות כיצד בלילה כשהולך לישן מברך המפיל ובשחר מברך ענט"י ואשר יצר ועוד ט"ז ברכות בברכת השחר וג' ברכות על התורה [לדעת הרמ"א לקמן בסי' מ"ז סעיף ו' בהג"ה] הרי כ"ב וברכת ציצית ותפילין הרי עוד שלוש, עוד מנהגינו שמברכין שתים על התפילין הרי כ"ה וברוך שאמר וישתבח הרי עוד שתים וברכת ק"ש שחרית וערבית עם ברכת יראו עינינו שמנה הרי ל"ה ונ"ז ברכות דג' תפלות הרי צ"ב ובשתי סעודות שסועד אחת ערבית ואחת שחרית יש ט"ז ברכות כי בכל סעודה יש ח' ברכות על נט"י והמוציא וד' ברכות שבבהמ"ז וכשהוא שותה כוס בבהמ"ז מברך לפניו ולאחריו הרי בס"ה ק"ח ברכות וא"כ אף ביום התענית שחסר לו סעודה אחת ג"כ מקיים ק' ברכות", עכ"ל.
(ועיין לחשבון הברכות שעושה הרמב"ם בפ"ז מהלכות תפילה הלכה יד).

וכיום שיש ל"ע הרבה מחלות ראוי לכל אדם להזהר מאוד לברך מאה ברכות בכל יום ויועיל הדבר למנוע כל מיני מחלות, ובפרט את המחלה הנוראה.

נשים בחיוב מאה ברכות בכל יום
הגמרא במסכת ברכות אומרת (דף י"ד ע"א):

"מטעמת אינה טעונה ברכה, והשרוי בתענית טועם ואין בכך כלום".
אומרים התוספות (שם ד"ה טועם): פירש ר"ח שחוזר ופולט דלא חשיב הנאה מן הטעימה אבל בולע לא אפילו בשאר תעניות ומשום הכי הפולט אינו צריך ברכה שאינו נהנה" (ועיין לשו"ע סי' תקס"ז).

אשה שטועמת אוכל נכנסת לבעיה, כי מדברי התוס' משמע שאם פולטת - אינה צריכה לברך, ואם בולעת - צריכה לברך. ולכן טוב שהאשה תכוון לא רק לשם טעימה אלא גם ליהנות מן האוכל.

ומכאן יצא לנו דין חדש לענין חיוב מאה ברכות בכל יום - שאשה שאינה מתפללת ג' תפילות בכל יום, ואם כן חסר לה ב - ק' ברכות, יכולה להשלים על ידי טעימת האוכל כשמתכוונת ליהנות ממנו, וזה כעין מה שכתבה הגמרא במסכת מנחות בדף מ"ג וכמו שפסק הרמב"ם שבשבת אפשר לאכול פירות ולברך ברכה ראשונה ואחרונה וכו'.

כיצד משלימים מאה ברכות בשבת?
הגמרא במסכת מנחות (שם) אומרת:
"רב חייא בריה דרב אויא בשבתא וביומי טבי טרח וממלי להו באיספרמקי ומגדי" (רש"י: בשמים ומיני מגדים שטעונים ברכה). כלומר, היה מברך על בשמים ומיני מגדים כדי להשלים למאה ברכות.

הרמב"ם כתב (פ"ז מהל' תפילה הל' טו-טז):

"בשבתות וימים טובים שהתפלה שבע ברכות וכן אם לא נתחייב בשאר הימים בכל הברכות האלו כגון שלא ישן כל הלילה ולא התיר חגורו ולא נכנס לבית הכסא וכיוצא באלו צריך להשלים מאה ברכות מן הפירות. כיצד? אוכל מעט ירק ומברך לפניו ולאחריו וחוזר ואוכל מעט מפרי זה ומברך לפניו ולאחריו ומונה כל הברכות עד שמשלים מאה בכל יום" (ובדרך אגב, חיילים הזקוקים לשתיית מים מרובה ובפרט בעת המסעות שמחייבים אותם לשתות, אנו אומרים להם שיברכו "שהכל" וישתו רביעית ויברכו "נפשות", וימשיכו ללכת בדרכם ובזה יוצא ידי חובה. אבל אם שותה פחות מרביעית מכניס עצמו למחלוקת אם יברך ברכה אחרונה או לא, ולכן יעשה כנ"ל).

