ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית ויחי Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ו

לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה


נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
נריה בן אורה יוכבד

לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה – הבטחה או ציווי
יעקב אבינו בברכתו לבניו קבע לכל אחד את תפקידו וייעודו בתוך האומה. את המלכות נתן לשבט יהודה, כפי שנאמר (בראשית פרק מט) "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא <שילה> שִׁילוֹ וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים". שבט ומחוקק הם לשונות של שלטון, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין דף ה עמוד א)
"לא יסור שבט מיהודה - אלו ראשי גליות שבבבל, שרודין את ישראל בשבט. ומחקק מבין רגליו - אלו בני בניו של הלל, שמלמדין תורה ברבים", ופירש רש"י "שבט - לשון שררה, ויש להן רשות להפקיר, דהפקר בית דין הפקר דכתיב (עזרא י): 'וכל אשר לא יבא וגו' ' ביבמות בהאשה רבה (פט,ב). מחוקק - שררה מועטת" 1 .

יש לעיין האם הברכה שברך יעקב אבינו את יהודה "לא יסור שבט מיהודה", היא הבטחה שמלכים יצאו משבט יהודה ולא יסורו ממנו, או שכן ציווה יעקב את בניו אחריו ואין לעבור על ציוויו? אם נאמר שזה ציווי. האם זה איסור מהתורה או שזו צוואה של יעקב אבינו ע"ה?
מצד אחד נראה שיש כאן ציווי והלכה מחייבת שהמלכות תהיה רק משבט יהודה, כפי שכתב הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכה א)
"בשלשה כתרים נכתרו ישראל, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, כתר כהונה זכה בו אהרן שנאמר והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם, כתר מלכות זכה בו דוד שנאמר זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי, כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל, שנאמר תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, כל מי שירצה יבא ויטול" 2 ,

נמצא שכתר מלכות אינו מוכן לכל ישראל רק לזרע דוד בלבד.
מצד שני מצאנו שאמרו חז"ל (הוריות דף יג עמוד א)
"חכם קודם למלך, ישראל חכם שמת - אין לנו כיוצא בו, מלך ישראל שמת - כל ישראל ראוים למלכות" 3 , משמע שכל אחד מישראל יכול להיות מלך גם אם הוא לא משבט יהודה.

שיטת הרמב"ן

והנה מדברי הרמב"ן על הפסוק "לא יסור" בתחילת דבריו משמע שזו הבטחה ליהודה שלא תסור המלכות ממנו. ולפי זה היה קשה לו היכן קיום ההבטחה בזמן הגלות שאז אין מלך בישראל? ועונה על כך, וז"ל
"לא יסור שבט מיהודה - אין ענינו שלא יסור לעולם, כי כתוב (דברים כח לו) יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך, והנה הם ומלכם בגולה, אין להם עוד מלך ושרים. וימים רבים אין מלך בישראל. והנביא לא יבטיח את ישראל שלא ילכו בשבי בשום ענין בעבור שימלוך עליהם יהודה:
אבל ענינו שלא יסור שבט מיהודה אל אחד מאחיו, כי מלכות ישראל המושל עליהם ממנו יהיה, ולא ימשול אחד מאחיו עליו, וכן לא יסור מחוקק מבין רגליו, שכל מחוקק בישראל אשר בידו טבעת המלך ממנו יהיה, כי הוא ימשול ויצוה בכל ישראל, ולו חותם המלכות, עד כי יבא שילה ולו יקהת כל העמים לעשות בכולם כרצונו, וזהו המשיח, כי השבט ירמוז לדוד שהוא המלך הראשון אשר לו שבט מלכות, ושילה הוא בנו אשר לו יקהת העמים".

