ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הראיה והשמיעה בקבלת התורה ;">

בית מדרש פרשת השבוע ארבע פרשיות שקלים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ז

הראיה והשמיעה בקבלת התורה


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
אליהו בן הדרה

בסיומה של פרשת משפטים חוזרת התורה לעסוק במעמד הר סיני, וכך נאמר (שמות פרק כד יב-יד) "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם: וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱ-לֹהִים".
נשאלת השאלה, מדוע התורה הפסיקה את תיאור מעמד הר סיני וכתבה פרשת משפטים באמצע? 1
אפשר שהמפתח להבנת הדבר, נמצא בהוראה שנותן משה לזקני העם כיצד ינהיגו את העם בזמן שהוא יהיה על הר סיני, וכך נאמר "וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם". מפרש רש"י " שבו לנו בזה - והתעכבו כאן עם שאר העם במחנה להיות נכונים לשפוט לכל איש ריבו ". משה ממנה כאן את הזקנים לשפוט את העם בזמן העדרו. הואיל ועדין לא נתנה התורה (למ"ד שפרשה זו נאמרה קודם מתן תורה, ואף למ"ד שפרשה זו לאחר מתן תורה נאמרה, עדין לא למד אותם משה תורה שבעל פה לפרש את המשפטים), עולה השאלה על פי איזה משפטים הם ידונו את העם? וצריך לומר שאת המשפטים כבר מסר להם משה במרה ששם נצטוו על הדינים. ועל יסוד המשפטים הללו נאמרה פרשת משפטים. ולפי זה מבואר מדוע הפסיקה התורה ברצף ספור מעמד הר סיני ומתן תורה עם פרשת משפטים, כדי לבאר את המשפטים שאותם מסר משה לזקנים לשפוט את העם, שכבר נתנו לפני מתן תורה.
ועדין צריך לתת טעם לשבח, מדוע חשוב היה לתורה להפסיק באמצע סיפור מעמד הר סיני בדבר צדדי לכאורה של הרצאת המשפטים, שנכתבו באריכות רבה והם קוטעים את רציפות סיפור מתן תורה בסיני?
נראה שהתורה חלקה את סיפור מעמד הר סיני לשני חלקים כדי להדגיש שני פנים בקבלת התורה בסיני. הנה ישראל זכו לומר "נעשה ונשמע" רז שמלאכי השרת משתמשים בו, ועל ידי זה נתעטרו בשני כתרים כנגד נעשה וכנגד נשמע, והנה בפרשת יתרו נאמר שישראל אמרו "נעשה" בלבד "וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וגו'". ואילו בסוף פרשת משפטים, (בתחילה גם כן "נעשה" בלבד, "וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה", ואחר כך) נאמר "נעשה ונשמע" "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע". מדוע רק בכאן אנו מוצאים שאמרו "נעשה ונשמע"?
נראה שבפרשת יתרו הדגש הוא על "נעשה", המורה קבלת הדברים לעשותם מתוך בטול עצמי גמור, ואילו בפרשת משפטים הדגש הוא על "נשמע", היינו שמיעת הדברים הבנתם והפנמתם בעומק הלב, וזה בא לידי ביטוי בלמוד המשפטים, ובסמכות שניתנה לזקני ישראל לשפוט את העם לפי דעתם, גם כאשר משה רבנו אינו עמהם. ושני היסודות הללו "נעשה ונשמע" משלימים זה את זה, על ידי "נעשה" קיום התורה מתוך ביטול עצמו לדבר ה' זוכה לשמוע את התורה ולרדת לעומקה, ועל ידי "נשמע" בעמל למוד התורה מגיע להכרה שאי אפשר לדעת את התורה כולה כי היא (איוב פרק יא) "אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם", ומבין בעומק את אפסות האדם מול חכמת התורה, וכמו שאומר הרמב"ם "תכלית הידיעה שלא נדע" 2 , וחוזר לקיים "נעשה" במשמעות עמוקה יותר של וויתור הדעת והקדמת נעשה לנשמע.
יחד עם זאת, לא קל לעבור ממצב של "נעשה" שבו האדם סומך על מה שמקבל, למצב של "נשמע", שבו נדרש ממנו לגלות עצמאות מחשבתית ולחדש בתורה. וזה סוד הנפילה שהיתה לישראל לאחר קבלת התורה שחטאו בעגל. הנה משה משאיר הנהגה תחתיו את הזקנים, אולם העם הרגיש שהוא אינו מסוגל להתמודד לבד ולהתקיים בלא משה (שמות פרק לב א) "וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ".
נעמיק בהבנת חטא העגל ע"פ המדרשים הבאים:
אמרו חז"ל (ויקרא רבה (וילנא) פרשה ח ד"ה א)
"ר' יונה בוצרי פתר קריה בישראל: בלשון 'זה' הושפלו בלשון 'זה' הוגבהו, בלשון 'זה' הושפלו (שמות לב) 'כי זה משה', ובלשון 'זה' הוגבהו (שם /שמות/ ל) 'זה יתנו כל העובר'".

