הכהן הגדול מאחיו

מדורים
הרב אברהם שפירא

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב אברהם אלקנא שפירא זצ"ל

11 דק' קריאה

עד רגעיו האחרונים ממש, בשכבו על ערש דווי בבית החולים, הוא ביקש מרופאיו ללמוד עוד דף, לקלוט עוד אות של תורה. בחג הראשון של סוכות נסתלק לישיבה של מעלה מו"ר הרה"ג אברהם אלקנה שפירא זצ"ל, ראש ישיבת 'מרכז הרב' ולשעבר הרב הראשי לישראל, כשהוא מותיר אחריו דור שלם של יתומים. רבבות תלמידיו ושומעי לקחו, תלמידי חכמים ותיקים ובחורים צעירים, ליוו את מיטתו בערב שבת בשיירה ארוכה ואבלה, והביאו את הכהן הגדול מאחיו למנוחת עולמים בהר הזיתים, אל מול מקום המקדש.
הרב שהיה בבחינת ספר תורה מהלך, הנהיג את הציבור הדתי לאומי בתקופות סוערות מכוחה ותקיפותה של תורה, בשמירה על שלימותה של ארץ ישראל. כדיין וכפוסק במשך עשרות שנים, הוציא מתחת ידיו פסקי הלכה שהטביעו את חותמם במערכות חיים מגוונות במדינת ישראל. כר"מ וכראש ישיבה ידע לשלב בין יחס אישי ואבהי לכל תלמיד ותלמיד לבין הקפדה על סדרי לימוד קבועים, על מנת לגדל בבית המדרש תלמידי חכמים ופוסקי הלכה.
על אף ההערכה הבלתי מסוייגת לה זכה בשל למדנותו וחריפותו מצד גדולי תורה בני כל החוגים, ענוותנותו ניכרה בכל הליכותיו והשתקפה במיוחד בכינוי העממי משהו שדבק בו: 'רב אברום'. הדמות הקטנה, עטורת הזקן הלבן, הצועדת במרץ ובתוקף, היוותה מקור כוח ממנו שאבו תעצומות לעולם המעשה רבבות אוהבי התורה והארץ: מחובשי ספסלי הישיבות, דרך מיישבי ארץ ישראל במסירות נפש בכל אתר ואתר ועד ליושבי הערים והעיירות המקרבים את אחיהם לאורה של תורה.
הציבור האמוני שאיבד מורה דרך יחיד בדורו, ימשיך להגדיל תורה ולהאדירה בעוז בדרכו של הרב שפירא זצ"ל, ובבניין התורה והארץ ננוחם.