היינו, שכל זמן שתהיה מלכות בישראל, לא תסור המלכות משבט יהודה.
עוד מקשה הרמב"ן על קיום ההבטחה הזאת משאול שנבחר למלך? ועל כך עונה הרמב"ן
"... אבל מעת שיחל להיות ליהודה שבט מלכות, לא יסור ממנו אל שבט אחר. וזהו שנאמר (שם ב יג ה) כי ה' אלהי ישראל נתן ממלכה לדוד על ישראל לעולם לו ולבניו, וכו' ".
כלומר, ההבטחה הזאת שמלכות לא תסור משבט יהודה תתחיל רק מזמן דוד המלך, והוא זכה בכתר מלכות עד סוף כל הדורות.
הרמב"ן ממשיך ומקשה, ממה שהובטח לשאול שאם לא יחטא מלכותו תמשך, וכיצד תתקיים ההבטחה של "לא יסור שבט מיהודה"?, וז"ל
"ומה שאמר הכתוב (שם יג יג) נסכלת לא שמרת את מצות ה' אלהיך אשר צוך כי עתה הכין ה' את ממלכתך אל ישראל עד עולם, שאם לא חטא היה לזרעו מלכות בישראל!?", על כך עונה הרמב"ן שגם אז לא היה מולך על כל ישראל "אולי היה מולך על שבטי אמו, על בנימן ואפרים ומנשה, כי יהודה ואפרים כשני עממים נחשבים בישראל, או היה מלך תחת יד מלך יהודה".
מכל המובא לעיל נראה שהרמב"ן מפרש שזו הבטחה. אולם מהמשך דברי הרמב"ן משמע שאין זו רק הבטחה אלא שזו צוואה מחייבת של יעקב לבניו, וז"ל
"ולפי דעתי היו המלכים המולכים על ישראל משאר השבטים אחרי דוד עוברים על דעת אביהם ומעבירים נחלה, והם היו סומכים על דבר אחיה השילוני הנביא שמשח לירבעם ואמר ואענה את זרע דוד למען זאת אך לא כל הימים (מ"א יא לט). וכאשר האריכו ישראל להמליך עליהם משאר השבטים מלך אחר מלך ולא היו חוזרים אל מלכות יהודה עברו על צוואת הזקן ונענשו בהם, וכמו שאמר הושע (ח ד) הם המליכו ולא ממני.
וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב. והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז"ל (ב"ב ג ב) כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא, שנכרתו כלם בעון הזה. ואף על פי שהיה בזרע שמעון עונש מן הצדוקים, אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי, והיה עונשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם והם הכריתום".

הרי לנו שיש אסור להמליך מלך שאינו משבט יהודה ומזרע דוד, אלא אם כן זה לצורך שעה, ומלכי ישראל שמלכו מלך אחר מלך עברו על "צוואת הזקן ", וכן החשמונאים שמלכו זה אחר זה עברו על צוואת יעקב, ולכן נענשו בעונש חמור שעברו מן העולם, נמצא ש"לא יסור שבט מיהודה" היא הלכה שאין לסור ממנה.
כדי שלא יסתרו דברי הרמב"ן נראה לומר ששני הפירושים בכתוב "לא יסור" נכונים, היינו שזו הבטחה שלא יסור שבט מיהודה וגם ציווי שלא למנות מלך משבט אחר, ויש קשר בין הפירושים, כי ההבטחה קובעת ששבט יהודה ראויים למלכות ובם בחר ה', ולכן אנו מצווים למנותם למלך כי בהם מתקיים "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה'", ונאמר לנו ע"י הנביאים שזרע דוד נבחר משבט יהודה להמשיך את המלכות בישראל ודבריהם של הנביאים מעוגן בתורה שדורשת מלך אשר יבחר ה'. וזה גופא שהם ראויים יותר מכל שבטי ישראל למלכות גורם שמלכותם תמשך, ומי שאינו מן הזרע הנכבד הזה אינו ראוי למלכות, ולכן מלכותו לא תתקיים בידו. נמצא, שההבטחה לשבט יהודה ולדוד המלך וזרעו הופכים להיות ציווי מחייב, וסגולת המלכות תביא שהמלכות לא תסור ממנו.
אלא שאם הציווי וההבטחה הם דברים חופפים כשני צידי אותה מטבע, לכאורה קשה (לפי דברי הרמב"ן) מאחר שמלכי ישראל וגם החשמונאים עברו על צוואת יעקב, הרי שלא נתקיימה ההבטחה שלא תסור המלכות מיהודה? וכך הקשה הר"ן בדרשותיו (דרוש ז) על הרמב"ן, ולכן הוא מפרש שאין בפסוק זה ציווי או אזהרה אלא הבטחה, ואין במלכי ישראל ביטול ההבטחה כיון שלא היו על כל ישראל, ובמשך כל ימי בית ראשון היו מלכים ביהודה ולא סרה ממשלה מהם. ואין מלכי החשמונאים קושיא על ההבטחה, כיון שהם מלכו כפקידים של מלכי פרס ורומי, ולא היו מלכים מצד עצמם בהיות ממשלה בישראל.
ולפי מה שהסברתי לעיל שמשמעות ההבטחה "לא יסור" היא ששבט יהודה ראוי למלכות, ולכן מלך משבט אחר לא יתמיד לולא תמשיך, מפני שמלך משבט אחר אינו ראוי למלכות, ולכן מלכותו תתקיים בידו אלא לשעה, לא קשה כלל על הרמב"ן, כי זה גופא שמלכות החשמונאים לא האריכה ימים ועברה מן העולם הוא ההוכחה הטובה ביותר שהמלכות אינה שייכת להם בעצם, ולא תסור רק משבט יהודה.
והנה בסיום דבריו מגדיר הרמב"ן את ההבדל בין מלך מבית דוד למלך משאר שבטים, וז"ל
"לפיכך אף על פי שישראל מקימים עליהם מלך משאר השבטים כפי צורך השעה אין מושחים אותן שלא יהיה עליהם הוד מלכות, אלא כמו שופטים ושוטרים יהיו".

