מת שיורשיו אינם ידועים

התביעה: אשתו של הנפטר מבקשת מבית הדין להוציא צו ירושה, על פיו כל נכסי הנפטר יעברו לרשותה.
פסק הדין : בית הדין אישר את בקשת האלמנה.
הנימוקים: בפתחי תשובה (חושן משפט סימן רפה סק"ג) הביא מחלוקת בין האחרונים, אם במקרה של נפטר שלא ידוע מיהו היורש שלו, הנכסים נשארים בחזקת מי שמחזיק בהם, או שממנים אפוטרופוס. דעת השאילת יעבץ (חלק א סימן קמב) והחתם סופר (חושן משפט סימן קכב), שהמחזיק בנכסים זכה מן ההפקר. אולם, דעת מהר"ם מלובלין (סימן יב) שלא זכה המחזיק, שהרי אין לך אדם מישראל שאין לו יורשים, אלא ממנים אפוטרופוס על הנכסים.
ולכאורה צודק המהר"ם מלובלין, בטענתו שאין הנכסים הופכים להפקר, שהרי סו"ס יש יורש לנכסים, ומדוע יופקרו הנכסים? ובאמת, במקרה שבו עוסקים השו"תים הנ"ל, שם מדובר שמן הסתם יש יורש, אלא שבית הדין באותו מקום אינו יודע מיהו היורש. ובזה צודקת סברתו של המהר"ם מלובלין. אבל, בנדון דידן, הרי המוריש בעצמו חיפש אחר יורשיו שנים ארוכות ולא מצא, ואם כן, מן הסתם לעולם לא יימצאו היורשים. במקרה כזה, סובר בית הדין, שהנכסים הם הפקר.
הטעם להגדיר את הנכסים כהפקר במקרה זה הוא מדין ''זוטו של ים''. בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רנט סעיף ז) נכתב: "המציל מהארי והדוב וזוטו של ים (פי'' לשון ים החוזר לאחוריו עשרה או ט"ו פרסאות ושוטף כל מה שמוצא בדרך חזרתו וכן עושה בכל יום) ושלוליתו של נהר (פי'' כשהנהר גדל ויוצא על גדותיו ופושט, רש"י), הרי אלו שלו אפילו הבעל עומד וצווח".
בגמרא (בבא מציעא כב:) מבואר הטעם: "דאמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל בן יהוצדק: מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת - דכתיב וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה הימנו ומצויה אצל כל אדם, יצאתה זו שאבודה ממנו, ואינה מצויה אצל כל אדם".
דהיינו, שכל חפץ, שאבוד באופן כזה שבדרך כלל אין סיכוי שמישהו ימצא אותו, הרי הוא הפקר. וכתבו הראשונים, שדין זוטו של ים הוא אף אם הבעלים אינו מתייאש מן החפץ, שהרי מדרשת הכתוב לומדים, שאין חובה להחזיר לו את החפץ כלל.
על סמך הדין של זוטו של ים פסק הרמב"ם (גזילה ואבדה פרק טז): " הלכה ז: המוצא מטמון בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו שאני אומר של גוים הקדמונים הן, והוא שימצא אותן מטה מטה כדרך כל המטמונות הישנות אבל אם מראין הדברים שהן מטמון חדש אפילו נסתפק לו הדבר הרי זה לא יגע בהן שמא מונחים הם שם. הלכה ח: והואיל וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו כמו שיתבאר למה לא יקנה בעל החצר זה המטמון שבתוך הכותל הישן אע"פ שהוא של אמוריים ותהיה מציאה זו לבעל החצר, מפני שאינה ידועה לו ולא לאחרים והרי זה המטמון אבוד ממנו ומכל אדם ולפיכך הוא של מוצאו. ומה אבידה של אדם אמרה תורה אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאת זו שנפלה לים שאבודה ממנו ומכל אדם קל וחומר למטמון קדמוני שלא היה שלו מעולם והוא אבוד ממנו ומכל אדם לפיכך הוא של מוצאו".
הרמב"ם סבור, שגם מציאה הנמצאת בכותל ישן, שלא אמור להיות אדם בעולם שימצא אותה, והמציאה אירעה בדרך מקרה בלבד, גם היא שייכת לקטגוריה של ''זוטו של ים'', ולכן אין האבידה נקנית לבעל הכותל מדין חצר. בדומה לדבריו כתבו גם התוספות (בבא מציעא כו. ד"ה דשתיק) שאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם, וכתב הבית יוסף (חושן משפט סימן רס) שטעמם של התוספות הוא כטעמו של הרמב"ם, וכן היא דעת הרא"ש וראשונים נוספים.
לאור זאת יש לומר, שנכסים של נפטר, שאין ידוע מיהם יורשיו, והסבירות הגבוהה היא שגם הם לעולם לא ידעו שהם יורשיו, וממילא לא יוכלו לתבוע את הנכסים, הרי הנכסים האלו הפקר.
בדומה לזה, כתב גם נתיבות המשפט. הרמ"א (חושן משפט סימן רעו סעיף ד) כותב: "ואפילו שתוקי שאין לו יורשין מן האב, אין משפחת אמו יורשין אותו אלא הרי הוא כגר ונכסיו הפקר".
בקצות החושן (סימן קנו סק"א) הקשה על דברי הרמ"א האלו, מדוע הנכסים הם הפקר, הרי אף שאין ידוע מיהם יורשיו של השתוקי, בוודאי ישנם כאלו, שהרי אין לך אדם מישראל שאין לו יורשים, וא"כ, היה צריך להיות הדין שיהא מונח עד שיבוא אליהו?
ובנתיבות המשפט (שם סק"א) כתב: "והחילוק מבואר, דכאן שאי אפשר להוודע בשום אופן יורשין שלו, דהא אפילו עדים שזינתה עמו לא מהני לענין ירושה, הוי כיאוש והפקר גמור, וכיון דנכסי הפקר [גמור] ואי אפשר לבוא לידי ירושה כלל, מיקרי ליתא בירושה".
הרי מבואר להדיא, שכשאין יורשים ידועים, הרי הנכסים הם הפקר. לאור זאת יש לומר בנדון דידן, שהאלמנה זוכה בכל הנכסים הנמצאים תחת ידיה.