חיי עולם
תולדות חייו של הרב שפירא זצ"ל רצופים בלימוד והרבצת התורה, החל בהערות שכתב כנער לספרו של הרב מלצר, ועד לדורות התלמידים שהעמיד בישיבת 'מרכז הרב'.
הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ"ל נולד בירושלים בי"ד באייר תרע"א (1911), אם כי יש המאחרים את תאריך לידתו בשנתיים. סבו, ר' הירש שפירא, עלה לארץ מקראקא שבפולין, ונשא לאישה את בתו של אחד הדיינים ממשפחת לעווי. סבתא אחרת שלו היא ממשפחת ריבלין, מצאצאי תלמידי הגר"א שעלו לארץ, וכך היה הרב שפירא דור שישי בירושלים. אביו של הרב שפירא, ר' שלמה זלמן שפירא, היה מנהל תלמוד התורה הספרדי 'בני ציון' שבשכונת הבוכרים, שבו למדו בניהם של גדולי הרבנים הספרדים.
הרב שפירא, שגדל בירושלים העתיקה, התחנך כרוב בני ירושלים במוסדות 'עץ חיים'. עם ראש ישיבת 'עץ חיים', הרב איסר זלמן מלצר, קשר הרב שפירא הצעיר קשרים עזים. מכתב תשובה של הרב מלצר להשגותיו של תלמיד הישיבה הצעיר מעוטר בתארים מפליגים, והוא נדפס בסוף אחד הכרכים של ספרו 'אבן האזל'.
את לימודיו המשיך הרב שפירא בישיבת 'חברון', שעברה אחרי פרעות תרפ"ט לירושלים, אצל ראשי הישיבה הרב משה מרדכי אפשטיין והרב יחזקאל סרנא. הוא החל לקיים קשרי לימוד גם עם גדולי הדור האחרים: ה'חזון אי"ש', הרב יצחק זאב סולובייצ'יק (ר' וֶלְוַלֶה, רבה האחרון של בריסק), והרב דב בעריש וידנפלד (הרב מטשבין). גם רבה של ירושלים, הרב צבי פסח פרנק, העריך אותו מאוד, וההערכה היתה כמובן דו-כיוונית. לימים, כשהיה מופקד על מערכת הכשרות הארצית כרב ראשי ונתקל בתשובה הלכתית של הרב פרנק בנושא מסוים, היה הרב שפירא עוצר את הדיון ואומר שאין להרהר אחר דברי הרב פרנק. הרב ישראל גרוסמן, ראש ישיבת רוז'ין שנפטר לאחרונה, סיפר שבצעירותו אמר אחד מגדולי הדור על הרב שפירא: "תסתכלו עליו, הוא יהיה ה'גדול' של הדור".

מסירות נפש על הלימוד
לאחר נישואיו צורף הרב שפירא על ידי הרב הראשי, הרב הרצוג, למכון הארי פישל כדי שילמד דיינות, אבל גם כדי שיעזור בניסוח 'חוקת התורה'. "הוא הגיע למכון יחד עם כמה מהכוחות העולים של ירושלים", מספר הרב שאר ישוב כהן, רבה של חיפה, "כדי לעזור בעריכת חיבור מעין השולחן ערוך על חושן משפט, מתוך תקווה שחיבור זה יהווה את החוקה של המדינה היהודית". בתחום הספרותי היה הרב שפירא גם מבקר ראשי של מפעל 'אוצר הפוסקים', ובצעירותו אף עמל על ההדרתו של הספר 'זכר יצחק' של ר' איצ'לה מפוניבז'.
בשנת תשט"ז מונה הרב שפירא לדיין בבית הדין הרבני האזורי בירושלים על-ידי הרב הרצוג. איתו בבית הדין ישבו גדולי הדיינים, כמו הרב יוסף שלום אלישיב, הרב עובדיה יוסף, הרב בצלאל ז'ולטי - לימים רבה של ירושלים, והרב אליעזר גולדשמידט.
בעקבות נישואיו לרבנית פנינה, תיבדל לחיים, אחותו של הרב שלום נתן רענן, חתן הראי"ה קוק, התבקש הרב שפירא להעביר שיעורים בישיבת 'מרכז הרב'. לרב ולרבנית נולדו ארבעה ילדים: שלמה, ר' בן ציון (העומד בראש מכון הרצי"ה), והתאומים ר' יעקב, ממשיכו כיום בראשות הישיבה, ור' שמואל.
הרב שאר ישוב כהן מספר כי הרב שפירא היה נחשב ל'למדן' של הישיבה, ולשיעוריו בישיבה יצא שם למרחוק. מלבד השיעורים הכלליים, היה הרב שפירא מוסר שיעור בסגנון למדני בביתו במוצאי שבת. את שיעוריו המשיך הרב שפירא להעביר עד שנותיו האחרונות ממש, כל עוד מצבו הבריאותי אפשר לו.
הרב שפירא נודע כלמדן מופלג כבר בצעירותו, עוד לפני שמונה למגיד שיעור בישיבת 'מרכז הרב'. הרב יעקב רוזנטל, אב בית הדין בחיפה, סיפר בהספד שנשא בלוויה, שיחד עם חבורת נערים היה נוהג ללוות את הרב שפירא מבית הכנסת 'זכרון משה' שבו התפלל עד לביתו כדי להתבשם מלמדנותו. הרב שפירא זכר את הדברים שאמר בפני תלמידיו הראשונים הללו, וכעבור שנים רבות הזכיר אותם לרב רוזנטל.
בתשל"א התמנה הרב שפירא לאב בית הדין בבית הדין בירושלים, וכעבור שנים מונה כדיין בבית הדין הרבני הגדול לערעורים. בשנת תש"ם צורף כחבר למועצת הרבנות הראשית. לאחר פטירתו של הרב צבי יהודה קוק בתשמ"ב, החל הרב שפירא לכהן כראש ישיבת 'מרכז הרב', יחד עם הרב שאול ישראלי זצ"ל.
עד שנבחר לתפקיד הרב הראשי לא כיהן הרב שפירא כרב, אלא רק כדיין וכמגיד שיעור בישיבה. הרב מנחם בורשטיין, ראש מכון פוע"ה, שהיה בין אלו שפעלו לבחירתו של הרב שפירא לתפקיד הרב הראשי, מספר כי למרות שיחסי הכוחות בוועדת הבחירות הורו בבירור שהרב שפירא יזכה, הוא העדיף להשקיע את מלוא המרץ כדי להאריך את כהונת קודמו בתפקיד, הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל.
למרות זאת, בא' בניסן תשמ"ג, נבחר הרב שפירא לתפקיד הרב הראשי לישראל, יחד עם הרב מרדכי אליהו יבדל לחיים. גם בתפקידו החדש לא עזב את עיסוקו כדיין, והפעם כנשיא בית הדין הגדול. הרב שפירא היה הרב הראשי האשכנזי הראשון שנולד בארץ. בהיותו רב ראשי, הקיף עצמו הרב שפירא בתלמידי חכמים, גם בתפקידים פקידותיים לכאורה. כששאלו אותו על כך, הוא אמר: "אינני רוצה להקיף את עצמי בעם-ארצים".

