הלכות בישול בשבת א' | הרב אליעזר מלמד | בית המדרש

שבת ומועדים
מלאכות שבת

קטגוריה משנית

ספריה
מלאכות שבת

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב אברהם בן ציון ב"ר שבתי זצ"ל

30511

12 דק' קריאה

א - הקדמה
מלאכה רבה נדרשת מהאדם לצורך הכנת מזונו. הטבע מספק מזון טוב לבעלי החיים, אבל לאדם שטבעו מעודן ומורכב יותר, אין הטבע מוציא מזונות ראויים. ועל האדם לסקל אבנים, לחרוש, לזרוע, לעקור עשבים שוטים, לזמור ענפים מיותרים, כדי להצמיח את מזונו. וגם לאחר שהחיטה צמחה, היא אינה ראויה עדיין למאכל, וכדי להוציא את הגרגירים הראויים למאכל, עליו לדוש ולזרות. ואף הגרגירים אינם ראויים למאכל, ועליו לבשל אותם, ואם ירצה להפיק לחם, עליו לטחון, לברור, לרקד, ללוש ולאפות.
ואילולא היה האדם הראשון חוטא, מלאכת הכנת המזון היתה נעשית בנחת ובקלות. יוצא היה אדם לשדהו וקוטף עוגות נאות ומאכלים דשנים ואוכלם (עיין קידושין פב, א). ואם היה חפץ, היה עובד מעט בשדהו ומטעים את מאכליו באופן המתאים לו. ואמרו חכמים (שבת ל, ב) שכך יהיה לעתיד לבא, לאחר שהחטא יתוקן, שיצמחו על עציה של ארץ ישראל עוגות טובות ובגדים נאים. אבל בינתיים בעקבות החטא, על האדם לטרוח ולעמול כדי להוציא לחם מן האדמה, וכפי שנאמר לאדם הראשון לאחר החטא (בראשית ג, יז-יט): "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה...".
בעקבות החטא הטבע כולו התדרדר, ומה שצומח בו אינו מבורר ומפותח מספיק, ועל האדם לבצע בו מלאכות רבות כדי לעשותו מזון ראוי. ובשבת אנו עולים אל מדרגה של מעין עולם הבא, מתקשרים אל המדרגה שמעבר לחטא, שמעבר לצורך לטרוח על תיקונו של עולם. ומתוך כך אנו עומדים על המשמעות הפנימית של כל המלאכות, כדי שנדע לתקן על ידם את העולם.
אחת עשרה מלאכות כרוכות בהוצאת המזון מן האדמה, ואלו הן: זורע, חורש, קוצר, מעמר, דש, זורה, בורר, טוחן, מרקד, לש ואופה. ועוד שלוש מלאכות כרוכות בהפקת מזון מן החי: צד, שוחט ומפשיט. וכיוון שמלאכת הבישול (הכלולה במלאכת האופה) היא הקרובה ביותר אלינו, נפתח בה.