וה'לחם משנה' כתב:

"מש"כ רבנו כיצד אוכל מעט ירק וכו', מעט קשה דמשמע דהכי קאמר שיאכל תחלה מעט מן הפרי ויברך ברכה אחרונה ואח"כ מאותו הפרי יאכל מעט, וזה נראה דאסור משום דאסור לגרום בברכות. אלא נראה דרבנו ודאי לא קאמר אלא שאם אכל ירק ולא היה בדעתו לאכול יותר בעת ההוא, כשיעבור אותו העת צריך שיחזור ויאכל מאותו פרי כדי שישלים, והשתא לא הוי גורם בברכות שכשאכל בתחלה ובירך לבסוף לא היה בדעתו לאכול יותר", עכ"ל.

ולמעשה , בשבת ישלים מאה ברכות בפירות, וז"ל השו"ע (בסי' ר"צ סעיף א'): "ירבה בפירות ומגדים ומיני ריח, כדי להשלים מנין מאה ברכות".
וכתב המש"ב (שם ס"ק א'): " ירבה בפירות וכו'-וגם בליל ש"ק טוב שישלים בם המאה ברכות".

ועוד כתב המשנה ברורה (סי' מו ס"ק יד): "וביום השבת חסר לו י"ג ברכות מהמאה וכדאיתא במ"א עי"ש ע"כ יראה להשלימם במיני פירות ומגדים ואם אין לו יוצא ע"פ הדחק במה שיכוין לשמוע ברכת התורה והמפטיר ויענה אמן". ולכאורה, גם המברך צריך לכוון ברכות שמברך לפטור את השומעים במאה ברכות.

יש שמביאים בוטנים ושקדים ופירות וכדו' בסוף הארוחה. ביום חול - אפשר להביא בסוף הסעודה ויברך רק ברכה ראשונה, כי בברכה אחרונה נפטר בברכת המזון. ואילו בשבת - יביאו את הפירות והקטניות אחרי ברכת המזון כדי שיברך ברכה ראשונה וכן ברכה אחרונה. ויש מי שאומר שזה נקרא ברכה צריכה כי הוא צריך להשלים למאה ברכות.

ברכה מביאה ליראת שמים
כתב הרמב"ם (פ"א מהלכות ברכות הל' ב - ד):

"ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחלה ואח"כ יהנה ממנו ואפילו נתכוין לאכול או לשתות כל שהוא מברך ואח"כ יהנה וכן אם הריח ריח טוב מברך ואח"כ יהנה ממנו וכל הנהנה בלא ברכה מעל וכן מדברי סופרים לברך אחר כל מה שיאכל וכל מה שישתה והוא שישתה רביעית והוא שיאכל כזית ומטעמת אינה צריכה ברכה לא לפניה ולא לאחריה עד רביעית (ראה לעיל בענין מטעמת). וכשם שמברכין על ההנייה כך מברכין על כל מצוה ומצוה ואח"כ יעשה אותה וברכות רבות תקנו חכמים דרך שבח והודיה ודרך בקשה כדי לזכור את הבורא תמיד וכו' נמצא כל הברכות כולן שלשה מינים, ברכות ההנייה וברכות המצוות וברכות הודאה שהן דרך שבח והודיה ובקשה כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו".

כשאדם מברך ומשבח את הקב"ה הוא מודה שהכל מאיתו יתברך שמו ויתעלה ולא ח"ו כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה.