תקיפות למען התורה
לאחר שסיים את כהונתו כרב ראשי בשנת תשנ"ג, הקים יחד עם הרב שאול ישראלי והרב משה צבי נריה את איחוד הרבנים למען ארץ ישראל, כנגד הסכמי אוסלו.
למרות שסיים את כהונתו כרב ראשי, וביתר שאת אז, הפך הרב שפירא למנהיג הרוחני הבכיר של הציבור הדתי-לאומי, יחד עם עמיתו, הרב אליהו, יבדל לחיים.
הרב שפירא התגורר שנים רבות בשכונת גאולה, בשכנות לרב צבי יהודה ולרב הנזיר, שאליו היה נכנס להתפלל ולשמוע שיעורים במחשבה. לאחר שכבר החל לכהן כראש ישיבה, עבר הרב לגור בבניין הסמוך לישיבה, ברחוב סירקיס בקריית משה.
לאחר שבמשך תקופה לא ארוכה נקרא הציבור להתפלל לרפואת הרב שפירא, ואף נערכה תפילה בכותל המערבי להחלמתו, הוא נפטר בבוקר יום טוב ראשון של סוכות. הלווייתו רבת המשתתפים (כ-40 אלף) נערכה למחרת. הרב יעקב רוזנטל עמד על כך שהרב שפירא היה חרד מאוד לסדרי הלימוד התקינים בישיבה, ומן השמים כיוונו את פטירתו והלווייתו דווקא ל'בין הזמנים', שבו אין בישיבות סדרי לימוד קבועים העלולים להשתבש עקב כך.