וכך מובא בפסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים, פרשה טז)
"חטאו ב'זה', ולקו ב'זה', מתנחמים ב'זה'. חטאו ב'זה', 'כי זה משה האיש' (שמות לב: א). ולקו ב'זה', 'על זה היה דוה לבינו' (איכה ה: יז). ומתנחמים ב'זה', 'ואמר ביום ההוא הנה א-להינו זה' (ישעיה כה: ט)".

מדוע חטא העגל הוגדר במילה "זה" ותיקונו גם כן תלוי במילה "זה", מה משמעות הדברים?
הנה משמעות המילה "זה" מורה על ראית הדבר והיכולת להצביע עליו באצבע, דוגמא לדבר מה שנאמר (שמות פרק טו) "זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ" ומפרש רש"י
"זה א-לי - בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע, ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים".

וכן למדו חז"ל (פסחים דף קטז ע"ב)
"אמר רב אחא בר יעקב: סומא פטור מלומר הגדה. כתיב הכא 'בעבור זה' וכתיב התם 'בננו זה', מה להלן - פרט לסומא, אף כאן - פרט לסומין".

וכך למדו את ההבדל בין נבואת משה לשאר הנביאים (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) במדבר פרשת מטות) " אע"פ שכל הנביאים היו מתנבאים ב'כה אמר ה', נתוסף [משה] שנתנבא ב'זה הדבר '" 3 .
ולפי זה נראה לבאר "חטאו בזה" בכך שראו גילוי שכינה בהר סיני בבחינת "רואים את הקולות", "ויחזו את הא-להים" כביכול מצביעים באצבע עליו "מי הוא זה ואיזה הוא", וכן ראו את משה איש הא-להים שתורה מפורשת יוצאת מפיו, ולא יכלו להיפרד ממדרגה זו, ולכן כשעלתה שכינה מההר במשוך היובל, ומשה רבנו ע"ה נעלם מנגד עיניהם אבדו עשתונותיהם "כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ". וזהו חטאו ב"זה", כי לא כן חפץ ה', אלא שישראל יפנימו את המראות בעומק לבם ויבינו שכל זה לבושים לפנימיות גדולה יותר, שאותה ישיגו מתוך העמקה בתורה, ועליה אמרו "חכם עדיף מנביא". ואז גם כאשר יתרחקו מהר סיני וללא זה משה האיש יוכלו להמשיך בקיום התורה.
והנה הכפרה שלהם היא גם כן ב"זה" - "זה יתנו" מחצית השקל תרומה לה', כי מחצית השקל היא סכום פעוט ואיך הוא כפרה לחטא חמור כחטא העגל? וכבר משה התקשה בדבר, אמרו חז"ל (במדבר רבה (וילנא) פרשה יב ד"ה ג)
"א"ר יהודה בר סימון בשם ר' יוחנן: ג' דברים 4 שמע משה מן הקב"ה והרתיע לאחוריו, כיון שאמר לו ונתנו איש כופר נפשו אמר משה מי יוכל ליתן כופר נפשו (איוב ב) 'עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו', ועדיין אינו מגיע שנאמר (תהלים מט) 'אח לא פדה יפדה איש לא יתן לא-להים כפרו ויקר פדיון נפשם', אמר לו הקב"ה: איני מבקש לפי כחי אלא לפי כחן 'זה יתנו', א"ר מאיר: נטל הקב"ה כמין מטבע של אש מתחת כסא הכבוד והראה לו למשה זה יתנו כזה יתנו".