כוונה בעת הזכרת ה'
כתוב בשו"ע דין שאינו מנהג חסידות או קבלה אלא הלכה פשוטה, וז"ל השו"ע (סי' ה' סעי' א'):

"יכוון בברכות פירוש המילות, כשיזכיר השם יכון פירוש קריאתו באדנות שהוא אדון הכל, ויכוון בכתיבתו ביו"ד ה"א שהיה הווה ויהיה, ובהזכירו אלוקים יכוון שהוא תקיף בעל היכולת ובעל הכוחות כולם".

ומי יכול לכוון בכל פעם שמזכיר את האזכרות של שם ה' במשך היום ? ועל כן טוב שיכוון לפחות פעם אחת ביום בברכת על נטילת ידיים שהיא הברכה הראשונה שמברך בתחילת היום, ויאמר שכל כוונתו בברכות שיברך במשך היום, יהיו על דעת מה שכיוון בברכה זו.
יש אנשים שגם בקריאת מזמורי תהלים הם מכוונים באדנות ובאלוקים. ויש לדעת שאין צורך בזה, ורק בברכות יש לכוון. ומה שמדפיסים ספרי תהלים עם הכוונות של אדון הכל היה הוה ויהיה וכו' - זה לשופרא בעלמא. ואשרי אדם שיכול לכוון בכל התפילה כולה או בברכה ראשונה באבות.

שבת וראש חודש

השנה יחול ראש חדש חשוון ביום שישי וביום שבת.

סעודה שלישית שנמשכה עד הלילה
ישנה נפקא מינה גדולה בין שבת זו לכל שבתות השנה, והוא בעניין הזכרת "יעלה ויבוא" בברכת המזון של סעודה שלישית. הנה בכל שבתות השנה, אדם מתחיל את סעודתו חצי שעה לפני השקיעה, ויכול לסיימה מתי שירצה, ואפילו עד חצות לילה או עד הבוקר, ואומר בברכת המזון "רצה" למרות שכבר יצאה השבת.
וז"ל מרן בשו"ע (או"ח סי' קפ"ח סעי' י'):

"היה אוכל ויצא שבת, מזכיר של שבת בברכת המזון, דאזלינן בתר התחלת הסעודה, וה"ה לר"ח פורים וחנוכה" (ועיין לכה"ח שם ס"ק מ"ג).

מרן בעל הבן איש חי מחלק בין שבת לפורים וחנוכה, וז"ל: (ש"ר, חוקת, אות כב): "היה אוכל ויצא שבת מזכיר של שבת בבהמ"ז דאזלינן בתר התחלת הסעודה ואע"ג די"א בתר השתא אזלינן לא קי"ל הכי, וכן המנהג פשוט להזכיר של שבת, ומיהו ידלג תיבת הזה (היינו ב'רצה' לא יאמר 'יום השבת הזה'), ואם טעה ולא הזכיר אינו חוזר, וה"ה ליו"ט דאזלינן נמי בתר התחלת הסעודה, אבל בר"ח וחנוכה אע"ג דגם בזה איכא פלוגתא מורינן בהם דלא יזכיר, ואם התפלל ערבית באמצע הסעודה אפילו בשבת אינו מזכיר. והא דאמרינן בשל שבת דאם נמשכה סעודה מזכיר, מ"מ אם נתעכל המזון שאכל בשבת אינו מזכיר. ואם נזדמן ר"ח במוצאי שבת אינו מזכיר אלא של שבת דהוי תרתי דסתרי, ובברכה אחרונה שמברך על כוס של בהמ"ז אינו מזכיר של שבת, וכן אם בבית החתן נמשכה הסעודה עד ליל שמיני אינו מברך שבעה ברכות על הכוס של בהמ"ז וכנז' בחס"ל סי' קפ"ט אות ז'", עכ"ל.

ולדעת הרמ"א סיום הסעודה קובע, ולכן יש לומר "יעלה ויבוא" בברכת המזון אם גמר את הסעודה השלישית אחרי השקיעה (והט"ז בסי' קפ"ח ס"ק ז' מקשה שיש כאן תרתי דסתרי).

