ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

גמישות רבנית, נוקשות רפואית ;">

דף הבית בית מדרש מדורים רביבים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה
ט"ן חשוון תשס"ח

גמישות רבנית, נוקשות רפואית


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
אליהו בן הדרה

שאלת השתלת איברים
חייהם של חולים רבים תלויים בשאלה האם ימצאו עבורם איברים להשתלה. איברים להשתלה אפשר לקבל מאנשים שנפצעו שעומדים למות. מדובר בפצועים וחולים המונשמים על ידי מכונה, שתוך כדי הניסיון להציל את חייהם מתברר שמוחם נהרס, אבל ליבם עדיין פועם. כך מוזרם חמצן דרך מערכת הדם לכל איבריהם, ולכן האיברים עדיין נמצאים בחיוניותם וראויים להשתלה. אבל אם הלב יפסיק לפעום, האיברים יתחילו להתנוון ולא יהיו ראויים יותר להשתלה. במיוחד הדברים אמורים לגבי לב וכבד, שהם רגישים ביותר.
מדובר אפוא באנשים שמתו מוות מוחי, אבל ליבם עדיין פועם בעזרת מכונת הנשמה. מוות מוחי הוא מצב שבו כל המוח המת, כולל גזע המוח, אינו מתפקד ואינו מגיב לשום גירוי, אין בו זרימת דם, והוא אף מתחיל להירקב, ואין יותר שום אפשרות שאדם כזה יחזור לנשום באופן עצמאי.

מחלוקת הפוסקים
כעיקרון מוסכם כי המוות נקבע לפי הנשימה (יומא פה, א; רמב"ם שבת ב, יט; שו"ע או"ח שכט, ד). וכיוון שהנשימה תלויה במוח, לדעת כמה מגדולי הפוסקים מוות מוחי נחשב מוות, ומותר ליטול ממי שמת מוות מוחי איברים להשתלה (הרב גורן, הרב ישראלי, וכן העידו בשם הרב פיינשטיין). לעומתם, כמה מגדולי הפוסקים סוברים שכל זמן שהלב פועם האדם נחשב עדיין חי. ואף שחז"ל תלו את החיים בנשימה התלויה במוח, זה רק כאשר לא היה ברור אם הלב פועם, אבל כאשר הלב פועם האדם נחשב חי, והנוטל ממנו איברים להשתלה נחשב כרוצח אותו (הרב ולדנברג, הרב ואזנר, הרב אלישיב).
גם הרב אוירבך זצ"ל אסר נטילת אברים בעוד הלב פועם. ואף שהעיקר לדעתו שהמוח קובע את המוות, מכל מקום חשש שמא כלי המדידה של הרופאים אינם מדויקים דיים, ויתכן שעל סמך בדיקותיהם יגיעו למסקנה שהמוח מת לחלוטין, ואילו האמת שחלקו עדיין נותר חי.

הכרעת הרב שפירא זצ"ל ועמיתיו
בהיות מו"ר הרב הגאון אברהם אלקנה שפירא זצ"ל רב ראשי, יחד עם עמיתו יבדל"א הראשל"צ הרב הגאון מרדכי אליהו שליט"א, הועלתה לפניהם במלא חריפותה שאלת תרומת איברים ממי שמת מוות מוחי. יחד עם הגאון הרב שאול ישראלי זצ"ל נכנסו לעובי הקורה, ובשנת תשמ"ז, ב'כוח דהיתרא', הכריעו באופן עקרוני להקל.
אחד המקורות לכך הוא במשנה במסכת אהלות (א, ו), לפיה אדם שראשו נכרת נחשב מת, למרות שגופו עדיין מפרכס. והנה התברר בניסוי שנערך לפניהם, כי אם יכרתו ראש של בהמה ויחברו אותה למכשירי החייאה, ליבה ימשיך לפעום. מכאן שפעימת הלב לאחר שהמוח מת אינה סימן חיים, אלא כמוה כפרכוס של מת שראשו נכרת. ואצל מי שמת מוות מוחי מדובר בפעילות רפלקסית הנגרמת על ידי הנשמה מלאכותית.
כדי למנוע כל ספק נקבעו תנאי בקרה קפדניים, שעל ידם אפשר יהיה לוודא בבירור שאכן מת המוח, כולל גזע המוח. בין השאר נעזרו במחקריו ופיתוחיו של פרופ' חיים סומר, חוקר מוח ירא שמים בעל שם עולמי. עוד הוחלט כי רק צוות ובו שני רופאים ורב יקבע את מות המוח, ורק לאחר אישור הוועדה יותר ליטול איברים מהמת להשתלה. מתוך חשש שמא ישתמשו בהיתר בצורה לא אחראית, הוחלט בתחילה להפעיל ועדה כזו בבית החולים 'הדסה' בלבד.

