ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הידברות לשלום ;">

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית ויחי Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ז

הידברות לשלום


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף

בפרשה הקודמת "ויגש" למדנו על התגלות יוסף לאחיו וההתפייסות ביניהם, בפרשה זו "ויחי" הורנו לדעת שהתפייסות זו לא הושלמה, ועדין נשארו לאחים חששות וחוסר אמון בעומק השלום שביניהם, וכך אנו מוצאים בסוף הפרשה, לאחר שהאחים חוזרים לבתיהם מהלוויה של יעקב אביהם, נאמר:
(בראשית פרק נ,טו) "וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ:" וכי עד עתה לא ראו? בודאי ראיה זו היא ריאת הלב, היינו שהם הבחינו שאין היחס של יוסף אליהם כפי שהיה בחיי אביהם, וכך מפרש רש"י "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם - מהו ויראו? הכירו במיתתו אצל יוסף, שהיו רגילים לסעוד עמו על שולחנו של יוסף והיה מקרבן בשביל כבוד אביו, ומשמת יעקב לא קרבן".
דברי רש"י לקוחים מן המדרש, ושם מבואר מדוע שינה יוסף ממנהגו לאחר מיתת אביהם, ולא הזמין את אחיו לסעוד על שולחנו, וז"ל:
(בראשית רבה (תיאודור-אלבק) כי"ו פרשה קא) " 'ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף וגו', רבי לוי ורבי יצחק, רבי לוי אמר: שלא זמנן לסעודה, אמר רבי תנחומא: הוא לא נתכון אלא לשם שמים, אמר לשעבר אבא מושיבני למעלה מיהודה שהוא מלך ולמעלה מראובן שהוא בכור, ועכשיו אינו בדין שאשב למעלה מהן. והן לא אמרו כן, אלא 'לו ישטמנו יוסף' ".

לפי זה יוסף נהג כך לכבודם, מפני שהחשיבם למעלה ממנו, ורצה להושיב את ראובן הבכור לפי כבודו לפניו, ואת יהודה שהוא מלך באחים לפי כבודו לפניו, אלא שבתור משנה למלך מצרים היה חייב לישב בראש, ובחיי אביו הם קבלו זאת בגלל שיעקב קבע את סדר הישיבה, אולם עתה שהוא הקובע לא רצה לנהוג שררה בפניהם ולכן לא הזמינם אליו.
והנה רש"י סתם ולא פירש מדוע לא הזמינם לסעוד על שולחנו, אפשר מפני שהסיבה לכך אינה חשובה, והיא יכולה להיות אפילו מהטעם הפשוט שבגלל טרדתו הרבה כמלך לא היה יכול להתפנות אליהם ולהזמינם כפי שהיה בחיי אביו, שכלפיו היה מחיוב במצוות כבוד אב. ורש"י מפרש פשוטו של מקרא לא ראה לנכון להאריך בסיבה שאין לה מקור בכתוב.
הסבר נוסף מדוע התעורר חשדם של האחים שאמרו "לו ישטמנו" יש במדרש תנחומא (סימן יז), וז"ל: " 'ויראו אחי יוסף כי מת אביהם', ומה ראו עתה שפחדו? אלא שראו בעת שחזרו מקבורת אביהם ראו שהלך יוסף לברך על אותו הבור שהשליכוהו אחיו בתוכו וברך עליו כמו שחייב אדם לברך על מקום שנעשה לו נס 'ברוך המקום שעשה לי נס במקום הזה' ". נמצא, שיוסף התכוון לשם שמים להודות לקב"ה על חסדיו שהעלה אותו מבור תחתיות להיות בכבודו של עולם, ולא כפי שהאחים חשבו שהוא אינו יכול להיפרד מהמחשבות על מכירתו ולכן הוא חוזר לאותו בור כדי להיזכר בכל מה שהם עוללו לו.
עד כמה שהאחים פחדו מנקמת יוסף אפשר ללמוד מיוזמתם האמורה בכתוב:
"וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו: וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱ-לֹהִים אָנִי: וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱ-לֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב: וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם:"

גדול השלום

ובמדרש תנחומא (בובר, פרשת צו סימן י) "אמר ר' שמעון בן גמליאל: גדול הוא השלום שכתב הקב"ה דברים בתורה שלא היו, אלא בשביל השלום, אלו הן, שכשמת יעקב ויראו אחי יוסף כי מת אביהם וגו' (בראשית נ טו), מה עשו הלכו אצל בלהה ואמרו לה הכנסי אצל יוסף ואמרי לו, אביך צוה לפני מותו לאמר (שם שם /בראשית נ'/ טז), ומעולם לא צוה יעקב מכל הדברים האלו כלום, אלא מעצמן אמרו דבר זה" 1 .