ב - כללי הלכות בישול
מלאכת בישול היא מלאכה המכשירה או משביחה דברי מאכל. ואין הבדל אם הדבר נעשה על ידי בישול, אפיה או צלייה. הכלל במלאכה זו הוא, שמכינים את המאכל על ידי חום אש. על ידי החום המאכל מתרכך והטעמים הטמונים בו מתערבבים, ועל ידי כך נוצר טעם חדש, עמוק ובעל גוונים שונים.
בתחילה כל בישול מרכך את המאכל, ורוב המאכלים נשארים רכים בעקבות הבישול. אמנם יש מאכלים שמתקשים בעקבות הבישול כמו ביצה. וכן בצלייה, אף שבתחילה החום מרכך את המאכל, לבסוף הצלייה עושה אותו קשה יותר.
גם מאכלים שניתן לאוכלם ללא בישול, אם הבישול משביחם, אסור לבשלם מהתורה. למשל, מים, למרות שהם ראויים לשתייה צוננים, מאחר שהבישול משביחם, אסור לבשלם מהתורה. אבל מאכלים שהבישול אינו משביחם, האיסור לבשלם מדברי חכמים (רמב"ם שבת ט, ג; שעה"צ שיח, קיד).
המבשל באש או בתולדות האש, היינו בדבר חם שהתחמם באש - עובר באיסור תורה. לפיכך, המחמם מחבת על האש, ואח"כ כיבה את האש שתחתיה וטיגן עליה ביצה, למרות שבעת הטיגון המחבת לא היתה על גבי האש, כיוון שחומה נוצר על ידי אש, עבר באיסור תורה (שו"ע שיח, ג, מ"ב יז. לגבי מבשל בחמה עיין בהלכה כה).
וכל המבשל כדרך שרגילים לבשל, עובר באיסור תורה, לפיכך, המבשל במיקרו-גל עובר באיסור תורה, מפני שכיום זהו אחד מדרכי הבישול המקובלים (אג"מ או"ח ג, נב).
לפני שנתחיל לבאר את ההלכות, נקדים שישנם שלושה איסורים במלאכת בישול: א) איסור בישול מהתורה. ב) גזירת חכמים שלא יעשה אדם דבר שעלול לגרום לו להגביר את האש (לחתות בגחלים). ג) גזירת חכמים שלא לעשות פעולה הנראית כבישול. בכל עת שרוצים לדעת אם פעולה מסוימת מותרת, יש לבחון אותה משלושת הצדדים הללו. ונפרט יותר:
א) יש לבדוק אם הדבר אסור מחמת איסור בישול, שכל פעולה שגורמת להפיכת מאכל ממצב חי למבושל אסורה מן התורה (איסור זה וענפיו יבוארו בהלכות ג-יג).
ב) אף שמצד איסור בישול מותר להניח לפני כניסת השבת תבשיל על האש, אסרו חכמים לעשות זאת במקרים שיש צורך להיטיב את חומו של התבשיל, שמא ישכחו ויגבירו בשבת את האש, ויעברו באיסור תורה של מבעיר ובישול. אבל על אש מכוסה, כדוגמת פלטה, מותר להניח תבשיל, כי אין חשש שישכחו איסור שבת ויגבירו את האש (כמבואר בהלכות יד-יז).
ג) גם כאשר נגמר בישולו של התבשיל ואין חשש שיבואו להגביר את האש, אסרו חכמים לעשות פעולה שנראית כבישול. ולכן אסור להניח על גבי האש מאכל קר שנגמר בישולו, אבל מותר להניח אותו רחוק ממקור האש, באופן שאינו נראה כבישול (כמבואר בהלכות יח-כא. ונחלקו אם הנחה על גבי פלטה נראית כבישול ואסורה).