השבוע שיחול ראש חדש חשון ביום שישי ושבת. נשאלת השאלה, מה הדין את התחיל לאכול סעודה שלישית ונמשכה סעודתו עד הלילה - האם יאמר גם 'יעלה ויבא' או לא ?

אשר על כן, שומר נפשו ירחק מכל מחלוקת, וישתדל לסיים את הסעודה שלישית לפני השקיעה ויברך לפני השקיעה ויאמר "רצה" ו"יעלה ויבוא", ואחר כך יכול להמשיך בדברי תורה ובזמירות שבת. ואם המשיך סעודתו אחרי השקיעה - יאמר רק "רצה".

ממצוא חפצך ודבר דבר
התוספות במסכת שבת אומרים (דף קי"ג ע"ב ד"ה שלא יהא): "שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. פי' בקונטרס כגון מקח וממכר. ואין נראה לר"ת דהא כבר נפקא ממצוא חפצך, אלא אומר ר"ת כדאמר בויקרא רבה (פ' לד) ר"ש בן יוחי הוה ליה אימא סבתא דהות מישתעיא סגיא (היתה מדברת הרבה) אמר לה אימא שבתא הוא, שתקה. משמע שאין כל כך לדבר בשבת כמו בחול ובירושלמי אמרי' בטורח התירו בשאלת שלום בשבת".

ה' ברא את העולם בדיבור - "בעשרה מאמרות נברא העולם", וכשהקב"ה שבת ממלאכתו ביום שישי, היה זה שביתה גם בדיבור, ולכן אנו צריכים לשבות בשבת גם מדיבור של חול.

עיתון - מוקצה ביום שבת
וכתוב בשו"ע (או"ח סי' ש"ז סעי' י"ג):
"שטרי הדיוטות, דהיינו שטרי חובות וחשבונות ואגרות של שאלת שלום, אסור לקרותם; אפי' לעיין בהם בלא קריאה, אסור".

יש אנשים שבכל יום שישי הם זקוקים לסבל שיעזור להם לסחוב את ערימת העיתונים לביתם. ובכלל טוב להימנע מלקרוא עיתונים גם ביום חול כי הם מוקצה מחמת מיאוס. וביום שבת יש לעיתון דין מוקצה, ואפילו עיתון דתי, כי יש בו מודעות של מקח וממכר, ועל כן אין לנגוע או לקרא בו בשבת.
וכבר אמרו חז"ל, לא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא כדי שיעסקו בהם בתורה, ולא יבטל זמנו לריק. ואם עיתונים דתיים רוצים להוסיף דברי תורה על פרשת השבוע, שיעשו עמוד מיוחד לד"ת.

עיתון בכתב מרובע, וזהירות בשם ה'
עיתון אפילו לא דתי שיש בו דברי מינות, שהכתב המודפס בו הוא באותיות מרובעות - אסור לזורקו לאשפה, אלא יש לעטוף אותו בשקית אטומה ואז אפשר לזורקו.

זאת ועוד, בעיתון לא דתי הדבר חמור יותר מעיתון דתי, מכיון שלעיתים הם מציינים את שם ה' במפורש (כגון: "אמה" - עם למ"ד במקום אות מ"ם) בכתבותיהם, ואם רוצה לזורקו לאשפה יש לעוטפו בשתי עטיפות ורק אח"כ לזורקו, וכן בכל כתב מרובע, ויש להזהר בזה מאד.

בדולר יש מעט קדושה, כי כתוב בו 'אנו בוטחים בהשם' בלועזית, ולכן יש להזהר שלא להכנס עימו לנוחיות, אלא"כ יכסנו בשני כיסויים.

הרמב"ם כותב שעל גבי מחצית השקל שהיו נותנים בבית המקדש לא היה כתוב בכתב מרובע "מחצית השקל" או "חצי שקל", אלא זה היה בכתב יתדות, כי אסור לכתוב בכתב עברי דבר כזה.