אחריותו לפסוק

בסוגיה זו התגלתה אחריותו המרובה של מו"ר הרב שפירא זצ"ל, שלמרות היותו נוטה מטבעו להתרחק מהכרעה בין הדעות השונות - כשלא היתה ברירה והאחריות הוטלה על כתפיו, נכנס לעובי הקורה והכריע הלכה למעשה. לדאבון לבנו, לעיתים יש רבנים שמתוך חשש ממחלוקת מעדיפים להחמיר ובלבד שלא יאלצו להתעמת עם המחמירים, שנוטים מתוך קנאותם להשמיץ, להחרים ולחולל מהומות וצרות.
אבל מו"ר לא נרתע, ואחר שהכריע לקולא היה תקיף בדעתו. ופעם כשדיברתי עמו על סברת החולקים, תמה הרב שפירא איך לאחר שהוכח כי גם כריתת הראש אינה מחייבת הפסקת פעילות הלב עדיין מתעקשים הם לטעון שפעימות הלב קובעות שהאדם חי.
והוסיף וסיפר משל, על שניים שראו כדמות בעל חיים שחור בראש הגג, והתווכחו אם הוא חתול או עורב. לאחר שלא הצליחו להגיע לעמק השווה, הסכימו ביניהם שיזרקו עליו אבן: אם אותו בעל חיים שחור יקפוץ - סימן שהוא חתול, ואם יפרח באוויר - סימן שהוא עורב. זרקו עליו אבן והוא החל לעוף. פנה זה שטען כי מדובר בעורב אל חבירו ואמר: הנה רואה אתה שצדקתי. השיב חבירו בעקשנות: לא ידעתי שחתולים יודעים לעוף...

הזהירות בווידוא מות המוח
יש לציין כי עמדת הרבנות לחייב שיתוף רב בצוות קביעת המוות לא נבעה מהתעקשות או מרצון להתערב בעבודת הרופאים, אלא מתוך חשש מבוסס שישנם רופאים המחזיקים בדעה כי גם לפני מוות מוחי מוחלט, כגון במצב המוגדר כצמח או גוסס בשעותיו האחרונות, מותר ליטול את איבריו החיוניים, כי בלאו הכי אין יותר סיכוי שיחיה. ואף שעמדה זו אולי נובעת מכוונות טובות, על פי ההלכה זהו רצח.
בנוסף לכך, המושג 'מוות מוחי' אינו מוגדר, מפני שמדובר בתהליך הדרגתי של התנוונות, שקשה לקבוע בו רגע מסוים שלפניו המוח נחשב חי ואחריו מת, אלא ככל שעובר הזמן התפקוד של תאי גזע המוח הולך ופוחת. היה צורך לקבוע את השלב שבו המוח מפסיק לתפקד באופן מוחלט, באופן שאין עוד שום אפשרות שיפעיל את מערכת הנשימה, אף שעדיין מתרחשת פעילות כלשהי בתוך תאים מסוימים שבו. וכיוון שהשאלה מורכבת היה צורך בקביעת מערכת בקרה קפדנית.

הפנים המכוערות של הממסד הרפואי
אלא שאז התגלו פניו המכוערים של הממסד הרפואי. במשך שנים טענו אישים מן הממסד הרפואי כלפי הרבנים שלא אכפת להם מהצלת חיי אדם. בלי להכיר בחומרת העניין ובקשיי ההכרעה בשאלה העוסקת בספק רצח ספק הצלת חיים, הטיחו רופאים ברבנים שהם מפחדים להכריע את ההלכה ובינתיים מתים אנשים הזקוקים להשתלות. והנה לאחר שהרבנות הכריעה להקל, התברר לפתע שיש ערך יותר חשוב מחיי אדם, והוא כבודו של הממסד הרפואי. אמנם עניין ההשתלות חשוב, אבל לא עד כדי כך שיכניסו רב להיות שותף בקביעת רגע המוות. ימותו כל הזקוקים להשתלות, ובלבד שהרבנות לא תהיה שותפה בקביעת רגע המוות.

