פרץ האיומים בחרם על מדינת היהודים שמגיע בזמן האחרון מארצות מסוימות באירופה, בייחוד מצד אנשי אקדמיה בריטים שמאלנים, והחרם הערבי הארוך על מדינת ישראל לפני שישים שנה מזכירים לי חרמים אחרים בהיסטוריה שבהם היהודים היו הקורבן ולעתים היו אפילו מטילי החרם.
בימי הביניים היה מנהג רווח להכריז מדי פעם בפעם חרם על מסחר יהודי, עבודה יהודית ובעלי מקצוע יהודים. הכנסייה בימי פריחתה עודדה חרמים כאלה במטרה לדחוף יהודים להתנצר. יהודים לא הורשו להשתייך לגילדת מסחר, וחרמים חוקיים וכלכליים הפלו את היהודים בצורות שונות.
אלא שבמקרים רבים, אם לא ברובם, החרם היה קצר ימים יחסית ולא יעיל במיוחד. הנסיך הקתולי היה זקוק לרופא היהודי ולבנקאי היהודי לא פחות משאלה היו זקוקים לו, ולכן על אף שבתיאוריה החרם היה אמור להיות מקיף, במציאות הוא לא היה כזה. לגוים רבים היה "יהודי טוב" ששירותיו וכישוריו היו נחוצים לבריאותם ולרווחתם. יהודים מילאו הרבה תפקידים כלכליים חיוניים, כמו פתיחת חנויות ביום ראשון. לכן האוכלוסייה הלא-יהודית הבינה אחרי זמן-מה שהיא לא תוכל להסתדר בלעדיהם. לפיכך על אף שהחרם היה כאוב ומטריד מבחינה פסיכולוגית, הוא לא היה נשק יעיל נגד האינטרסים היהודיים לאורך ימים. זאת הייתה טקטיקה שלא השיגה את התוצאות המקוות.
לפני חמש מאות שנה, אחרי גירוש היהודים מחצי האי האיברי, התפזרו היהודים בכל אגן הים התיכון. היהודים התיישבו במיוחד באיטליה, היו פעילים במסחר והתחרו עם חברות כלכליות נוצריות מבוססות. בנמל אנקונה הוטלו איסורים על יהודים ועל חברות יהודיות, שהרשויות אכפו.
דונה גרציה ביאטריס מנדס, בנקאית יהודיה חסודה ויועצת רבת השפעה של סולטן האימפריה העותומאנית, נקמה בנמל אנקונה כשהכריזה על חרם יהודי על הנמל, על מתקניו ועל הסחר בו.
בגלל עושרה והשפעתה הרבה, היא הייתה בטוחה שהחרם הזה ישיג את התוצאה המקווה. אך למרות מאמציה האדירים לאכוף את החרם, עד מהרה התברר לה שהוא בלתי יעיל. סוחרים יהודיים שהיו מעוניינים יותר ברווח כלכלי מיידי סירבו להישמע לחרם, ועד מהרה התברר שאנקונה איננה חוששת מהחרם של דונה גרציה ביאטריס מנדס.
היו חרמים קטנים אחרים, מקומיים יותר, שהטילו מנהיגים יהודים בניסיון לשפר מעט את התנאים האיומים שבהן פעלה יהדות אירופה. בסופו של דבר, החרמים האלה נכשלו, וגם הפעם, מכיון שסוחרים יהודיים לא היו מוכנים להקריב את האינטרס האישי שלהם למען קיום החרם. כמו במקרה של החרמים הנוצריים, המחרימים היהודים גילו חיש מהר שהם זקוקים לשירותים ולעושר של המוחרמים לא פחות משהמוחרמים היו זקוקים למחרימיהם. קשה לשנות את טבע האדם.
כשרדיפת היהודים על ידי הנאצים בגרמניה בראשית ימי שלטונה הלכה והתגברה, ארגונים יהודים-אמריקנים וחברות מסחריות קראו להחרים מוצרים ושירותים גרמניים. החרם לא היה יעיל, מאחר שאמריקה הייתה אז בעיצומו של שפל כלכלי קשה ולא היתה במצב שאיפשר לה להחרים שום אומה בעולם. אך היטלר השתמש בתירוץ של החרם היהודי כדי להגביר אף יותר את רדיפת יהודי גרמניה. הוא הכריז שזה מעשה תוקפני של יהדות העולם נגד גרמניה ובכך הצדיק את טענתו שיהדות העולם מנהלת מלחמה בגרמניה וב"גזע הארי". היהודים נקלעו ל"מילכוד 22" בכל הנוגע לחרם המוצע, ועד מהרה הוא נעלם מהזירה הפוליטית והארגונית.
אחרי השואה היה ניסיון נוסף להחרים שירותים ומוצרים גרמניים. יהודים רבים מקיימים חרם כזה עד היום. אך אחרי שמדינת ישראל קיבלה את הסכמי השילומים עם גרמניה ואת ועידת התביעות, לא יצא לפועל שום חרם יהודי המוני על גרמניה. מכל זה עולה שלחרם, על אף שהוא מתסכל ולא נעים, אין השפעה גדולה בטווח הרחוק.
גם החרם הערבי על ישראל הופר שוב ושוב על בסיס אישי. האינטרס העצמי של שני הצדדים מנצח את הלהט הלאומני, האידיאולוגי או הדתי שהוליד את החרם מלכתחילה. גם החרם האנגלי על האקדמיה הישראלית התמוסס לבסוף. נראה שחרם איננו הנשק הטוב ביותר בסכסוכים ובמאבקים.