הרי לנו, שעד כדי כך הגיע פחדם, שהם לא העיזו בעצמם לומר ליוסף את הדברים ולשלחו לו על ידי בלהה שפחת רחל שהיתה קרובה אליו. ועוד שהוציאו שקר מפיהם מפני השלום. והנה אף אם הם סברו שעשו על פי ההלכה האם נכון שדבר שקר יכתב בתורה? שהתורה מקור האמת כפי שנאמר "אמת קנה ואל תמכור", וחותמו של הקב"ה אמת, וכמה הזהירה התורה על דבר שקר (שמות פרק כג, ז) "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק", וזה מקום יחידי שהתורה לא רק שאסרה את השקר אלא ציוותה להתרחק ממנו. על שאלה זו עומד ועונה מדרש תנחומא הנ"ל וז"ל: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: ראה כמה דיו משתפך, וכמה קולמוסין משתברין, וכמה עורות עבודין, וכמה ינוקין מתרצעין, ללמד דבר שלא היה בתורה, ראה כמה גדול כח השלום 2 " 3 .
תשובתו של יוסף עליהם היתה תשובה של פיוס (בראשית פרק נ, יט - כא)
"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱ-לֹהִים אָנִי: וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱ-לֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב: וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם:"

הוא אומר להם שהוא אינו מוסמך לשפוט אותם ולא להעניש אותם, כי אינו תחת אלקים 4 . ומוסיף שהם לא חטאו ממש, כי בסופו של דבר מעשיהם הועילו "לְהַחֲיֹת עַם רָב", וזה דומה "למי שהתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה", שאומנם צריך תשובה על מחשבתו הרעה אבל לא עבר עבירה במעשה 5 .
וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה
אולם קשה מדוע היה צריך יוסף להזכיר להם כאן בדברי הפיוס אליהם את חטאם ולומר "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה", שמשמעותו חטא מכירת יוסף? 6
והנה הספורנו מפרש באופן שונה את המילים "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה", היינו שיוסף מלמד עליהם זכות ואומר שהם שגגו במכירתו מפני שהם לא הבינו אותו וחשבו עליו רעה כאילו שהוא מבקש רעתם במה שמוציא עליהם דיבה רעה, ולכן דנו אותו כרודף שחייב מיתה, אבל לא כן היה עמדו, וכיון שטעו אינם צריכים להיענש על הדבר.
ונראה להוסיף על דבריו, שיוסף רומז להם גם עתה שזה חוזר על עצמו והם חושבים עליו רעה ואמרים "לו ישטמנו", בעוד שהוא אינו מתכוון לכך.
והנה כל החששות האלה של האחים, והפרשנות שנתנו למעשיו נובעים מכך שלא דברו ביניהם מספיק להבהיר זה לזה מה יש בלבם 7 . כך היה בעבר כשהוציא דיבתם רעה, ולא ביררו זה לזה סיבת הדבר, וכפי שנאמר על האחים "ולא יכלו דברו לשלום" (בראשית פרק לז פסוק ד) מצד אחד למדנו מכאן את שבחם כפי שפירש רש"י "מתוך גנותם למדנו שבחם, שלא דברו אחת בפה ואחת בלב". אבל מאידך גיסא, היה חסרון בהנהגה זו של חוסר הידברות ביניהם שהולידה שנאת חנם, והביאה לדבר נורא כל כך כמכירת יוסף. ונראה שיוסף משתדל לתקן זאת עתה כפי שנאמר "וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם" 8 , דבורי ניחומים לישב הדורים.
הגישה הזאת של יוסף ואחיו לבחון זה את זה בלא להידבר ביניהם יכולה להסביר לנו את שקול דעתו של יוסף שלא להתגלות לאחיו עד שהם יכירו אותו מעצמם. עד שנגש אליו יהודה והתחיל מדבר ומדבר עד שעמד על לבו של יוסף, חז"ל מתארים את דבוריו של יהודה ליוסף כחתירה לעומק לבו כדי לעמור על מסתריו, וכך מובא במדרש (בראשית רבה (וילנא) פרשה צג) "כתיב (שם /משלי/ כ) 'מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה', לבאר עמוקה מלאה צונן והיו מימיה צוננין ויפין ולא היתה בריה יכולה לשתות הימנה בא אחד וקשר חבל בחבל ונימה בנימה משיחה במשיחה ודלה הימנה ושתה התחילו הכל דולין הימנה ושותין, כך לא זז יהודה משיב ליוסף דבר על דבר עד שעמד על לבו".
הלקח שלמדנו מכאן שחשוב לדבר ולהבהיר טענות שיש לאדם על חברו כדי למנוע שנאת חנם.
מסירות נפש של יוסף מול מסירות נפש של יהודה
מכל מסכת האירועים אנו עומדים על גדלות נפשו של יוסף. עד כמה שהוא היה מוכן למחול לאחיו על סבל של השפלה ומכירה, ועבדות בטומאת מצרים שתים עשרה שנה בבית הסוהר, וגם כמשנה למלך מצרים היה מוקף בנוכרים ומתנכרים לאמונת אומן שהיה לו בבית אביו, ועל כל זה הוא אומר להם "לא אתם שלחתם אותי הנה כי עם האלקים" ואין לו כל טענה כלפיהם אדרבה למחיה שלחני אלקים לפניכם והכל התברר לטובה.