ג - בישול אסור, חימום מאכל מבושל מותר
הכלל היסודי בהלכות שבת הוא, שאסור ליצור דבר חדש. בכל ששת ימי המעשה האדם, שנברא בצלם אלוקים, עוסק במלאכת יצירה ופיתוח, הוא נוטל חומרי גלם מן העולם, מפתחם ומשכללם, וממשיך בכך את מעשה הבריאה. וכשם שהבורא שבת מכל מלאכת הבריאה ביום השבת, כך גם אנו נצטווינו להידבק במידותיו של ה' ולקבוע את השבת ליום מנוחה וקדושה. יום שבו הננו שובתים מכל יצירה חדשה, ועל ידי כך אנחנו יכולים להתבונן בעולם כפי שבראו ה', ולהתגדל באמונה.
גם בהלכות בישול זה היסוד: לבשל אסור משום שהבישול הופך את המאכל לבעל מעמד חדש, ממאכל חי למבושל. אבל אם המאכל כבר מבושל, אין איסור לחממו, משום שהחימום אינו יוצר במאכל מהות חדשה. וגם כאשר החימום משביח את טעמו, אין בזה איסור, שכלל נקוט בידינו: "אין בישול אחר בישול". ולכן השאלה המרכזית בהלכות בישול היא: מתי המאכל נחשב מבושל. שאם הוא נחשב מבושל - מותר לחממו בשבת, ואם לא - אסור לעשות בו פעולה שתסייע לחימומו.
נחלקו בזה גדולי הראשונים. יש אומרים שאם המאכל ראוי לאכילה בשעת הדחק, אין בו יותר איסור בישול. אולם להלכה מוסכם שהמאכל נחשב למבושל משעה שנגמר כל בישולו, וניתן להגישו לפני אורחים בלא צורך להתנצל. ולפני כן, למרות שניתן לאוכלו בשעת הדחק, עדיין הוא אינו מוגדר כמבושל (שו"ע שיח, ד). ואם כן למעשה, ישנה חשיבות מירבית לידיעה האם התבשיל מבושל כל צרכו. שכל זמן שעדיין לא נגמר בישולו, ישנו איסור מהתורה לעשות פעולה שתגביר את חומו ותזרז את בישולו.
למשל, ישנם על גבי הפלטה מקומות חמים יותר וחמים פחות, ואסור להעביר תבשיל שעדיין לא נסתיים בישולו למקום חם יותר. וכן אסור להניח מגבת על המכסה שלו. ואם פתחו את מכסה הסיר כדי לבדוק את מצבו של התבשיל, והתברר שעדיין לא נגמר בישולו, אסור לכסותו שוב במכסה, מפני שכיסויו מקרב את בישולו.
אבל אם התבשיל כבר מבושל כל צרכו, מותר להזיזו למקום חם יותר, ואם פתחו את מכסהו מותר לסוגרו. וכן מותר להניח עליו מגבת כדי להיטיב את חומו. ואפילו אם על ידי כך טעמו של התבשיל ישתבח, כמו למשל בחמין, אין בזה איסור. וכן מותר להוציא מהמקפיא בשר שהתבשל כל צרכו לפני השבת ולחממו (באופן שלא יראה כמבשל, כמבואר בהלכה יח). שכלל יסוד בידינו, אחר שהמאכל הוגדר כמבושל, אין יותר איסור לחממו. (כל זה אמור במאכלים מוצקים, אך בנוזליים יש דיון נוסף, ועל כך נרחיב בהלכות ה-ו).
חמין שהתבשל כל צרכו למרות שיש בו עדיין עצמות קשות, הרי הוא נחשב כמבושל כל צרכו ומותר לכסותו ולהיטיב את חומו. ולמי שרגיל לאכול את העצמות הללו, כל זמן שלא נגמר בישולן, התבשיל אינו נחשב כמבושל כל צרכו, ואסור לכסותו ולהיטיב את חומו. 1

ד - חום שהיד סולדת בו
מושג יסוד בהלכות שבת הוא "חום שהיד סולדת בו", שאמרו חכמים שהוא שיעור החום הנמוך ביותר שעדיין מסוגל לבשל. אלא שספק בידינו למה התכוונו, האם לחום שהיד לא מסוגלת לנגוע בו אפילו למשך שניות אחדות, שזוהי טמפרטורה של כ-71 מעלות; או הכוונה שאם נצטרך לנגוע בו למשך מספר דקות, נעדיף להרחיק את ידינו מפני שהחום לא יהיה נעים לנו, שזה בטמפרטורה של כ-45 מעלות.
לדעת הרבה פוסקים, מאחר שהדבר נשאר בספק, צריך להחמיר ככל השיעורים. לפיכך, יש להחשיב חום של 45 מעלות כמסוגל לבשל, ולכן אין להניח מאכל חי בתוך סיר שחומו 45 מעלות ומעלה. וכן אסור להניח מאכל חי בסמוך לאש במקום שבו יוכל להתחמם לטמפרטורה של 45 מעלות ומעלה (שש"כ א, א).
הגדרה זו חשובה גם לדין בישול המים. איסור הבישול במים הוא בהעלאת חומם מחום שהיד אינה סולדת בו לחום שהיד סולדת בו. אבל אם המים כבר הגיעו לחום שהיד סולדת בו, הם נחשבים מבושלים וממילא מותר להוסיף ולחמם אותם, ש"אין בישול אחר בישול". וכן אם מניחים את המים בקרבת הפלטה, אם הם במקום שגם אם יעמדו שם יום שלם, לא יגיעו לחום שהיד סולדת בו, אין בזה איסור.
לכן למעשה, יש להיזהר שלא לחמם מים, בין הגבולות של 45 מעלות ל-71 מעלות, מפני שאיננו יודעים מהי מידת החום שהיד סולדת בו, ובכל חימום בטווח הזה, יש חשש שמא מעלים את המים לחום שהיד סולדת בו. אבל חימום מחוץ לטווח הזה - מותר, כגון מים שחומם למעלה מ-71 מעלות - מותר להניחם במקום שיתחממו יותר, ש"אין בישול אחר בישול". וכן מותר לחמם מים קרים במקום שבו יוכלו להתחמם לכל היותר לטמפרטורה של 44 מעלות, משום שבחימום כזה אין איסור בישול.
ישנה עוד שיטה חשובה בהגדרת חום שהיד סולדת בו, שכל משקה או מאכל, שרוב האנשים יכולים לשתותו או לאוכלו בבת אחת, נחשב חומו לחום שאין היד סולדת בו. אבל אם רוב האנשים אינם יכולים לשתותו או לאוכלו בבת אחת, סימן הוא שחומו כחום שהיד סולדת בו, והרי הוא נחשב כמבושל וממילא אין איסור להוסיף לחממו (בן איש חי ש"ב בא ה; מהרש"ם ח"א קצז; יבי"א ח"ג כד, ד-ו). בשעת הצורך אפשר לסמוך על שיטה זו. 2
כדי לעשות סייג לדבר, אסרו חכמים להניח מים במקום שהם עלולים להגיע לחום שהיד סולדת בו. ואפילו אם יעמוד שם אדם וישגיח על המים שלא יתחממו יתר על המידה, עדיין חששו שמא יסיח את דעתו והמים יתחממו לחום שהיד סולדת בו, ויעבור בהם על איסור בישול. אבל במקום שאינו חם כל כך, שגם אם יישארו שם המים זמן רב, לא יגיעו לחום שהיד סולדת בו, מותר להניח מים קרים (שו"ע שיח, יד). 3