בימי הביניים היה מנהג רווח להכריז מדי פעם בפעם חרם על מסחר יהודי, עבודה יהודית ובעלי מקצוע יהודים. הכנסייה בימי פריחתה עודדה חרמים כאלה במטרה לדחוף יהודים להתנצר. יהודים לא הורשו להשתייך לגילדת מסחר, וחרמים חוקיים וכלכליים הפלו את היהודים בצורות שונות.
אלא שבמקרים רבים, אם לא ברובם, החרם היה קצר ימים יחסית ולא יעיל במיוחד. הנסיך הקתולי היה זקוק לרופא היהודי ולבנקאי היהודי לא פחות משאלה היו זקוקים לו, ולכן על אף שבתיאוריה החרם היה אמור להיות מקיף, במציאות הוא לא היה כזה. לגוים רבים היה "יהודי טוב" ששירותיו וכישוריו היו נחוצים לבריאותם ולרווחתם. יהודים מילאו הרבה תפקידים כלכליים חיוניים, כמו פתיחת חנויות ביום ראשון. לכן האוכלוסייה הלא-יהודית הבינה אחרי זמן-מה שהיא לא תוכל להסתדר בלעדיהם. לפיכך על אף שהחרם היה כאוב ומטריד מבחינה פסיכולוגית, הוא לא היה נשק יעיל נגד האינטרסים היהודיים לאורך ימים. זאת הייתה טקטיקה שלא השיגה את התוצאות המקוות.
לפני חמש מאות שנה, אחרי גירוש היהודים מחצי האי האיברי, התפזרו היהודים בכל אגן הים התיכון. היהודים התיישבו במיוחד באיטליה, היו פעילים במסחר והתחרו עם חברות כלכליות נוצריות מבוססות. בנמל אנקונה הוטלו איסורים על יהודים ועל חברות יהודיות, שהרשויות אכפו.
דונה גרציה ביאטריס מנדס, בנקאית יהודיה חסודה ויועצת רבת השפעה של סולטן האימפריה העותומאנית, נקמה בנמל אנקונה כשהכריזה על חרם יהודי על הנמל, על מתקניו ועל הסחר בו.
בגלל עושרה והשפעתה הרבה, היא הייתה בטוחה שהחרם הזה ישיג את התוצאה המקווה. אך למרות מאמציה האדירים לאכוף את החרם, עד מהרה התברר לה שהוא בלתי יעיל. סוחרים יהודיים שהיו מעוניינים יותר ברווח כלכלי מיידי סירבו להישמע לחרם, ועד מהרה התברר שאנקונה איננה חוששת מהחרם של דונה גרציה ביאטריס מנדס.
היו חרמים קטנים אחרים, מקומיים יותר, שהטילו מנהיגים יהודים בניסיון לשפר מעט את התנאים האיומים שבהן פעלה יהדות אירופה. בסופו של דבר, החרמים האלה נכשלו, וגם הפעם, מכיון שסוחרים יהודיים לא היו מוכנים להקריב את האינטרס האישי שלהם למען קיום החרם. כמו במקרה של החרמים הנוצריים, המחרימים היהודים גילו חיש מהר שהם זקוקים לשירותים ולעושר של המוחרמים לא פחות משהמוחרמים היו זקוקים למחרימיהם. קשה לשנות את טבע האדם.
כשרדיפת היהודים על ידי הנאצים בגרמניה בראשית ימי שלטונה הלכה והתגברה, ארגונים יהודים-אמריקנים וחברות מסחריות קראו להחרים מוצרים ושירותים גרמניים. החרם לא היה יעיל, מאחר שאמריקה הייתה אז בעיצומו של שפל כלכלי קשה ולא היתה במצב שאיפשר לה להחרים שום אומה בעולם. אך היטלר השתמש בתירוץ של החרם היהודי כדי להגביר אף יותר את רדיפת יהודי גרמניה. הוא הכריז שזה מעשה תוקפני של יהדות העולם נגד גרמניה ובכך הצדיק את טענתו שיהדות העולם מנהלת מלחמה בגרמניה וב"גזע הארי". היהודים נקלעו ל"מילכוד 22" בכל הנוגע לחרם המוצע, ועד מהרה הוא נעלם מהזירה הפוליטית והארגונית.
אחרי השואה היה ניסיון נוסף להחרים שירותים ומוצרים גרמניים. יהודים רבים מקיימים חרם כזה עד היום. אך אחרי שמדינת ישראל קיבלה את הסכמי השילומים עם גרמניה ואת ועידת התביעות, לא יצא לפועל שום חרם יהודי המוני על גרמניה. מכל זה עולה שלחרם, על אף שהוא מתסכל ולא נעים, אין השפעה גדולה בטווח הרחוק.
גם החרם הערבי על ישראל הופר שוב ושוב על בסיס אישי. האינטרס העצמי של שני הצדדים מנצח את הלהט הלאומני, האידיאולוגי או הדתי שהוליד את החרם מלכתחילה. גם החרם האנגלי על האקדמיה הישראלית התמוסס לבסוף. נראה שחרם איננו הנשק הטוב ביותר בסכסוכים ובמאבקים.