מה משמעות ההגדרה הזאת "הוד מלכות", ומה הן ההשלכות ההלכתיות, שכשופטים ושוטרים יהיו?
הנה דוד המלך אומר שיש למלך הוד והדר (תהלים פרק כא) "ה' בְּעָזְּךָ יִשְׂמַח מֶלֶךְ וּבִישׁוּעָתְךָ מַה <יגיל> יָּגֶל מְאֹד ... גָּדוֹל כְּבוֹדוֹ בִּישׁוּעָתֶךָ הוֹד וְהָדָר תְּשַׁוֶּה עָלָיו", הוד הוא אור פנימי והדר הוא יופי חיצוני, ועל כן "הוד מלכות" משקף את המלכות בעצם, ולכן "הוד מלכות יש לדוד ולזרעו. וכך נאמר על שלמה (דברי הימים א פרק כט) "וַיְגַדֵּל ה' אֶת שְׁלֹמֹה לְמַעְלָה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן עָלָיו הוֹד מַלְכוּת אֲשֶׁר לֹא הָיָה עַל כָּל מֶלֶךְ לְפָנָיו עַל יִשְׂרָאֵל". וכך מפרש מצודת דוד שם "הוד מלכות" - " ר"ל שהיה נראה בעיני כל אשר הוא הגון וראוי למלוכה מפאת עצמו ". מה שאין כן מלך משבט אחר הוא יכול להיות להנהיג כשופט, אבל יחסר את הוד המלכות. ויש לכך משמעות הלכתית כאשר יבואר להלן ברמב"ם.
שיטת הרמב"ם
הרמב"ם קובע שגם אחרי שנבחר דוד למלך ונתן לו כתר מלכות לו ולזרעו אחריו עד עולם, אם לא נמצא מזרע דוד כשרים למלכות אפשר למנות מלך משבט אחר, ודינו כמלך לכל דבר, וז"ל (הלכות מלכים פרק א ה"ח)
"נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל, והיה אותו המלך הולך בדרך התורה והמצוה ונלחם מלחמות ה', הרי זה מלך וכל מצות המלכות נוהגות בו, אע"פ שעיקר המלכות לדוד ויהיה מבניו מלך, שהרי אחיה השילוני העמיד ירבעם ואמר לו והיה אם שמוע תשמע את כל אשר אצוך ובניתי לך בית נאמן כאשר בניתי לדוד וגו', ואמר לו אחיה ולבנו אתן שבט אחד למען היות ניר לדוד עבדי כל הימים לפני בירושלים".

ולכאורה הוא סותר את עצמו בספר המצוות לרמב"ם (מצות לא תעשה שסב), וז"ל:
"והמצוה השס"ב היא שהזהירנו שלא למנות מלך עלינו איש שלא יהיה מזרע ישראל אע"פ שהיה גר צדק. והוא אמרו (שופטי' יז) לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא. ולשון סיפרי לא תוכל לתת עליך איש נכרי זו מצות לא תעשה. וכן שאר המנויים אינו מותר שנמנה עלינו בעניין מן העניינים לא מנוי תורה ולא מנוי מלכות איש שיהיה מקהל גרים עד שתהיה אמו מישראל, לאמרו (שם, מ"ע קעג) שום תשים עליך מלך מקרב אחיך. אמרו (יבמו' מה: וש"נ) כל משימות שאתה משים עליך לא יהו אלא מקרב אחיך.
אמנם המלכות לבד כבר ידעת מכתובי ספרי הנבואה שזכה בה דוד. ובביאור אמרו (קה"ר רפ"ז וכעי"ז יומא עב ב) כתר מלכות זכה בו דוד. וכן זרעו אחריו עד סוף כל הדורות. אין מלך למי שיאמין תורת משה רבינו ע"ה אדון כל הנביאים אלא מזרע דוד ומזרע שלמה לבד. וכל מי שהוא מזולת זה הזרע הנכבד לעניין מלכות נכרי קרינן ביה כמו שכל מי שהוא מזולת זרע אהרן לענין עבודה זר קרינן ביה. וזה מבואר אין ספק בו".