ה - בישול בתבשיל נוזלי ומנהג הספרדים
כבר למדנו ש"אין בישול אחר בישול", ולכן מותר לחמם בשבת מאכל מבושל. למשל, מותר להוציא מהמקרר דגים מבושלים או שניצל מטוגן, ולחמם אותם לחום שהיד סולדת בו, ובתנאי שפעולה זו לא תראה כבישול (כמבואר בהלכה יח).
אלא שישנה מחלוקת יסודית בין גדולי הראשונים בשאלה, האם הכלל הזה חל גם על תבשילים נוזליים כמרק ורטבים. מאכל נוזלי הוא מאכל שאם יניחוהו בצלחת יתפשט לצדדים בגובה שווה, ואם הוא נשאר במקום שהניחוהו - הוא נחשב כמוצק. לדעת רמב"ם, רשב"א ור"ן, גם על מרק מבושל חל הכלל ש"אין בישול אחר בישול", ולכן לדעתם, מותר לקחת בשבת מרק מהמקרר ולחממו באופן שאינו נראה כמבשל (להלן יח).
אבל לדעת רש"י, רא"ש, סמ"ג וסמ"ק, רק על תבשילים מוצקים חל הכלל "אין בישול אחר בישול", ומותר לחמם אותם בשבת. אבל לגבי תבשילים נוזליים, גם לאחר שנגמר בישולם, אם התקררו, החימום שלהם אסור מפני שהוא נחשב כבישול. וזאת משום, שבמאכלים מוצקים עיקר הבישול הוא ביצירת הטעם המבושל או האפוי, ואין הבדל גדול בין אם הלחם חם או קר, וכן אין הבדל גדול כל כך לגבי דג או תפוחי אדמה אם הם חמים או קרים. ולכן מרגע שהמאכלים המוצקים קיבלו את טעמם המבושל או האפוי - נגמר בישולם, וגם אם התקררו, מותר לחמם אותם, שאין בהם יותר איסור בישול. אבל בתבשילים נוזליים, החום הוא חלק מהותי מהגדרת הבישול, וישנו הבדל משמעותי בין מרק קר למרק חם. וכן בתה או קפה, יש הבדל גדול בין אם הם קרים או חמים. ולכן, בתבשילים נוזליים יש בישול אחר בישול, ואם התבשיל הנוזלי התקרר - המחמם אותו שוב לחום שהיד סולדת בו, עובר על איסור בישול מן התורה.
להלכה נפסק ב'שולחן ערוך' (שיח, ד) כדעה המחמירה, וכן נוהגים הספרדים, שכל תבשיל נוזלי שהתקרר, וחומו ירד מחום שהיד סולדת בו, כבר נתבטל ממנו הבישול הראשון, ואסור מן התורה לחמם אותו לחום שהיד סולדת בו. ולכן אסור להוציא מרק מן המקרר ולחממו. וכן אם הורידו את המרק מהפלטה, וחומו ירד מחום שהיד סולדת בו, אסור להחזירו לפלטה. ואם ידוע בוודאות שחומו עדיין כחום שהיד סולדת בו, מותר להחזירו (בתנאים המבוארים בהלכה יט), ואם היה מונח בצידי הפלטה, מותר להעבירו למרכזה, כדי להיטיב את חומו.
ואם רוב המאכלים שבסיר הקר הם מוצקים, אך יש שם גם רוטב נוזלי, אסור לחמם את הסיר, כי חימום הרוטב אסור משום בישול. והפתרון לכך, להוציא את המאכלים המוצקים ולחמם אותם לבדם, ולרטיבות שנותרה עליהם אין לחוש. וכן מותר לחמם אוכל מוצק, כגון בשר או דגים, שיש עליו מעט רטיבות, משום שלנוזלים אלו אין חשיבות והם בטלים למאכל המוצק. 4
כאשר התבשיל קרוש כדוגמת רוטב פטריות, אולם בעקבות החימום יהפוך לנוזלי, דינו כתבשיל שאינו נוזלי שמותר לחממו (מ"ב שיח, ק; כה"ח קנח). אמנם למנהג אשכנז, לכתחילה אין לחמם אותו, מפני שיש סוברים (תרומה ורא"ש), שלכתחילה אין לעשות פעולה שתגרום למאכל להפוך ממוצק לנוזלי ולהיפך, כי יש בפעולה זו כעין הולדה של דבר חדש (כמבואר להלן יג, יא). ואם הרוטב טפל לאוכל המוצק, גם למנהג אשכנז מותר לכתחילה לחמם את המאכל עם הרוטב המוקשה שיהפוך לנוזלי.