דיין האמת
"אבי, הרב הנזיר, היה אומר שכל בן ישיבה צריך להכשיר עצמו להיות רב, אב בית דין וגם ר"מ בישיבה", אומר הרב שאר ישוב כהן, ומציין שברב שפירא התממש השילוב הנדיר של שלוש הגישות הללו לתורה.
בחוברת שמוציא כעת הרב מנחם בורשטיין, ראש מכון פוע"ה, הוא מכנס - מלבד תולדות חייו של הרב שפירא וכמה כתבות שפורסמו עליו במשך השנים - פסקים רבים שלו, הן כיושב בדין והן כפוסק. פסקים ומאמרים של הרב שפירא מכונסים בשלושת כרכי ספרו 'מנחת אברהם', ובקבצים נוספים.
ללא ספק, עיקר מפעל הפסיקה של הרב שפירא היה כדיין, ואילו פסקים מרכזיים שלו בשאר תחומי התורה ניתנו בעיקר בעת כהונתו כרב ראשי. יחד עם זאת, כבר בצעירותו נמנה הרב שפירא עם ועדה שהוקמה בשיתוף בין הרבנות הראשית לבית החולים 'הדסה', כדי להגיע להסכמות בסוגיית ניתוחי המתים שהסעירו את המדינה. אולם למרות שהצליחו להגיע לנהלים מוסכמים על שני הצדדים, נסוגו בהם הרופאים במפתיע. כעבור שנים אמר לרב שפירא אחד הרופאים שהיה חבר בוועדה כי הם חששו שדווקא העובדה שישנם קריטריונים מוסכמים יכולה להפריע לחופש הפעולה שלהם.
על מאפיין נדיר שהיה לרב שפירא כדיין מספר טו"ר הרב צבי ויינמן: "אם תוך כדי הדיון היה 'פייט' חריף מדי, דבר שכיח למדי בבתי דין ובבתי משפט, אותו אדם היה מקבל מברק או טלפון ממזכיר בית הדין שמסר שהרב שפירא מתנצל על כך". טוען רבני אחר מספר כי פעם הרב שפירא תפס את עצמו תוך כדי דיון, ולא הסכים להמשיך עד שהאדם שנפגע הסכים למחול לו"
בהיותו רב ראשי, מינה הרב שפירא ועדה בראשות הרב ישראלי כדי להגיע למסקנות ברורות בנוגע להשתלות איברים. הוועדה נסמכה על פסק של הרב משה פיינשטיין, שראה את קביעת רגע המוות במותו של גזע המוח, ולא בהפסקת פעולת הלב, המאוחרת יותר. פסיקה נועזת זו, בניגוד לדעת פוסקים אחרים, פתחה את האפשרות ההלכתית לבצע השתלות לב וכבד, האפשריות רק אחרי מוות מוחי, לפני המוות הלבבי.
"כ-200 איש בשנה מגיעים למצב של מוות מוחי, ולעומתם כ-90 איש מתים מדי שנה בהעדר אברים להשתלה", אומר הרב בורשטיין. אולם גם כאן סירב משרד הבריאות להיענות לדרישת הרבנות לאפשר חברות של נציגים מטעם הרבנות שהוכשרו לכך בוועדות לקביעת רגע המוות, כדי שיפקחו על אמינות התהליך. בכך מנע משרד הבריאות אפשרות להצלת נפשות רבות.
הרב בורשטיין אומר כי בפסיקה זו, כמו גם בפסיקות אחרות שלו, מתגלה כי למרות החשיבות הרבה שייחס הרב שפירא לשמירת מסורת אבות ולמנהג הנוהג, הוא גם היה חדשן מופלג כשראה בכך צורך. פסיקותיו אף סייעו להקים בנק עור בישראל, תהליך שהחל בו עוד קודמו, הרב גורן.
למרות שבנושא השמיטה הוא המשיך כרב ראשי לבסס את היתר המכירה, הוא עמל להכניס בו שיפורים. בנוסף חיפשה בזמנו הרבנות דרכים אחרות כדי להתמודד עם אתגר השמיטה.
ביחס ליהודי אתיופיה קבע הרב שפירא כי עליהם לעבור גיור לחומרה על-ידי הטפת דם ברית. "בכך שתבע מהם גיור לחומרה הוא פתר להם בעיה אחרת", אומר הרב בורשטיין, "כי אם נאמר שהם יהודים לכל דבר, יש אצלם בעיות קשות של ממזרות, בגלל נישואין וגירושין שלא נעשו על-פי ההלכה". יחד עם זאת קבע הרב שפירא כי הטפת דם ברית נצרכת לנישואין, אולם גם אם לא עשו זאת יש לקרבם ולהכניסם למוסדות החינוך הדתיים.