נראה מדבריו, שלאחר שנבחר דוד וזכה בכתר מלכות לו ולזרעו אחריו, כל מי שאינו מזרע דוד הוא נכרי אצל המלכות! ומדמה אותו לזר שעבד בבית המקדש שעבודתו פסולה. ונראה מדבריו שאם ימנו מלך משבט אחר יעברו על לאו של " לא תוכל לתת עליך איש נכרי", ויש בכך אסור דאורייתא למנות מלך שלא מזרע דוד.
לכאורה יוצא, שהאסור האמור בתורה " לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא ", שהיה בהתחלה אמור רק על מי שהוא מקהל גרים, שאינו "מקרב אחיך", ואח"כ התרחב לכל מי שאינו מזרע דוד, וצריך עיון היכן מצאנו דוגמא זאת של אסור תורה משתנה עם דורות? נראה להביא דוגמא לכך מבחירת מקום המקדש, שדומה לבחירת מלך, בשניהם נאמר "אשר יבחר ה'", במלך נאמר "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹקֶיךָ בּוֹ" ובמקדש נאמר (דברים פרק יב) "וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם", ומקדש מצאנו שמאז שנבחר המקום נאסרו הבמות עולמית, וכך אמרו חז"ל, וז"ל (זבחים דף קיב עמוד ב)
"עד שלא הוקם המשכן - היו הבמות מותרות, ועבודה בבכורות, ומשהוקם המשכן - נאסרו הבמות, ועבודה בכהנים; קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, וקדשים קלים בכל מחנה ישראל. באו לגלגל הותרו הבמות; קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, וקדשים קלים בכל מקום. באו לשילה נאסרו הבמות, ולא היה שם תקרה, אלא בית אבנים בלבד מלמטן והיריעות מלמעלן, והיא היתה מנוחה; קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, וקדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה. באו לנוב וגבעון הותרו הבמות ; קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, קדשים קלים בכל ערי ישראל. באו לירושלים נאסרו הבמות, ולא היה להן היתר, והיא היתה נחלה".

למדנו מכאן, שעד שלא נבחרה ירושלים היה אפשר להקים את המשכן בכל מקום, וכשחרב המשכן הותרו הבמות בכל מקום, אבל לאחר שנבחרה ירושלים נאסרו הבמות עולמית. וכך גם בענין המלך, עד שלא נבחר דוד היו כולם כשרים למלכות, אבל משנבחר דוד ניתן לו ולזרעו אחריו כתר מלכות, וכל השאר כנכרים אצל המלכות.
לאחר שהסברנו דברי הרמב"ם בספר המצוות, צריך ליישב את הסתירה ברמב"ם מדבריו כאן ששאר שבטים זרים אצל המלכות, למה שכתב במשנה תורה, שאפשר למנות מלך משבט אחר?
נראה שאכן מלך שאינו מזרע דוד זר הוא אצל המלכות, ולכן אם נביא ממנה מלך שלא מזרע דוד אין הוא מלך בעצם אלא שהוא ממונה להנהיג את העם כמלך, וכפי שמדויק ברמב"ם
"נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל, והיה אותו המלך הולך בדרך התורה והמצוה ונלחם מלחמות ה', הרי זה מלך וכל מצות המלכות נוהגות בו, אע"פ שעיקר המלכות לדוד ויהיה מבניו מלך אע"פ שעיקר המלכות לדוד ויהיה מבניו מלך",