ו - מנהג תימנים ואשכנזים בתבשיל נוזלי
כפי שלמדנו, לדעת רמב"ם, רשב"א ור"ן, הכלל ש"אין בישול אחר בישול" חל גם על תבשילים נוזליים, שאם נגמר בישולם, למרות שהתקררו, מותר לחמם אותם לחום שהיד סולדת בו.
ומבני עולי תימן ישנם רבים שנוהגים כדעת הרמב"ם. ולפי זה, אם בישלו מרק בערב שבת והניחוהו במקרר, מותר בשבת להוציאו מהמקרר ולהניחו במקום שיוכל להתחמם עד שירתח. וכן הדין לגבי רטבים וכל שאר התבשילים הנוזליים.
והאשכנזים נוהגים על פי הרמ"א, שעשה כעין פשרה בין שתי הדעות. שאם התבשיל הנוזלי התקרר עד שאין רגילים לאוכלו מפני קרירותו, אסור לחמם אותו לחום שהיד סולדת בו. אבל אם עדיין נשארה בו חמימות, מותר לחמם אותו לחום שהיד סולדת בו. וזאת מפני שכעקרון הרמ"א פסק כדעת הרמב"ם, שגם על תבשיל נוזלי חל הכלל "אין בישול אחר בישול", אלא שלדעתו, אם לא נשארה חמימות בתבשיל, אסור לחממו מדברי חכמים. 5
כאשר מי שנוהג כשולחן ערוך או הרמ"א מתארח אצל תימני שנוהג כרמב"ם, מותר לו לאכול מן המרק שהוציא המארח מהמקרר וחיממו. שהואיל והמארח נהג כהלכה על פי מנהגו, מותר לכל יהודי לאכול לכתחילה מתבשילו (ע' מ"ב שיח, ב).
אבל אסור למי שנוהג כשולחן ערוך או הרמ"א לבקש ממי שנוהג כרמב"ם לחמם עבורו מרק, שהואיל ולפי מנהגו הדבר אסור, אסור לו לבקש זאת מחבירו. אמנם אם יזמין אותו לאכול יחד עמו, הרי שהאורח יוכל לנהוג כמנהגו ולחמם את המרק עבור עצמו, וממילא יהיה מותר גם למארח לאכול ממנו.

