ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פיטורי מורה בסוף שנת הלימודים ;">

דף הבית בית מדרש מדורים חמדת ימים הלכה פסוקה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

כ"ו חשוון תשס"ח

פיטורי מורה בסוף שנת הלימודים


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
רחל בת יקוט

תיאור המקרה:
התובע עבד כר"מ במשך שנתיים בישיבה לילדים לקויי למידה, שהיא הנתבעת. לקראת סוף השנה השנייה שלח ראש הישיבה מכתב פיטורין לכל המורים שאינם קבועים. המכתב נשלח למעלה מחודש לפני סיום הלימודים, כנדרש על פי חוק. בשיחה של התובע עם ראש הישיבה הוא הבין ממנו, שמקומו מובטח לו גם בשנה הבאה. אבל, מיד לאחר סיום הלימודים הודיע ראש הישיבה לתובע, שהוא מפוטר. ראש הישיבה מכחיש שאמר לתובע שהמכתב מבוטל.
מתוך טענות הצדדים השתכנע בית הדין שמחד, התובע אכן השקיע בתלמידיו את מלא כוחו ומרצו. כפי הנראה השקעה זו גם נשאה פירות ונוצר קשר איכותי בין התובע לתלמידיו.
מאידך, בית הדין התרשם שלתובע גישה חינוכית שאינה עולה בקנה אחד עם המסגרת החינוכית אותה מוביל ראש הישיבה. כמו כן, לתובע היה קושי לעבוד בשיתוף פעולה עם היועצת החינוכית.