דבריו אלו תואמים את מה שראינו לעיל ברמב"ן שכתב על מלך משבט אחר "שלא יהיה עליהם הוד מלכות, כמו שופטים ושוטרים יהיו " וכפי שכתב הרמב"ם "הרי זה מלך וכל מצות המלכות נוהגות בו, אע"פ שעיקר המלכות לדוד ויהיה מבניו מלך ", היינו, שהוא מנהיג את העם כפי שמלך מנהיג וכל מצוות המלכות נוהגות בו, אבל אין בו עיקר מלכות.
וצריך להבין מה הגדר ההלכתי המבדיל בין מלך משבט יהודה שיש לו " עיקר מלכות " לשאר ישראל שמלכו "וכל מצות המלכות נוהגות בו "? נראה שההבחנה ההלכתית המראה שמלך משאר שבטים אין לו עיקר המלכות היא בכך שמלכותו אינה נמשכת, וכך יש לדייק ברמב"ם (שם הלכה ט)
"מלכי בית דוד הם העומדים לעולם שנאמר כסאך יהיה נכון עד עולם, אבל אם יעמוד מלך משאר ישראל תפסק המלכות מביתו, שהרי נאמר לירבעם אך לא כל הימים".

וכן יש עוד כמה הלכות שנוהגות רק במלכי בית דוד, וז"ל הרמב"ם שם
"אין מושחין מלכי ישראל בשמן המשחה אלא בשמן אפרסמון, ואין ממנין אותן בירושלים לעולם אלא מלך ישראל מזרע דוד, ואין מושחין אלא זרע דוד. כשמושחין מלכי בית דוד אין מושחין אותן אלא על המעין".


המשיחה בשמן אפרסמון מורה שמלכותו תמשך מדור לדור, וכך אומר "משך חכמה" (פרשת כי תשא) שבשמן המשחה נאמר "לדורותיכם" ורק מי שנמשח לדורות ראוי להימשך בשמן המשחה. וכן המשיחה בירושלים עיר הנצח מוכיחה שהוא מלך ב"עצם", שעיקר מלכות בו ולכן מלכותו תמשך. ויש עוד הבדל יש בין מלכי בית דוד לשאר מלכים בענין הישיבה בעזרה, וז"ל רמב"ם (הלכות מלכים פרק ב הלכה ד) " ואם נכנס לעזרה והיה מזרע דוד ישב, שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, שנאמר ויבא המלך דוד וישב לפני ה /ה'/ ". הישיבה בעזרה למלכי בית דוד מוכיחה שהוא מלך אשר יבחר ה', והוא נבחר לייצג מלכות שמים בעולם, ולכן לו מותר לשבת בעזרה, אבל מלך משבט אחר אינו מלך בעצם אלא שמנהגי מלכות נוהגים בו ולכן אינו יכול לשבת בעזרה. ולפי זה מובן מדוע מלכותו אינה נמשכת, ומיד כאשר מתגלה אדם כשר מזרע דוד המלוכה עוברת אליו.
הוכחה לדבר, מזה שהרמב"ן מגדיר את המלך משאר השבטים כשופט שהיה בתקופת השופטים, ושם לא מצאנו ירושה, ומפורש אצל משה רבנו שהיה שופט ומנהיג ומצוות מלכות נהגה בו, כפי שאמרו חז"ל (שמ"ר פרשה מח ד) "משה מלך שנאמר (דברים לג) 'ויהי בישורון מלך' ", וכן כתב הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פרק ו הלכה יא) "אין מוסיפין על העיר או על העזרות אלא על פי המלך וע"פ נביא ובאורים ותומים ועל פי סנהדרין של שבעים ואחד זקנים שנאמר ככל אשר אני מראה אותך וכן תעשו לדורות, ומשה רבינו מלך היה ". והנה אמרו חז"ל (זבחים דף קב עמוד א)
"אמר עולא: בקש משה מלכות ולא נתנו לו, דכתיב: (שמות ג) 'אל תקרב הלום', ואין הלום אלא מלכות, שנאמר: (שמואל ב' ז) 'מי אנכי ה' א-להים [וגו'] כי הביאתני עד הלום'. מתיב רבא, רבי ישמעאל אומר: יבמה מלך! אמר רבא: לו ולזרעו קאמר".