^ 1.. לרמב"ם, תרומה, סמ"ג, סמ"ק, הגה"מ, או"ז, ריב"א וטור, כל עוד המאכל לא נתבשל כל צרכו, אסור לבשלו מהתורה. ולרמב"ן, רבינו יונה, רשב"א, רא"ש ומאירי, כבר משהגיע התבשיל לשיעור מאכל בן דרוסאי, היינו שהוא ראוי לאכילה בשעת הדחק (כמבואר בהערה 14), חל עליו הכלל "אין בישול אחר בישול". למעשה נפסק בשו"ע (שיח, ד), שרק לאחר שנתבשל כל צרכו אין בו יותר איסור בישול. (ולבאו"ה שיח, ד, 'אפילו', לדעת האוסרים לבשל מאכל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי, האיסור מדאורייתא. ולאגלי טל האופה ז, סקט"ז, לרוב האוסרים האיסור מדרבנן). בדיעבד, אם גמרו בשבת בישול של דבר שהיה מבושל כמאכל בן דרוסאי - מותר לאוכלו בשבת, שבדיעבד לעניין 'מעשה שבת' סומכים על הסוברים שאין בזה איסור (להלן כו, ה).
חמין עם עצמות עוף: לדעת הרב אויערבאך, כל זמן שהעצמות אינן מבושלות כל צרכן, התבשיל נחשב כלא נתבשל כל צרכו, משום שרוב האנשים רגילים לאכול את עצמות העוף שמתרככות בבישול ממושך, ולכן גם אלו שלא רגילים לאכול עצמות, צריכים להחמיר בזה ולא לעשות שום פעולה שתסייע להמשך חימום התבשיל שהעצמות שבו לא גמרו להתבשל (מנחת שלמה סימן ו, שש"כ א, כ). לעומת זאת, דעת הרב פיינשטיין, שהואיל ורוב האנשים אינם רגילים לאכול את העצמות, אין מתחשבים בהן, ומאחר שהחמין ככלל מבושל כל צרכו, אין בו יותר איסור בישול. ורק מי שרגיל לאכול עצמות, כל זמן שלא נגמר בישולן, דינו של התבשיל כולו כתבשיל שלא נתבשל כל צרכו (אג"מ או"ח ח"ד, עו, עז. וכ"כ ילקוט יוסף שיח, עח). וכן המנהג כיום, הואיל וכיום רוב האנשים אינם רגילים לאכול את העצמות.
^ 2.. באג"מ או"ח ח"ד עד, ג, כתב שהספק הוא בין 43 ל-71 מעלות. באור לציון ח"ב ל, יב, כתב שחום שהיד סולדת הוא בין 40 ל-80 מעלות, שכן ב-40 מעלות כריסו של תינוק נכווית, שהוא השיעור הנזכר בשו"ע שיח, יד. ומצד שני יש ששותים תה חם עד לחום של 80 מעלות. בשש"כ א, א, כתב עפ"י הוכחת רשז"א שהגבול התחתון הוא 45 מעלות. ואף שלדעת רוה"פ יש להחמיר כשתי האפשרויות בפירוש 'יד סולדת': שהיד אינה יכולה לעמוד בחום או שלא נוח ליד בחום. מ"מ אין צורך ללכת כשיטות הקיצוניות ביותר. לכן כתבתי שהספק הוא בין 45 - ל-71 מעלות. לא זו בלבד, אלא שבשעת הצורך, אפשר לסמוך על השיטה הבוחנת חום זה לפי אפשרות אכילתו או שתייתו בבת אחת. ויש מחמירים גם בחימום מים שהגיעו לחום שהיד סולדת בהם, עיין בשש"כ פ"א הערות יז, קי. לעומת זאת, למנהג אשכנזים, אם מתחילה היו המים בחום שהיד סולדת בהם, ואח"כ נתקררו, כל זמן שנשארה בהם חמימות, מותר להעלות את חומם של המים לרתיחה (עיין בהמשך הלכות ה-ו).