יתרה מזאת, חז"ל מדייקים שיוסף הסתיר מאביו את פרשת מכירתו, וז"ל (בראשית רבתי פרשת ויחי עמוד 225 [מח, א]) "ויאמר ליוסף הנה אביך חולה... והרי כל שבחו של יוסף שהוא מפליג על כבוד אביו, לא נכנס אצלו בכל שעה, שאלולי שבאו אחרים והודיעו לו שאביו חולה לא היה יודע!? אלא להודיע צדקו שלא רצה להתיחד עם אביו שלא יאמר לו היאך עשו בך אחיך ויקללם. אמר יוסף יודע אני את אבא שכל דבריו גזרות הן, אמר ללבן וכו' ומתה אמי, ואם יקללם נמצאתי מחייב כל העולם, שלא נברא העולם אלא בזכות השבטים, לפיכך לא היה הולך אצל אביו כל שעה" 9 . ואיזו גבורה צריך לכך! ומסירות נפש.
מידה זו ירושה היא לו מרחל שנטלה פלך שתיקה ולא גילתה ליעקב שמסרה סימנים לאחותה. ובכך מסרה נפשה ועולמה הרוחני, כי היתה יכולה להפסיד את יעקב.
וכן אנו מוצאים שהיא מוסרת נפשה בלידת בניה, עליהם היא אומרת "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי", לידותיה באו לה בקושי כי היא היתה עקרה "ותקש בלדתה" עד שמתה בלידתה את בנימין, ומסתמא גם לידה ראשונה לא היתה קלה לה, אולם בניגוד לכל היולדות שקופצות ונשבעות שלא תלדנה יותר, ועל זה הן מביאות קורבן יולדת, רחל אומרת בלידתה "יוסף ה' לי בן אחר". מיהו "בן אחר". אפשר שזה בנימין, ואפשר שביוסף גופא נוסף לה בן אחר, ששני בניו מנשה ואפרים נחשבים לבניה ולבני יעקב "שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך כראובן ושמעון יהיו לי", וכבר הובטח ליעקב (בראשית פרק לה) "וַיֹּאמֶר לוֹ אֱ-לֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ", פירש רש"י "ונתתיך לקהל עמים - בשרני שעתידים לצאת ממני עוד קהל ועמים ואף על פי שאמר לי (לעיל לה יא) 'גוי וקהל גוים', גוי אמר לי על בנימין, קהל גוים הרי שנים לבד בנימין, ושוב לא נולד לי בן, למדני שעתיד אחד משבטי ליחלק, ועתה אותה מתנה אני נותן לך".
כלומר גם אחרי מותה היא עדין ממשיכה להוליד בנים וממילא היא בחיים 10 . וכך אפשר לפרש את הברכה של יעקב ליוסף כשהוא פונה אל בניו ומברך אותם (בראשית פרק מח) "וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱ-לֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה". ולכאורה מה המיוחד באפרים ומנשה שכל אחד יברך את בניו שיהיו כמותם? אלא שבהם התקיים "תחת אבותיך היו בניך" שיוסף המשיך את יעקב והוליד בנים תחתיו ויש כאן ברכה להמשך הדורות בלי הפסק.
מובא במסכת סוכה יש אומרים שמשיח בן יוסף ימות, כנראה שזה יהיה במלחמת גוג ומגוג, או במלחמת עמלק, שאינו נופל אלא בידי בניה של רחל, חז"ל רצו ללמדנו בזה את מסירות נפשו של יוסף למות למען שליחותו 11 , ויש אומרים שם שלא ימות אלא שיצר הרע ימות, היינו שיוסף ימסור את נפשו וימית כל רגש של נגיעה אישית בשליחותו, ונראה שזה יהיה כאשר יעביר את ההנהגה למשיח בן דוד, ויהיה זה מסירות נפש רוחנית מצידו. כפי שהיה מצופה משאול שיעביר את המלכות לדוד ויהיה לו למשנה 12 .
וכמו שגילנו את מידתו של יוסף גילנו את מידתו של יהודה שגם הוא נכון במסירות נפש כפי שערב על בנימין ועל אחיו והיה מוכן למסור נפשו עליהם. יחד עם זאת נראה שיש למסירות נפשו אופי שונה משל יוסף, יוסף מוותר לאחיו על חיים שאבדו לו בגלות מצרים, וזה נראה שהוא מוכן לתת נפשו עליהם, מסירות נפש כזאת יש למשיח בן יוסף שמוסר נפשו בפועל ומת על קדוש ה', או שמעביר המלכות לדוד, אבל יהודה מוסר נפשו בכך שמקבל על עצמו ערבות על אחיו, וכל חייו חיים של מסירות נפש. את ההבחנה הזאת אנו מוצאים במסכת סוכה (דף נב ע"א) "תנו רבנן: משיח בן דוד שעתיד להגלות במהרה בימינו, אומר לו הקדוש ברוך הוא: שאל ממני דבר ואתן לך, שנאמר (תהלים ב) 'אספרה אל חוק וגו' אני היום ילדתיך שאל ממני ואתנה גוים נחלתך'. וכיון שראה משיח בן יוסף שנהרג, אומר לפניו: רבונו של עולם, איני מבקש ממך אלא חיים. אומר לו: חיים, עד שלא אמרת - כבר התנבא עליך דוד אביך שנאמר (תהלים כא) 'חיים שאל ממך נתתה לו וגו'". שם מסופר על משיח בן יוסף שמת, ומשיח בן דוד רואה זאת ואומר איני שואל ממך אלא חיים. הוא מודע לכך שחייו שאולים לו מאת ה' ומלכות שמים מתגלית על ידו.