חששו של רופא בכיר
כדי להמחיש עד כמה עמדת הרבנות בשאלה זו היתה אחראית, אספר כי פעם כשלימדתי בשיעור סוגיה זו ניגש אלי לאחר השיעור רופא בכיר, ואמר לי בגילוי לב שהוא עצמו לא היה סומך על הרופאים בשאלה זו. ראשית מפני שקשה להגדיר באופן מוחלט מהו מוות מוחי, ושנית, כפי שהוא מכיר לצערו את המערכת הרפואית, יהיו רופאים שיהיו מוכנים לחתום על מוות מוחי לפני הזמן.
לאחר שסיפרתי לו כי הרבנות קבעה מספר בדיקות כדי לוודא את מות המוח, ועוד דרשה כי רב מטעמה יהיה שותף בקביעת רגע המוות, איכשהו נחה דעתו.

אובדן השעה
בפועל, הפסק החשוב של הרבנות ירד לטמיון. בתי החולים לא קבלו על עצמם את הוראות הרבנות, והרבנים לא יכלו לעודד את שומעיהם לתרום איברים. אחוז התורמים נשאר נמוך מאוד.
במשך הזמן הממסד הרפואי נאלץ להתרכך, והואיל להסכים כי בכרטיס התרומה 'אדי' יהיה סעיף שיאפשר לדתיים לציין כי התרומה מותנית בהסכמת "איש דת" המקובל על המשפחה (בין יהודי בין אחר, כדי שלא יחשוב מאן דהו כי מדובר כאן על מדינת יהודית).
לזמן מה נדמה היה כי הוספת סעיף זה תעודד את הדתיים והמסורתיים לתרום איברים להשתלה. אבל בפועל התברר שלא היתה תועלת מרובה בהכנסת סעיף זה. אנשים המשיכו לחשוש לחתום על הכרטיס, מפני שבפועל, תשעים ותשעה אחוז מ'אנשי הדת' אינם מכירים את המכשירים האמורים לבדוק את מצב המוח, וכיצד יוכלו לענות על שאלת המשפחה, וכיצד יוכלו לעודד את האנשים לחתום על הכרטיס? וגם אם ימצאו 'איש דת' בקיא, מי מבטיח שהרופאים יתנו לו את מלוא הנתונים?

הפתרון
כמדומה שהפתרון היחיד הוא שימונה רב עצמאי (שאינו מעובדי בתי החולים), מומחה לענייני רפואה, שיהיה אחראי על קביעת רגע המוות, על פי הפסיקה העקרונית שמוות מוחי הוא מוות. רב זה צריך להיות סמכותי ורגיש. בעיני רוחי עולה דמות כדמותו של הרב מנחם בורשטיין שליט"א, ראש מכון 'פועה'. כשתלמיד חכם כזה יפנה באחריות וסמכותיות לבני המשפחה, ויסביר להם שעל פי כל הבדיקות הנדרשות לפי ההלכה יקירם מת, ועתה נזדמנה להם מצווה ואף חובה לתרום איברים מגופת יקירם למען הצלת חיים - רבים מאוד ייענו לו ויסכימו לתרום.
לא בני המשפחה יצטרכו לחפש אחריו, כפי שאמור לקוות מי שחותם על כרטיס אדי, אלא הוא יהיה שם למען כולם, למען הנפטר ובני משפחתו ולמען החולים הזקוקים להשתלות.
חילוניים שלא ירצו לשמוע את חוות דעתו, ינהגו כרצונם. אולם כמדומה שרוב הציבור היהודי, ואף רבים מבני הציבור שאינו יהודי, יכירו טובה רבה לתלמיד חכם שיסביר להם את עמדת ההלכה בשאלה נוראה שכזו, ויסייע להם להגיע להחלטה נכונה על פי המסורת היהודית המקודשת. גם רופאים רבים ישמחו לקבל הדרכה תורנית.
אילו היינו זוכים, אזי עוד בזמן כהונתו של מו"ר הרב שפירא זצ"ל היו מתמנים תלמידי חכמים שכאלה. כיום מי יודע אם הרבנות הראשית מסוגלת ורוצה להיות שותפה לזה, ושמא תחשוש מעמדת המחמירים.
ואע"פ כן, ניתן אולי למנות רב פוסק מטעם גדולי הרבנים, שלא יהיה תלוי כלל בממסד הרפואי, ויפסוק בשאלת רגע המוות על פי אותה פסיקה עקרונית חשובה של רבותינו. ומן הסתם רוב הציבור הדתי והמסורתי ינהג על פיה.

מאמר בנושא זה פורסם בי"א תמוז תשס"ג, וכאן נוספו כמה עניינים.



חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il