^ 3.. לדעת רש"י ורמב"ם, מותר להניח מים במקום שבמשך הזמן הם עלולים להגיע לחום שהיד סולדת בו, ובתנאי שישגיח עליהם שלא יתחממו לחום שהיד סולדת בו. אולם מנגד, לדעת תוספות, רא"ש, רשב"א ורוה"פ, הדבר אסור. וכן נפסק בשו"ע שיח, יד. אבל תבשיל נוזלי קר כדוגמת מרק שרוצים לחמם מעט, אפשר להקל ולהניח במקום חם שעלול להתחמם לחום שהיד סולדת בו, ובתנאי שישגיחו להסירו לפני שיגיע לחום שהיד סולדת בו. שכן כפי שיבואר בהלכה הבאה, לדעת רמב"ם, רשב"א ור"ן, אין כלל בישול אחר בישול בתבשיל נוזלי. וא"כ יש כאן ספק ספיקא להתיר: א) אולי הלכה כרש"י ורמב"ם, ב) אולי הלכה כסוברים שאין בישול אחר בישול בנוזלים. וכ"כ הגרע"י בלוית חן נא. ואמנם בשש"כ א, יג; מנו"א ח"ב י, ה; וארח"ש א, יח, החמירו בזה, ורק לצורך גדול הסכימו להקל. מ"מ העיקר להקל, משום שגם לדעת המחמירים בבישול אחר בישול בנוזלים, אם ישכח להסיר את התבשיל הנוזלי לפני שיגיע לחום שהיד סולדת, יעבור באיסור דרבנן בלבד, שהרי לא התכוון להרתיח את המרק אלא רק לחממו מעט.
^ 4.. מלשון השו"ע שיח, טו, משמע שאם יש בתבשיל מרק, אף שרובו יבש, אסור לחממו משום איסור בישול בנוזלים. וכן משמע ממ"ב שיח, סעיפים: לב, לט, ושעה"צ ס. וכן כתב באור לציון, ח"ב ל, יג, בהערה, ובשו"ת תבואות שמש לרב משאש או"ח ה. מנגד, הפמ"ג במשב"ז רנג, יג, מיקל וסובר, שהולכים אחר הרוב, מפני שכאשר הרוטב הוא מיעוט, בחימומו הוא מצטמק ורע לו, ולרבינו ירוחם גם בלח אין בזה איסור בישול. וכן דעת מנחת כהן ועוד, כמובא ביבי"א ו, מח. (אמנם בילקוט יוסף שיח, נה, כתב שהמחמיר תבא עליו ברכה. ובספר מאור ישראל עמ' יז לגרע"י משמע שהתיר רק ברוטב סמיך). לעומת זאת, יש מחמירים וסוברים שלשועה"ר, כל שיש בו לחות של טופח על מנת להטפיח, כבר נחשב שיש בו נוזלים ואסור (עיין בקצוה"ש קכד בבדה"ש לז, ובס' שבת כהלכה עמ' קמא-קמד). וההלכה כדעה האמצעית כמבואר למעלה. יש לציין שמנהג צפון אפריקה היה להקל כדעת הרמב"ם, הרשב"א והר"ן, שאין בישול אחר בישול בנוזלים, או לפחות כמנהג אשכנז שאם נותרה בתבשיל חמימות מותר לחממו כמובא בהלכה הבאה (תשב"ץ, שמ"ש ומגן א, ח).
^ 5.. כן מבואר בנשמת אדם כלל כ, ח, ובחזו"א או"ח לז, יג, ואג"מ או"ח ח"ד עד, ב. והטעם מפני שזה נראה כבישול, או מפני שאם יקלו בזה יבוא לבשל ממש. וי"א, שלדעת הרמ"א אם המרק המבושל הצטנן לגמרי אסור לבשלו מהתורה (עיין מ"א רנג, לז; תהל"ד לג). והסברה, שכל זמן שנשארה בו חמימות ואפשר עדיין לאכלו כמאכל חם, עדיין נשאר במדרגת מבושל, אך אם התקרר עד שאינו נחשב יותר חם, נתבטל הבישול הראשון, ושוב יש בו איסור בישול. (ואפשר לומר, שכל זמן שנשארה בו חמימות, נחשב מבושל כשיעור בן דרוסאי, עיין באגלי טל ס"ק יד. ועי' בס' שבת כהלכה ע' קלו וע' קפב).

מלאכות שבת