^ 1 וכן כתב רש"י "אביך צוה - שינו בדבר מפני השלום, כי לא צוה יעקב כן שלא נחשד יוסף בעיניו".
^ 2 המשוכן אתה מוצא בשרה, כיון שבאו מלאכי השרת לאברהם ואמרו לו למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן (שם /בראשית/ יח יד), באותה שעה ותצחק שרה בקרבה לאמר וגו' [ואדוני זקן] (שם שם /בראשית י"ח/ יב), והקב"ה לא אמר לאברהם [אלא] למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי, וכל כך למה בשביל השלום, ולעולם הבא, כשיחזיר הקב"ה את הגליות לירושלים, בשלום הוא מחזירן, שנאמר שאלו שלום ירושלים (תהלים קכב ו), וכן הוא אומר הנני נוטה אליה כנהר שלום (ישעיה סו יב).
^ 3 ויש לציין שהאסור הזה "מדבר שקר תרחק" נזכר בקשר לעדות שקר, עיין שבועות דף ל ע"ב, ובספר החינוך מצוה ע"ד. אלא שלמדו משם להתרחק מהשקר, ויש חילוק בין מקור האסור בעדות שקר שבו אסור לשקר בכל מקרה אפילו כדי להצדיק את הצדיק, מה שאין כן לשקר בדברים לחברו הדבר תלוי בענין אם זה לתועלתו להביא שלום מותר. וז"ל ספר החינוך "ועל כן הזהירתנו התורה להרחיק מן השקר הרבה, כמו שכתוב מדבר שקר תרחק, והנה הזכירה בו לשון ריחוק לרוב מיאוסו מה שלא הזכירה כן בכל שאר האזהרות, ומצד הריחוק הזהירתנו שלא נטה אוזננו כלל לשום דבר שנחשוב שהוא שקר, ואף על פי שאין אנו יודעין בבריא שיהא אותו הדבר שקר, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה [חולין דף מ"ד ע"ב] הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו".
^ 4 מכאן יש לפרוך את הפירוש שיוסף נימנע מלהתגלות לאחיו כדי להענישם, שכן הוא אומר בפירוש "התחת אלקים אני".
ועיין במדרש תנחומא (בובר) פרשת ויצא סימן יט "אמרה רחל ליעקב, 'הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי ויחר אף יעקב ברחל' (בראשית ל א ב), ורוח הקודש אומרת 'החכם יענה דעת רוח' (איוב טו ב), אמר יעקב לרחל וכי אנטידיסר של הקב"ה אני, 'התחת א-להים אני' (בראשית שם /ל' ב'/), א"ל הקב"ה חייך בלשון שאמרת התחת א-להים אני, בו בלשון בנה עומד ואומר לבניך 'התחת א-להים אני' ". יעקב אמר זאת בלשון קשה כדי להסיר ממנו אחריות, ויוסף תיקן ואמר זאת כדי לפייס את אחיו ולפרש את מכירתו לטובה.
^ 5 עיין אור החיים הק'.
^ 6 והנה לעיל (בראשית פרק מה ד) נאמר "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה: וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם: כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר: וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה: וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱ-לֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם". ולכאורה למה מזכיר כאן שהם מכרוהו? נראה לפרש על פי מדרש תנחומא (בובר) פרשת וישב סימן יח "ד"א ויוסף הורד מצרימה. זש"ה בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה (הושע יא ד). ראוין היו ישראל לירד למצרים בשלשלאות ובקולרין, כשם שירדו לבבל, אילולי שקדם יוסף". כלומר אם כל הצער של מכירת יוסף היה בזה חסד ורחמים שלא יגלו למצרים כפי שגלו גולי בבל.