רואים את הפרופורציות
הרב שפירא פרסם גם מאמר על האפשרויות השונות של לימוד תורה לנשים. הוא כתב תשובה על מפקד אוכלוסין, ובזמן כהונתו כרב ראשי החלה לנהוג שיטת הקבורה בקומות, שנועדה לפתור את מצוקת המקום הקשה של בתי הקברות.
הרב בורשטיין מדגיש שהגדלות של רב אינה נמדדת רק בידע, אלא גם ביכולתו לראות את הפרופורציות. "כשהייתי מתייעץ איתו, הייתי מרגיש שהוא משייף אותי. הייתי מסתכל על הקריצה שלו, ועל המעשה שהוסיף לתשובתו ההלכתית, שנועד גם כדי לזכור את התשובה וגם כדי שתבין למה הוא מתכוון".
"פעם באתי אליו עם רעיון להתקין מכשיר מיוחד שיאפשר לפתוח את המקרר בשבת כרגיל (ישנם פוסקים שאוסרים זאת). הוא שאל אותי: 'הרי גם אביך תלמיד חכם, כיצד נהגתם בבית?' אמרתי לו שנהגנו לפתוח את המקרר כשהמנוע לא עבד. הבנתי שכך הוא רוצה שאעשה. כעבור כמה ימים הוא שאל אותי: 'נו, איך המכשיר החדש?' כשאמרתי לו שהבנתי ממנו שלא כדאי להתקין אותו, הוא תהה: 'לא אמרתי לא להתקין, רק רציתי שלא תחשוב שמה שעושים אצלכם בבית אינו טוב'".
הרב בורשטיין מספר כי כשעלו על שולחנו שאלות כבדות, כגון בענייני יוחסין, הוא היה פונה פעמים רבות לרב שפירא, אך את תשובותיו הוא עדיין אינו יכול לפרסם. לעיתים הוא הולך גם לגדולי דור אחרים כמו הרב אלישיב והרב ואזנר, "כי מהם אני יכול לקבל את ההיתרים המפליגים ביותר". הרב בורשטיין מספר על ההערכה הרבה שרחש הרב אלישיב שליט"א לרב שפירא, חברו מבית הדין. "פעם באתי אל הרב אלישיב עם שאלה, והוא שאל אותי: 'מדוע אינך פונה לראש הישיבה שלך, הרב שפירא?'".
חדשן גדול היה הרב שפירא גם בתחום הדיינות. הוא התאמץ במיוחד בהתרת עגונות. פעם עסק הרב שפירא בהתרת עגונה שבעלה היה איש העולם התחתון, וככל הנראה נרצח, אך גופתו לא נמצאה ולא נמצאו עדים שהיו מוכנים להעיד על כך. הרב שפירא פנה לראשי שלושת הישיבות הגדולות לבעלי תשובה, וביקש מהם שיביאו לו תלמיד שהיה בעברו איש העולם התחתון. משנמצא האדם המתאים הוא נשלח למצוא מישהו מאותה כנופייה, שראה את הגופה. לאחר שכנועים הסכים אותו אדם לאשר שהבעל כבר אינו בעולם, ועל סמך עדות זו, בצירוף עדויות אחרות, התיר הרב שפירא את העגונה.