למדונו חז"ל, שלא ערך הכסף מכפר אלא הכוונה הטהורה היוצאת מפנימיות הלב, רמז לו הקב"ה למשה במטבע של אש, שינתן מתוך התלהבות דקדושה. וזה גם תיקון חטא העגל שנבע מן הצורך להמחיש את השכינה, ובמחצית השקל ראו ביטוי לפנימיות ולא לחיצוניות הנתינה.
זאת ועוד, מחצית השקל היה אחד מתרומות המשכן, והמשכן הוא המשך של מעמד הר סיני כמו שכתב הרמב"ן (שמות פרק כה פסוק ב) "וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר". ולכן המשכן הוא תיקון לחטא העגל, מצד אחד יש בו המחשה של "זה יתנו", ומצד שני מלמד איך השכינה שורה בישראל בנסתר.
ולכן שבר משה את הלוחות, כדי שלא יראו אותן והשתכרו מחזון הראיה ויצביעו באצבע ויאמרו "זאת התורה", בלא להתבונן בפנימיות שעומדת מאחריה. בשבירת הלוחות פרחו האותיות, ועתה היה עליהם לפענח את האותיות הפורחות בחינת תורה שבעל פה ולהחזירם ללוחות שניות שפסל משה. ואז גם כאשר משה ישהה בשמים "מי בעל דברים יגש אליהם" אל הזקנים והם יוכלו ללמוד את התורה ולהנהיג על פיה העם 5 .
נעמיק בדבר מתוך התבוננות בנס שהיה במעמד הר סיני, בנפש החיים מובא המדרש "רואים את הנשמע ושומעים את הנראה", הנה ראיה גדולה משמיעה בכך שאין בה פקפוק מפני שהיא בהמחשה גמורה, וכך היו הדברים ששמעו מפי הגבורה ברורים ונחצבים בלוחות האבן ובלוחות לבם, וזוהי מעלת תורה שבכתב. אולם יש מעלה לשמיעה שהיא השגת הדבר בשכל, ע"י עין הדעת אפשר להשיג גם דבר שהעין אינה יכולה לראות, ממדים איכותיים ומחשבתיים אבסטראקטיים, וגם את המעלה הזאת השיגו בסיני, ששמעו את הנראה, וזוהי מעלת תורה שבעל פה.
לכאורה שתי ההשגות הנ"ל סותרות זו את זו, כי מי שמתעצם לראות עלול להפסיק את כח השמיעה הפנימית שמעבר לראיה, ומי שמתרכז בשמיעה עלול להפסיק את המראה שרואה. משה רבנו ע"ה הכיל בשלמות את שתי המעלות הללו, (שמות פרק ג) "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱ-לֹהִים", אמרו חז"ל (שמות רבה (וילנא) פרשה ג)
"וא"ר יהושע דסכנין בשם ר' לוי: ... בשכר 'ויסתר משה פניו', (שם /שמות ל"ג/) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים', 'ובשכר כי ירא' (שם /שמות/ לד) 'וייראו מגשת אליו', ובשכר 'מהביט', (במדבר יב) 'ותמונת ה' יביט', ור' הושעיא רבה אמר: יפה עשה שהסתיר פניו, א"ל הקב"ה: אני באתי להראות לך פנים וחלקת לי כבוד והסתרת פניך, חייך שאתה עתיד להיות אצלי בהר מ' יום ומ' לילה לא לאכול ולא לשתות ואתה עתיד ליהנות מזיו השכינה, שנאמר (שמות לד) 'ומשה לא ידע כי קרן עור פניו', אבל נדב ואביהוא פרעו ראשיהן וזנו עיניהן מזיו השכינה שנאמר (שם /שמות/ כד) 'ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו' והם לא קבלו על מה שעשו".