לפני החתונה שלי, הבאתי הזמנה לחכם צדקה הזקן, והוא הסתכל על ההזמנה ושאל אותי: כמה הזמנות עשית ? אמרתי לו: חמישים. והוא ביקש לראותם. הבאתי לו את ההזמנות והוא הסתכל עליהם ושאל אותי: כמה עלה לך ? אמרתי לו: כך וכך. הוא הוציא את הסכום שנקבתי ואמר לי קח את הכסף הזה ותלך ותוציא הזמנות חדשות באותיות רש"י או בכתב אשכנזי, ולא באותיות מרובעות, כי אסור לעשות הזמנות בכתב מרובע.
הלכתי לבית הדפוס (דפוס 'השחר' של דוד כהן והוא היה עושה הנחה לבני ישיבות) ואמרתי לו כך וכך אמר חכם צדקה הזקן, ועל כן אני רוצה לעשות הזמנות חדשות. אמר לי בעל בית הדפוס שהוא יחליף את ההזמנות ולא יקח עליהם הרבה כסף. אמרתי לו שיש לי כסף שחכם צדקה נתן לי. אמר לי בעל הבית דפוס תחזיר לו את הכסף, ואני אעשה לך את ההזמנות בחינם כמתנה לחתונתך.

נוסח "רצה"
בנוסח "רצה" כתוב: "רצה והחליצנו ה' אלוקינו במצותיך ובמצות יום השביעי השבת הגדול והקדוש הזה, כי יום גדול וקדוש הוא מלפניך וכו' ואל תהי צרה ויגון ביום מנוחתנו. והראנו בנחמת ציון במהרה בימינו כי אתה הוא בעל הנחמות".

וכי יום שבת הוא זמן לבכות על החורבן ?! אלא אומר הב"י שזה נוסח התפילה.

יסיר הסכין מעל השולחן לפי ברהמ"ז
מובא בהלכה שיש להסיר את הסכינים מהשולחן לפני ברכת המזון (שו"ע סי ק"פ סעי' ה', ועיין בא"ח חוקת ו'), וזאת על פי מעשה שהיה או מהטעם ששולחן כמזבח, ומזבח מאריך ימיו ושנותיו של אדם והסכין מקצר ימיו של אדם. והנפקא מינה, כיום שיש סכינים חד פעמיים העשויים פלסטיק ניתן להשאירם על השולחן בזמן ברכת המזון.
והמשנה באבות אומרת (ג, ג) שכל מי שאוכל על שולחן ואומר עליו דברי תורה כאילו אכל משולחנו של מקום שנאמר (יחזקאל מא, כב) "וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'".

מקדש ה' כוננו ידיך
כשרצה משה רבנו רצה לחתוך את הלוחות, ושלמה המלך רצה לחתוך את כלי המקדש הם לא השתמשו בכלי ברזל, עד שגילו להם בדרך נס על תולעת השמיר שהיא יכולה לחתוך סלעים.

וכתוב "מקדש ה' כוננו ידיך" (שמות טו, יז), לעתיד לבא ירד בית המקדש בנוי ומשוכלל מן השמים (עיין רש"י ותוס' במסכת סוכה דף מ"א).
ומשוכלל הכוונה בשיא השכלולים שקיימים היום. למשל היה אדם אחד שריחם על הכהנים שהולכים יחפים בבית המקדש ורצה לשים להם חימום, ולא ידע שהכהנים צריכים להיות מחוברים לרצפת המקדש. אבל לעתיד לבוא יהיה בבית המקדש את כל השכלולים, ויהיה חימום מתחת לרצפה ועוד דברים.

ויהי רצון שיראו ענינו וישמח לבנו ונזכה לביאת הגואל ולבנין אריאל במהרה בימינו אמן.

קול צופיך - הרב מרדכי אליהו

נח