דין המציאות
הרב יוסף כרמל, ראש מכון 'ארץ חמדה', מספר על פסק דין תקדימי של הרב שפירא: "בעיה בלתי פתורה בבתי הדין הרבניים היא הימנעותם מלחייב בהוצאות המשפט. כך קורה שאדם זכה ב-110 אלף דולר, אולם שילם לעורך דין 100 אלף, ובפועל הרוויח רק 10,000". הרב שפירא הצליח לפתור בעיה זו, לפחות במה שנוגע לתביעת מזונות של אישה מבעלה. "הרי הבעל חייב לדאוג לאישה לתפוחי אדמה. אולם איך היא תבשל אותם? צריך גם גז, וגם אותו מוטל על הבעל לשלם. כך יוצא שאת הוצאות המשפט הכניס תחת הכותרת של מזונות".
כחלק משיפור מעמדה של האישה אפשר לציין כי כרב ראשי העלה הרב שפירא את גיל הילדים החייבים במזונות מהאב מ-15 ל-18.
הרב שלמה דיכובסקי ישב כדיין חדש בבית הדין הגדול לצדו של הרב שפירא, בין השנים תשמ"ז לתשנ"ג, שנת פרישתו של הרב שפירא. הוא אומר כי "על גדלותו בתורה וחריפות שכלו של הרב שפירא אין צורך להאריך. יחד עם זאת, העבודה בבית הדין אינה כאמירת שיעור בישיבה, הדורשת בעיקר ראש חריף, אלא עבודה עם אנשים ועם בעיות אנושיות. היה לו את הכוח לראות את הדברים דרך נקודת מבטו של האדם. קל לומר פסקים הלכתיים יבשים, כמו 'תצא מזה ומזה', או 'הוולד ממזר'. אך כשמגיעים לאנשים זה כבר יותר קשה. לו היה את הלב להבין את האנשים".
הרב דיכובסקי מציין כי למרות שהרב שפירא היה קנאי מאוד להלכה ולשלטונה, ולא היה פשרן כלל ועיקר, הוא היה מציאותי. "לאדם גדול ישנה היכולת לאחד את שני ההיבטים, ולפעמים יש מקום להתגמשות. זה הקו שאני למדתי ממנו".
הרב דיכובסקי מעיד גם כי לרב שפירא היה חשוב מאוד שבתי הדין יישארו בסמכויותיהם. "הוא לחם בכל כוחו בשביל שלטון ההלכה ובשביל השמירה על כוחם של בתי הדין. הוא גם לחם נגד בתי דין פרטיים ובד"צים למיניהם, וטען שהסמכות צריכה להישאר בידי בית הדין הרבני".
הטוען הרבני הוותיק, הרב צבי ויינמן, מספר על הנהגתו של הרב שפירא כדיין: "אצל הרב שפירא לא היה כלום מעל פסק דין הוגן ובלי כל מיני פרוטקציות". ויינמן מספר כי תיק שעסק בו - היה מטפל בו בצורה אינטנסיבית, ואם לא סיים אותו בבית הדין - היה לוקח אותו לעבודה בבית. "אפשר היה לראות בדיון שאין אות ואין פסיק בתיק שהוא אינו מכיר".
על מאפיין נדיר נוסף שהיה לרב שפירא מספר הרב ויינמן: "אם תוך כדי הדיון היה 'פייט' חריף מדי, דבר שכיח למדי בבתי דין ובבתי משפט, אותו אדם היה מקבל מברק או טלפון ממזכיר בית הדין שמסר שהרב שפירא מתנצל על כך". טוען רבני אחר מספר כי פעם הרב שפירא תפס את עצמו תוך כדי דיון, ולא הסכים להמשיך עד שהאדם שנפגע הסכים למחול לו.
הרב ויינמן מספר שבפגישה הראשונה שלהם במסדרון בית הדין תפס אותו הרב שפירא והזהיר אותו בחומרה: "דע לך, שאם תוך כדי עיסוקך בתיקי אישות תעכב בדקה אחת את מתן הגט מסיבות שאינן מוצדקות, הרי האחריות לכך שהאישה תעשה כל מיני דברים נוראים מוטלת על מצפונך".