יראת הרוממות של משה הביאה אותו להסתיר פניו מלראות את הכל, ואז השיג שבאמת אי אפשר לראות את הכל כי הנסתר מרובה על הגלוי. ולכן יש ללמוד תורה שבעל פה וכך להשיג את הנסתר, ומזה קרן עור פניו, כי הוא עצמו הפך להיות ספר תורה.
ולפי זה מתבאר מה שנאמר (שמות פרק לג ז) "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה", אהל מועד הוא המקום שבו משה למד תורה לישראל, ורש"י פירש (שבת דף פח ע"א) "את האהל, לשון בהלו נרו (איוב כט) והוא היה קירון עור פניו ". נמצא ש"ומשה יקח את האהל" תרתי משמע, את אהל מועד המשכן, ואת קרון עור פניו, ששניהם מרמזים על אותו הענין של תורה שבעל פה. אבל נדב ואביהו, שהיו מאצילי בני ישראל, (ואפשר שדוקא מתוך כך) זנו עיניהם בשכינה, אבל היה בכך נימה של גסות הרוח כאילו הם רואים את הכל, "ויאכלו וישתו" על שמחה לגמרה של תורה מתוך ביטחון עצמי שכבר יודעים את הכל), ולכן נפרע מהם במשכן, כי המשכן המרמז על שכינה בנסתר ותורה שבעל פה הם פגמו בכך. נמצא, ששלמות קבלת התורה היא ביחוד שתי הכוחות של הראיה והשמיעה נעשה ונשמע.
מובא במדרש (תנחומא (ורשא) פרשת כי תשא סימן ג)
"וכן משה למד תורה לישראל והדריכן למצות ונתן להם סדרי תורה ופרשיות שקוראים בהם בכל שבת ובכל חדש וחדש ובכל מועד והם מזכירים אותו בכל פרשה ופרשה, ובפרשת שקלים אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע משאני מת אין אני נזכר, א"ל הקב"ה חייך כשם שאתה עומד עכשיו ונותן להם פרשת שקלים ואתה זוקף את ראשן כך בכל שנה ושנה שקוראין אותה לפני כאלו את עומד שם באותה שעה וזוקף את ראשן, מנין ממה שקראו בענין 'וידבר ה' אל משה לאמר כי תשא את ראש' שא את ראש לא נאמר אלא כי תשא".
מדוע חשש משה כאן שלא יזכר לאחר מותו? ומדוע דוקא בפרשת שקלים משה קם וזוקף ראשם? נראה שהדברים מבוארים לפי דברינו לעיל. חטא ישראל היה שהם אמרו "כי זה משה האיש" שלא יכלו בלעדיו, ולכן חשש משה שמשהוא מת אינו נזכר, והם ח"ו שוב יפלו בחטא, והקב"ה הבטיח לו במצוות מחצית השקל שיהיה נזכר, מפני שמצווה זו מבררת שהדבר תלוי לא ב"זה" הנגלה, אלא בכוונת הלב המתלווה עמו, ועוד שעל ידי זה שרתה השכינה באהל מועד בנסתר, ונמשכה מסירת התורה לישראל, ועל ידי זה משה נזכר גם לאחר מותו.


^ 1 חכמינו ז"ל חלקו, האם העלית משה אל ההר כאן היתה לפני מתן תורה או אחריה, וז"ל רש"י (טז) "ויכסהו הענן - רבותינו חולקין בדבר. יש מהם אומרים אלו ששה ימים שמראש חודש עד עצרת יום מתן תורה: ויקרא אל משה ביום השביעי - לומר עשרת הדברות, ומשה וכל בני ישראל עומדים, אלא שחלק הכתוב כבוד למשה, ויש אומרים ויכסהו הענן למשה ששה ימים לאחר עשרת הדברות, והם היו בתחלת ארבעים יום שעלה משה לקבל הלוחות, ולמדך, שכל הנכנס למחנה שכינה טעון פרישה ששה ימים". בין כך ובין כך, קשה השאלה הנ"ל מדוע הפסיקה התורה בענין המשפטים לפני סיום סיפור מעמד הר סיני?
^ 2 בספר דברים (פרק ה כג) שהוא בחינת תורה שבעל פה קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱ-לֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ".
^ 3 וכך אפשר להסביר את החידה האמורה בגמ' (מנחות דף נג ע"ב) יבא זה ויקבל זאת מזה לעם זו; יבא זה - זה משה, דכתיב: 'כי זה משה האיש', ויקבל זאת - זו התורה, דכתיב: 'וזאת התורה אשר שם משה', מזה - זה הקב"ה, דכתיב: 'זה א-לי ואנוהו', לעם זו - אלו ישראל, שנאמר: 'עם זו קנית' ".
^ 4 ג' דברים: מחצית השקל, קרבנות ומשכן.
^ 5 רמז לדבר מה שלמדנו מההוראה שנאמרה להם באותה שעה ע"י משה "מי בעל דברים יגש אליהם", ואמרו חז"ל (ב"ק דף מו ע"ב) "א"ר שמואל בר נחמני: מנין להמוציא מחבירו עליו הראיה? שנאמר: יגיש ראיה אליהם". ראיה מלשון ראיה, אבל משמעותה הלמדני הוא ההיקש השכלי.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il