נשאלת השאלה לפי חז"ל משה לא קבל מלכות, ואיך כתב הרמב"ם שדינו כמלך? אלא צריך לומר כנ"ל שאינו מלך בעצם אלא שמנהגי מלכות נוהגים בו. והנפ"מ בכך הוא שאינו מוריש את המלכות לבניו כפי שמפורש שם.
ולפי זה מובן מה שכתב הרמב"ן על החשמונאים שמכנה אותם קדושי עליון, ובגלל שהעבירו את המלכות בירושה מדור לדור עברו על צואת הזקן של "לא יסור שבט מיהודה", היינו שאם היו נוהגים מנהג מלכות ולא היו מעבירות את המלכות בירושה לא היה בהם דופי, מפני שמותר למנהיג משבט אחר לנהוג מנהג מלכות כאשר אין מלך כשר מזרע דוד, אבל עליו לדעת שאינו עיקר מלכות ואינו מעביר אותה בירושה.
האם במלך משבט אחר לא שייכת ירושה כלל? נראה להוכיח מהשגת הראב"ד, וז"ל
"אבל אם יעמוד מלך משאר ישראל תפסק המלכות וכו'. א"א זה סותר מה שאמר למעלה ולא המלכות בלבד וכו', א"ו כן הוא אילו היה ירבעם מלך כשר ובניו כשרים לא היתה מלכות פוסקת מזרעו אבל היתה שניה למלכות בית דוד כגון, קיסר ופלג קיסר".

משמע שגם למלך משבט אחר יש לו זכות ירושה. ונראה שגם הראב"ד מודה שמלך משבט אחר עיקר מלכות אלא שנוהג בו מנהג מלכות, אלא שסובר שמנהג מלכות גם הוא שררה שעוברת בירושה, ואינו גרוע מכל שררה בישראל אחרת שעוברת בירושה, ואע"פ שהמלכות עוברת ממנו למי שהוא מזרע דוד, מגיע לו להישאר גם כן בתפקיד שררה כ"פלג קיסר", ונראה שהרמב"ם סובר כיון שהעברנו אותו מתפקידו כמלך אין לו זכות ירושה בתפקיד אחד. ואולם כל זמן שלא נמצא מי שראוי לכך מזרע דוד, גם הרמב"ם מודה שאותו מלך מוריש את שררתו לבנו, וכך משמע מהרמב"ם שם ה"ח "אע"פ שעיקר המלכות לדוד ויהיה מבניו מלך", המילים "ויהיה מבניו מלך", מתיחסות למלך משבט אחר.
ואם הגענו לכך, צריך עיון מה יהיה דינה של אשה במלכות, והנה הרמב"ם פסק בהלכות מלכים (פרק א הלכה ה) " אין מעמידין אשה במלכות שנאמר עליך מלך ולא מלכה, וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש ". והקשו הראשונים מדבורה ששפטה את ישראל ובפשטות הכוונה שהנהיגה את ישראל, והלא אין ממנים אשה למלך או לכל משימות בישראל 4 ? ותירץ הרשב"א (שבועות דף ל עמוד א) " יש לומר דלא שופטת ממש אלא מנהגת כשופטים ששפטו את ישראל, ואע"ג דאמרי' בספרי 'שום תשים עליך מלך' - ולא מלכה, התם לא מינו אותה אלא היו נוהגין בה כדין מלכה והיו נוהגים על פיה ", מה כוונתו שלא מינו אותה אלא היו נוהגין בה מנהג מלך? נראה שלגבי מלך לא עוזר הסכמה של קבלו עליהם שזה גופא מה שהתורה אסרה, אלא אפשר היה לומר שהיא היתה סמכות רוחנית כזאת שהכל נשמעו לה מתוך יראת כבוד, אבל לא היה לה מינוי למלך כלל.
אולם לפי מה שהסברנו לעיל אפשר לומר שכל האסור לקבלה כמלך היינו שיש לו עיקר מלכות שעוברת בירושה מדור לדור, אבל אם היא היתה רק נוהגת מנהג מלכות אין אסור בדבר, כמו שאין אסור למנות מלך משאר שבטים בדרך שכזאת שינהג מנהג מלכות אבל לא יעביר אותה בירושה. אלא שביחס לאשה לכאורה האסור חמור יותר שכולל אסור למנותה לכל משימות שבישראל, אולם עדין אפשר לומר שכל האסור הוא אם המינוי כולל ירושה כמו בכל מינוי אחר, אבל אם הוא לא כולל ירושה אין זו שררה שאסרה תורה, אלא שנתונה לה הרשות להנהיג במנהג של מלך מנהיג ותו לא ובזה אין אסור. ומה שמצאנו שגר לא דן את ישראל מפני שאינו מקרב אחיך, למרות שהדיין אינו מוריש את זכות המשפט לבנו ואיזו שררה יש כאן? נראה שהשררה שבדין היא חלק ממנו, זה שהדיין כופה להופיע לפניו לדין ולכן כתב הרא"ש שאם קבלו אותו עליהם מותר לדון, וזאת מפני שע"י שקבלו עליהם יורד הענין של הכפיה בדין, והדין עצמו אין בו שררה אלא דעת תורה, ולכן הדיין אינו מוריש את מינויו לבנו. אבל שררה של הנהגה אם אינה עוברת בירושה אין זו שררה שאסורה לגרים ונשים וצ"ע.
והנה הרשב"ץ עמד על השאלה איך שמעיה ואבטליון שהיו גרים שימשו כנשיא ואב בית דין הלא היו מקהל גרים? ומתרץ שלא היה גדול כמותן בישראל " דלא פסלה תורה גרים אלא כשיש בישראל כמותם, אבל אם אין כיוצא בהן בישראל הן קודמין " 5 . נראה לפרש דבריו כנ"ל שהאסור הוא למנות גר למינוי שיעבור בירושה לבניו, אבל בלא זה הרי הוא מנהיג צבור ולא מלך. ונראה שאת כל החידוש הנ"ל לא נוכל לומר על מי שהוא נכרי ממש שעל זה נאמר בתורה בפירוש "לא תוכל לתת עליך איש נכרי" וכן מי שהוא מקהל גרים, ורק ביחס למי שאינו מזרע דוד.