הרב פסק, ומשמים קיימו
קשה לסיים דיון בגישתו ההלכתית של הרב שפירא מבלי לסיים בסיפור, ואפילו 'מופת'. בספרו, 'חיים של יצירה' על תולדות ישיבת 'מרכז הרב', כותב הרב יוחאי רודיק שהרב מרדכי פרום, בעל נכדתו של הראי"ה קוק ומגיד שיעור בישיבת 'מרכז הרב', לא זכה להיפקד בילדים. במוצאי יום הכיפורים הקים ר' אריה לוין בית דין בראשותם של הרב שפירא, הרב שבתאי שמואלי ור' אריה עצמו, שהכריז חד משמעית: "אנו, בית דין של מטה, גוזרים על פלוני ופלונית שייפקדו בזרע של קיימא, וכשם שגזר בית דין של מטה - כך יקוים על-ידי בית דין של מעלה". באותה שנה נפקדו בני הזוג פרום בבת. מסתבר, אם כן, שפסקיו של הרב שפירא נשמעו לא רק בבית דין של מטה.

סקרנות של ילד
אצל הרב שפירא זכיתי ללמוד רק שנתיים וחצי, אבל ראיתי מיהו 'גדול' אמיתי.
כשהגעתי ל'מרכז' והתלמידים המבוגרים יותר נהגו לקרוא לראש הישיבה 'ר' אברום' - היה לי קשה. לגדול הדור אפשר לקרוא כמו שקוראים לחבר? אבל בתוך זמן לא רב התרגלתי, והתחלתי לקרוא לו כך גם בעצמי. זה כבר לא היה כל כך קשה, כי כשהיית פונה בשאלה לראש הישיבה, שלמעשה שימש גם כפוסק של הבחורים, הוא היה מתייחס אליך בגובה העיניים ממש, ועונה בחן ובסבלנות גם על השאלות הפשוטות ביותר, שאותן נשאל בוודאי כבר עשרות רבות של פעמים.
תשובה הלכתית היתה בדרך כלל מלווה באיזה סיפור או הלצה. כך, כששאלתי האם בעקבות מקרה מסויים שקרה לי צריך לברך 'הגומל', הוא השיב תשובה שהיתה מלווה בדרך כלל בשאלה כמו: "אתמול אשתי כיבסה את הפיג'מה שלי ובנס לא הייתי בתוך הפיג'מה - גם על זה צריך לברך 'הגומל'?!". פעם כששאלתי אותו האם עלי לערוך התרת נדרים על דבר מסויים, הוא ענה שאולי מן הדין לא צריך "אבל כדאי שתעשה, כדי שלא תהיה לחוץ. זה לא טוב שתלמיד ישיבה לחוץ".
הרב שפירא דיבר בשבח הסקרנות ואמר שמי שאינו סקרן אינו יכול להיות תלמיד חכם גדול. אכן, יכול היית לעיתים לראות את הרב, יהודי באמצע שנות השמונים לחייו, הולך למקומו בבית המדרש ובאמצע רואה ספר שלכד את עיניו, והוא עוצר ומעלעל בו, ממש סקרנות כשל ילד קטן.
השיעורים במוצאי שבת בביתו היו חוויה בפני עצמה. הרב יושב עם חלוק הבית המפורסם שלו, ולומד עם בחורים צעירים ממנו בעשרות שנים שיעור למדני. מי שלא היה כל כך מרוכז יכול להביט בינתיים בספרייתו הענפה של הרב, לראות עד היכן מגיעים תחומי ההתעניינות שלו, וגם להבחין מדי פעם בהקדשות שונות שכתבו לו מחברים.
אינני יודע כמה תורה למדתי ממנו. אני חושב שמבחינת הכמות - לא הרבה. אבל אני, שלפני כן לא זכיתי כמעט להכיר גדולים, בוודאי שלא באופן אישי, זכיתי לעצב באמצעותו את תודעתי איך נראה גדול אמיתי.

הרב אברהם שפירא