תיאור המקרה:
התביעה : התובעת מבקשת מבית הדין לאשר את הצוואה, ולכתוב צו ירושה המעביר לידיה את הרכוש המופיע בצוואה.
תשובת הנתבעים: קרובי הנפטר, שהם היורשים על פי ההלכה במקום שאין צוואה, טוענים שהצוואה אינה תקפה משום שהמצווה היה בריא בשעה שכתב את הצוואה, ועל כן היא צריכה קניין כדי להיות תקפה. היות שאין בה קנין, היא אינה תקפה.
פסק הדין : בית הדין אישר את הצוואה
הנימוקים : בית הדין קבע, שאכן אין לראות את הצוואה שכתב המוריש כצוואת שכיב מרע. שכן, הדינים של צואת שכיב מרע או מצוה מחמת מיתה מבוססים על ההנחה שהשעה היתה דחוקה למצווה ולא יכול לדעת זמן מיתתו, ולכן תקנו חכמים שאף שלא עשה קנין, מקיימים את דבריו כדי שלא תיטרף דעתו. אך בנדון דידן לא היה הדבר כן, אלא הצואה נכתבה כאן יומיים לפני התאבדותו מדעתו ומרצונו, ובשעה ההיא היה בריא וחפשי בנוגע לכל החלטותיו, והאפשרות היתה ניתנת בידו לחזור בכל רגע מדעתו על התאבדות, ולכן אין לראות בצוואתו צוואת שכיב מרע, אלא יש לפנינו מתנת בריא, ומכיון שלא היה שום קנין אין לה תוקף חוקי לפי דיני התורה.
מאידך, המכתב שכתב הנפטר לתובעת נכתב סמוך מאוד להתאבדותו, לאחר שכל ההכנות של המוריש להתאבדות נשלמו, והוא מזכיר במכתב את רצונו להתאבד, והרי זה דומה לדין האמור בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רנ סעיף ח): "המפרש בים והיוצא בשיירא והיוצא בקולר והמסוכן, והוא שקפץ עליו החולי והכביד עליו חליו, כל אחד מארבעתם כמצוה מחמת מיתה, והרי דבריו ככתובים וכמסורים דמו, ומקיימים אותם אם מת".
היות שבמכתב הנ"ל מובע להדיא רצונו של המוריש שהתובעת תקבל את סכום הכסף המתואר בצוואה, יש לתת תוקף לרצון זה בתורת צוואת שכיב מרע.
ב. הרשב"א (גיטין סד.) כותב, שאין זה סביר שבעל יפקיד את הגט ששוקל לתת לאשתו בידה, שכן היא תהיה נאמנה אם תטען שגירש אותה, וכל עוד לא החליט באופן סופי שיגרש, אינו מפקיד בידה. באותו אופן יש לומר, שכיוון שהמוטב בצוואה הוא אשת הנפטר, לא היה מפקיד בידה את הצוואה אם לא היה גומר בדעתו לתת לה כפי הכתוב בצוואה.
הלכה פסוקה (223)
הרב ש.ב.ורנר
62 - תוקף צוואה שלא נכתבה כראוי
63 - תוקף צוואה של מאבד עצמו לדעת
64 - מת שיורשיו אינם ידועים
טען עוד
אדם כתב צוואה ובה נכתב: "לאחרי מותי אני מצווה כדלקמן: מרכושי יקבלו: 300 לירות הכלה שלי הגברת פלונית (התובעת)". לאחר עוד ציוויים בנוסח זה, סיים במלים: "חתום בהכרה מלאה" - וחתם בשמו המלא. יומיים לאחר מכן, ביום חתונתו עם התובעת, התאבד המצווה, וקודם מותו השאיר מכתב ובו נאמר (כלפי התובעת ארוסתו): "צוויתי לך שלוש מאות לירות בצואה, וזה ישמש כמו כן סימן כלפי חוץ שרק את חשבת עלי לטובה".
התביעה : התובעת מבקשת מבית הדין לאשר את הצוואה, ולכתוב צו ירושה המעביר לידיה את הרכוש המופיע בצוואה.
תשובת הנתבעים: קרובי הנפטר, שהם היורשים על פי ההלכה במקום שאין צוואה, טוענים שהצוואה אינה תקפה משום שהמצווה היה בריא בשעה שכתב את הצוואה, ועל כן היא צריכה קניין כדי להיות תקפה. היות שאין בה קנין, היא אינה תקפה.
פסק הדין : בית הדין אישר את הצוואה
הנימוקים : בית הדין קבע, שאכן אין לראות את הצוואה שכתב המוריש כצוואת שכיב מרע. שכן, הדינים של צואת שכיב מרע או מצוה מחמת מיתה מבוססים על ההנחה שהשעה היתה דחוקה למצווה ולא יכול לדעת זמן מיתתו, ולכן תקנו חכמים שאף שלא עשה קנין, מקיימים את דבריו כדי שלא תיטרף דעתו. אך בנדון דידן לא היה הדבר כן, אלא הצואה נכתבה כאן יומיים לפני התאבדותו מדעתו ומרצונו, ובשעה ההיא היה בריא וחפשי בנוגע לכל החלטותיו, והאפשרות היתה ניתנת בידו לחזור בכל רגע מדעתו על התאבדות, ולכן אין לראות בצוואתו צוואת שכיב מרע, אלא יש לפנינו מתנת בריא, ומכיון שלא היה שום קנין אין לה תוקף חוקי לפי דיני התורה.
מאידך, המכתב שכתב הנפטר לתובעת נכתב סמוך מאוד להתאבדותו, לאחר שכל ההכנות של המוריש להתאבדות נשלמו, והוא מזכיר במכתב את רצונו להתאבד, והרי זה דומה לדין האמור בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רנ סעיף ח): "המפרש בים והיוצא בשיירא והיוצא בקולר והמסוכן, והוא שקפץ עליו החולי והכביד עליו חליו, כל אחד מארבעתם כמצוה מחמת מיתה, והרי דבריו ככתובים וכמסורים דמו, ומקיימים אותם אם מת".
היות שבמכתב הנ"ל מובע להדיא רצונו של המוריש שהתובעת תקבל את סכום הכסף המתואר בצוואה, יש לתת תוקף לרצון זה בתורת צוואת שכיב מרע.
ב. הרשב"א (גיטין סד.) כותב, שאין זה סביר שבעל יפקיד את הגט ששוקל לתת לאשתו בידה, שכן היא תהיה נאמנה אם תטען שגירש אותה, וכל עוד לא החליט באופן סופי שיגרש, אינו מפקיד בידה. באותו אופן יש לומר, שכיוון שהמוטב בצוואה הוא אשת הנפטר, לא היה מפקיד בידה את הצוואה אם לא היה גומר בדעתו לתת לה כפי הכתוב בצוואה.