^ 7 הדבר בא לידי ביטוי בהלכה שאסור לשנוא בלב אלא יוכיח בפה, משום ההשלכות שראינו בשנאת יוסף ואחיו, וכך שאומר הרמב"ם (הלכות דעות פרק ו הלכה ה) "כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך, ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה, ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב, אבל המכה את חבירו והמחרפו אע"פ שאינו רשאי אינו עובר משום לא תשנא. (הלכה ו) כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק כמו שנאמר ברשעים ולא דבר אבשלום את אמנון מאומה למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון, אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני, שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך, ואם חזר ובקש ממנו למחול לו צריך למחול, ולא יהא המוחל אכזרי שנאמר ויתפלל אברהם אל הא-להים".
^ 8 רש"י "וידבר על לבם - דברים המתקבלים על הלב, עד שלא ירדתם לכאן היו מרננים עלי שאני עבד, ועל ידיכם נודע שאני בן חורין, ואם אני הורג אתכם מה הבריות אומרות כת של בחורים ראה ונשתבח בהן, ואמר אחי הם, ולבסוף הרג אותם, יש לך אח שהורג את אחיו. דבר אחר עשרה נרות לא יכלו לכבות נר אחד וכו'". אם כי גם במילים אלו היה להם מקום להיפגע "יש לך אח שהורג את אחיו?!", ואולי אדרבה הפתיחות הזאת מסירה גם מחשבה שהם היו מסוגלים לכך.
^ 9 אולם עיין במדרש על "מטרף בני עלית", שהכוונה ליוסף. "וברצונם עקרו שור" זה יוסף
^ 10 ובמידה זו היתה דומה ליעקב אבינו (תענית דף ה ע"ב) "הכי אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת. - אמר ליה: וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא? - אמר ליה: מקרא אני דורש, שנאמר (ירמיהו ל') 'ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים', מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים - אף הוא בחיים".
^ 11 ויקרא רבה (וילנא) פרשה ל ד"ה י "ד"א 'פרי עץ הדר' זה אברהם שהדרו הקב"ה בשיבה טובה, שנאמר (בראשית כד) 'ואברהם זקן בא בימים' וכתיב (ויקרא יט) 'והדרת פני זקן', 'כפות תמרים' זה יצחק שהיה כפות ועקוד על גבי המזבח, 'וענף עץ עבות' זה יעקב מה הדס זה רחוש בעלין כך היה יעקב רחוש בבנים וערבי נחל זה יוסף מה ערבה זו כמושה לפני ג' מינין הללו כך מת יוסף לפני אחיו". ולכאוה מה מעלה היא זו שימות קודשם לאחיו? אלא שימסור נפשו עליהם!
^ 12 השגת הראב"ד על הרמב"ם (הלכות מלכים פרק א הלכה ט) "אבל אם יעמוד מלך משאר ישראל תפסק המלכות וכו'. א"א זה סותר מה שאמר למעלה ולא המלכות בלבד וכו', א"ו כן הוא אילו היה ירבעם מלך כשר ובניו כשרים לא היתה מלכות פוסקת מזרעו אבל היתה שניה למלכות בית דוד כגון, קיסר ופלג קיסר".

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il