התביעה: התובע טוען, שלנתבעת לא היתה סיבה טובה לפטר אותו. מלבד זאת, הרי הבטיחו לו שיוכל להמשיך ולעבוד. על כן הוא תובע לחייב את הנתבעת להמשיך ולהעסיקו. במידה ואי אפשר להמשיך ולהעסיקו, הוא דורש משכורת של שנת עבודה מלאה, ופיצויי פיטורין של שלוש שנים.
תשובת הנתבעת: הנתבעת טוענת שהתובע פוטר מסיבות סבירות ביותר.
פסק הדין : בית הדין חייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של שני חודשי עבודה, בנוסף לפיצויי פיטורין של שני חודשי עבודה.
הנימוקים: בראשית דבריו עסק בית הדין בשאלה, מתי מותר לפטר מורה בסוף שנה"ל. בגמרא (בבא בתרא כא:) נאמר: "אמר רבא: מקרי ינוקא, שתלא, טבחא, ואומנא, וסופר מתא - כולן כמותרין ועומדין נינהו. כללא דמילתא: כל פסידא דלא הדר - מותרה ועומד הוא".
הגמרא קובעת שמלמד אינו צריך התראה כדי לסלקו ואם הוא אינו עושה מלאכתו כשורה ניתן לפטר אותו, משום שכאשר הוא מתרשל הרי זה 'פסידא דלא הדר/. וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך (חושן משפט סימן שו סעיף ח).
נחלקו הראשונים מדוע מלמד תינוקות נחשב 'פסידא דלא הדר'. רש"י מפרש, שהטעם הוא שכן המורה מלמד את תלמידיו טעויות. ואילו התוספות מפרשים, שהכוונה היא להפסד הזמן של התלמידים בשעה שמלמדם טעויות.
אמנם, הרמ"א (חושן משפט שם) מסייג את הדברים: "וי"א דאף על פי שאין צריכין התראה, מכל מקום בעינן חזקה, דעד שיהיו מוחזקין או שיתרו בהן לא מסלקינן להו".
וכן כתב באגרות משה (חושן משפט חלק א סימן עז), שאף שאין צריך התראה יש צורך להוכיח שאכן קיימות בעיות המצדיקות פיטורין. במקרה דנן, לא מדובר בבעיות הקשורות ללימוד טעויות, ועל כן אין ללמוד מהדין שהבאנו, שיש כאן עילה לפטר את התובע.
התרשמותו של בית הדין היא, שעיקר העילה לפיטורי התובע היא מחמת הבדלים בשיטה החינוכית בין התובע לראש הישיבה. בעניין זה מצינו בשו"ת מנחת יצחק (חלק ד סימן עה) שכתב: "אמנם בכל זה, מה שכתב כבוד תורתו בייפוי כוח המלמד, שאין כאן טענות שהוא פושע בלימודיו, וגם וכו', רק שיש למנהל שיטה חינוכית אחרת, מן המורה, ואינו נוח באופן שיטת הלימוד של המורה עכ"ד ... בודאי, כל מורה נכנס למשמרתו, אדעתא דהכי, לציית להמנהל, בעניני חינוך , ואף אם לא התנה בפירוש סתמא כפירושו... דאל"כ בטל כח השלטון , ויוכל לבוא לידי הפקרות בכל המוסד ".
וכן משמע גם בפד"ר כרך ח עמ' 152.
דין זה רלוונטי גם לפיטורי מורה בתוך שנת הלימודים, ולא רק לאי המשך העסקתו לשנה נוספת.
גם על פי התקנות ביחס למורה ללא רישיון הוראה קבוע, השנתיים הראשונות להעסקתו הן ניסיון וניתן להחליט שלא להמשיך להעסיק את המורה לשנה נוספת, אף ללא הנמקה. במקרה דנן, לא היה בידי התובע במהלך שנות עבודתו רישיון הוראה קבוע. תקופת הניסיון של עובד הוראה בעל רישיון הוראה זמני היא שלוש שנים. פיטוריו, על כן, אינם טעונים המלצתם של מפקחים, וניתן להפסיק את עבודתו בסוף כל אחת מהן. מבירור עם מוסדות שונים התברר שכך גם מקובל לעשות.
לאור זאת יש לקבוע, שאכן היתה זו זכותה של הנתבעת לפטר התובע, הן על פי דין תורה והן על פי מנהג המדינה.
עובדה מוסכמת היא, ועל רקע זה ניתן מכתב הפיטורין היא, שמנהג המדינה הוא, שפטורי מורה, יעשו עד ה31 למאי. המנהג הוא, שבמקרה שלא הודיעו לו על פיטוריו, דינו כמי שנשכר לשנת הלימודים הבאה כולה. טעם הקביעה של תאריך זה הוא, שיש לתת למורה את האפשרות לחפש עבודה, והחודש האחרון לשנת הלימודים הוא התקופה המתאימה ביותר למטרה זו.
אמנם, בבירורים עם ראשי מוסדות ישיבתיים, נמצא שהמקובל הוא שמעמדם של מורים שאינם קבועים אינו ברור עד תחילת שנת הלימודים, ורק בתחילת שנת הלימודים, נקבע הצוות באופן סופי.
מאידך, לדעת בית הדין, במקרה שנאמר במפורש לר"ם, כי ילמד בשנה הבאה, לא ניתן להתנער מאמירה זו, מכמה טעמים:
ראשית, גם מדברי ראש הישיבה עלה שהוא עצמו נוהג לשבת עם האנשים שאותם הוא משאיר ולתכנן איתם את המשך עבודתם, וכך הם יודעים שהפיטורין בוטלו. מדברים אלו משמע שמנהג הישיבה, שהוא הקובע לענייננו, הוא שדי בדיבור בלבד בכדי לבטל את מכתב הפיטורין.
שנית, יש מקום לומר שעל פי הדין, ביטול המכתב בעל פה, כמוהו כשכירת הפועל לשנה נוספת. או מטעם קנין, דהיינו שהיות שעל פי מנהג המדינה ניתן לכרות חוזים באמירה בעלמא, הרי התחייבות שכזו בעל פה דינה כסיטומתא, או מטעם תחילת מלאכה, דהיינו שהיות שמסתמא התובע התחיל להתכונן לשנה הבאה, הרי זה כתחילת מלאכה, שאין בעל הבית יכול לחזור בו.
שלישית, אף אם נאמר שביטול המכתב אינו נחשב כתחילת השכירות לשנה נוספת, יש מקום לומר, שהיות שראש הישיבה הבטיח לתובע שימשיך להעסיק אותו, נמנע מלחפש עבודה נוספת, ועל כן חייבת הנתבעת לפצותו מדינא דגרמי. אמנם, היות שלא ברור אם התובע היה מצליח למצוא עבודה אחרת, וכן יתכן שימצא גם עכשיו עבודה נוספת, קשה לחייב מטעם זה.
כמו כן, אין לומר, שמאחר שמלכתחילה היה ראש הישיבה יכול לפטר את התובע מחמת חוסר התאמה, הוא רשאי לעשות זאת גם לאחר שקיבל אותו לשנה נוספת. זאת משום, שראש הישיבה כבר ידע על אופי יחסי העבודה שבין התובע ובינו, ואם הסכים לקבל את התובע לשנה נוספת, הרי זה 'סבר וקיבל'.
אם האמירה של ראש הישיבה אכן מחייבת, כפי שהתבאר לעיל, נראה שהיה ראוי לחייב את הנתבעת שבועת היסת שלא נאמר על ידי ראש הישבה שהתובע יועסק בשנה הבאה.
מנהג בתי הדין שלא לממש את חיוב השבועה ומפשרים בין התובע לנתבע. כאשר החיוב על פי דין ברור, יש לחייב עד שליש התביעה.
בענייננו, יש הכחשה בין הצדדים לגבי הנאמר על ידי ראש הישיבה. בית הדין ראה רגלים לדבר שיתכן שנאמרו דברים שמשמעם המשך עבודתו של התובע בישיבה. אמנם, מכיוון שיש בעצם התביעה ספיקות, כמבואר בסעיפים לעיל, נראה שאין לחייב את הנתבעת בסכום המלא של שליש התביעה. בית הדין הסתפק בחיוב הנתבעת בתשלום עבור שני חודשי הוראה, ובנוסף שכר שני חודשים כפיצויי פיטורין על שנתיים עבודה.



חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il