כאשר ניסו פעם לדחות אחד משיעוריו כיון שלא היה בקו הבריאות, התבטא - "מדוע אין מבינים שהשיעור זה הבריאות שלי, שהתורה היא החיים שלי"
כמה קשה הכתיבה על מורי זקני מרן הגאון רבי אברהם כהנא שפירא הריני כפרת משכבו זצוק"ל, ימים ספורים אחר עלייתו לישיבה של מעלה. שבעתיים קשה הכתיבה במספר שורות מועט, המחייבת התמקדות בנושא אחד, אף שגדלותו של מורנו ורבנו זצוק"ל ואישיותו מלאת ההוד וההדר, רבת גוונים היתה וכללה פנים רבות.
בגמרא (ברכות מ"ב) מובא שלאחר הלווייתו של רב, כשלתלמידיו עלה ספק בעניין קביעות מקום לברכת המזון ולא ידעו את ההלכה, קם רב אדא בר אהבה וקרע קריעה נוספת בבגדו, אמר - "נח נפשיה דרב". ככל שמתרחק הזמן מהסתלקות הרב, הרגשת החלל והחסרון הגדול רק מתעצמת ותחושת חוסר האונים והיתְמוּת תופסת מקום יותר ויותר. כתיבה זו היא בבחינת קריעה ראשונה, אף שנכונו עבורנו קריעות רבות.
"כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו" (מו"ק י"ז). יסודות רבים טמונים בדמיון זה שבין הרב למלאך ה', אולם נדמה כי בעצם הגדרת המלאך ותפקידו מצוי התנאי ההכרחי לבקשת התורה מפיו של הרב. מלאך, כשליח ה', מסור כל כולו למטרה אחת לשמה נוצר, ללא פניות וללא נגיעות אישיות - "שאין מלאך עושה שתי שליחויות" (בראשית רבה נ'). אם דומה הרב למלאך ה', כולו קודש למסירת התורה מדור לדור ללא כל חשבון אחר, יבקשו תורה מפיו.
כמה פעמים שמענו ממו"ר שהיה חוזר ומדגיש, כי הצירוף שבין רב ותלמיד הינו הרבה מעבר לגדר הפשוט של "ושננתם לבניך", ויוצר הוא מושג חדש של 'מסירת התורה' (ראה דרך החיים למהר"ל תחילת מסכת אבות ובפירוש החסיד יעב"ץ שם). 'מסירת התורה' איננה מצטמצמת בהעברת ידע גרידא, מדובר בחיבור נפשי פנימי עמוק, בקישור לסיני. בכך באר מו"ר את מאמר הגמרא (תמורה ט"ז), שנשתכחו מיהושע בן נון שלש מאות הלכות ונולדו שבע מאות ספיקות, רק משום המחשבה שאין לו צורך עוד במשה רבנו. לא כוח הזיכרון של יהושע נחלש, הסביר מו"ר זצוק"ל, כי אם החיבור הנפשי הפנימי של יהושע אל רבו. בזה טמון ההבדל שבין לימוד תורה מכל אדם, לבין בקשת התורה מרב הדומה למלאך ה'. דרך הרב הדומה למלאך שכולו קודש למסירת התורה, מתחברים תלמידיו לכל מוסרי התורה שבכל הדורות, והרי הוא בכלל "מעתיקי השמועה" (כלשון הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פרק א' ובפירוש המשנה), עד משה רבנו ע"ה.
ניתן לכתוב ובעז"ה עוד יכתבו, סיפורים רבים והנהגות של מורנו ורבנו זצ"ל, על גאונותו האדירה, צדקותו, שליטתו בכל מכמני התורה וכוחו בפסיקת ההלכה ובהנהגה, אולם בשלוש מילים היה מורנו ורבנו זצ"ל - מלאך ה' צבאות. מו"ר זצ"ל מסר את נפשו ואת מאודו למסירת התורה, לגדל את אלפי תלמידיו לתורה, משום שכל מהותו כמלאך ה' צבאות היתה מסירת התורה, פשוטו כמשמעו. כאשר ניסו פעם לדחות אחד משיעוריו כיון שלא היה בקו הבריאות, התבטא - "מדוע אין מבינים שהשיעור זה הבריאות שלי, שהתורה היא החיים שלי". פעם כאשר שוחח עמי בענייני השיעורים והדיבור בלימוד עם התלמידים, אמר וציוה שוב ושוב בזה הלשון - "צריך למסור את הנפש על הישיבה!". כל מעייניו של מורנו ורבנו זצוק"ל היו נתונים למסירת התורה לדורות הבאים, את כל כוחותיו מסר על דבר זה וכל עמלו האדיר בתורה כל השנים היה בבחינת "לומד על מנת ללמד". עדיין מהדהדות באוזני דבריו של מורנו ורבנו זצ"ל על מיטת חוליו בבית החולים, כאילו אין מסביבו רופאים ומכשירים והוא אוחז בידי ולוחש באוזני - "קח אותי לישיבה, קח אותי לישיבה".
ביום ראשון של חג הסוכות איבדנו את גדול מעתיקי השמועה בדורינו, את הקשר החי שלנו לסיני. רבנו הגדול, הדומה למלאך ה' צבאות, עלה בסערה השמיימה, מי ייתן לנו תמורתו.