^ 1 ועיין בתוספות שם ד"ה "דהכא שבט והתם מחוקק - משמע דשבט עדיף. והא דאמר בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נא. ושם) אבל מבבל לא"י כיון דאנן כייפינן להו עבדינן כוותייהו? ואומר רבינו תם: דה"מ במילתא דאיסור והיתר דבני א"י חכימי טפי, דאוירא דא"י מחכים, כדאמר הכא דאיקרו מחוקק שמלמדין תורה ברבים. אבל לענין הפקעת ממון ליפטר, דהפקר בית דין הפקר, עדיפי בני בבל דאיקרו שבט, שרודין את העם במקל. והיינו טעמא, משום דראש גולה מזכרים ונשיא שבא"י מנקבות כדאמר בירושלמי".
2על פי המדרש (שמ"ר פרשה לד ב) "א"ר שמעון בן יוחאי: ג' כתרים הם, כתר מלכות וכתר כהונה וכתר תורה. כתר מלכות - זה השלחן, דכתיב בו זר זהב סביב, כתר כהונה - זה המזבח, דכתיב בו זר זהב סביב, וכתר תורה - זה הארון דכתיב בו זר זהב".
^ 3 לכאורה אינו מובן, הלא המלך צריך תכונות מיוחדות של מנהיגות, ואיך אפשר לומר שכל ישראל ראויים למלכות? אלא הדבר יובן ע"פ מה שמבואר בתורת הסוד שהמלכות לית לה מגרמא כלום, וגם על פי ההלכה נדרש מהמלך שיהיה ירא שמים, כפי שמבואר ברמב"ם שאם בן המלך ממלא מקום אבותיו ביראה אע"פ שאינו ממלא מקום אבותיו בחכמה ממנים אותו תחתיו, ולכאורה אם אינו חכם כאבותיו איך ינהיג את המדינה? אלא שאם הוא ירא שמים אנו בטוחים שיגייס את כל הכוחות הטובים בעם ישראל לטובת הכלל ויצליח. וכיון שלהיות ירא שמים יכול להיות כל אחד מישראל, כפי שכתב הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ה הלכה ב) "כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו", וממילא כל ישראל ראויים למלכות.
^ 4 הראשונים הקשו על היותה של דבורה שופטת משני פנים, איך שפטה והרי אשה פסולה לדון, ותירצו שקבלו אותה עליהם, או שלא שפטה אלא למדה את העם הלכות, ועוד הקשו איך שפטה והנהיגה הלא "מלך ולא מלכה" ועל זה באה תשובת הרשב"א.
^ 5 מובא בשו"ת יוסף אומץ של החיד"א סימן י"ז, והביא שם כדברים הללו בשם דעת זקנים מבעלי התוספות על התורה בשם הר"ם מקוצי.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il