במוצאי שבת או מוקדם ביום ראשון בבוקר. אז אני עדיין נמצא תחת השפעתה של השבת, ואני מגלה שההשפעה הזאת מרגיעה ומעוררת גם יחד. ההשפעה של השבת איננה מוגבלת ל-25 השעות שבהן היא שרויה עמנו. אם מעריכים ומוקירים אותה באמת ובתמים, אז ההילה וההשפעה שלה מתרחבות ומרחפות מעל השבוע כולו, עד בואה של השבת הבאה.
עובדה זו חשובה במיוחד בעולמנו הצפוף, רועש, עתיר התסכולים ומלא ההחלטות גדולות והקטנות. היכולת לחשוב על סוגיות ואירועים, על החיים עצמם ועל התפקיד של כל אחד מאתנו במשפחה, בחברה ובעולם בכלל, וקל וחומר לחשוב בצלילות הדעת על הסוגיות האלה, נפגעת במידה רבה מהסחות דעת יומיומיות וממטלות שגרתיות אך חיוניות.
הרב משה חיים לוצאטו פותח את ספרו האלמותי "מסילת ישרים" בשאלת היסוד של החיים: מה היא המחויבות הבסיסית של החיים ומה תכליתם? מדוע אנחנו כאן ומה אנחנו אמורים לעשות עם קיומנו עלי אדמות? על אף שמבחינה הגיונית השאלה הזאת צריכה להציק לנו בכל רגע של ערות, האמת היא שלרוב אנחנו עסוקים בהכנת רשימת מצרכים שצריך לקנות ואין לנו היכולת להתרכז במתן תשובה לשאלה הבסיסית הזאת של החיים. רק בשבת יש לנו שחרור גופני מהתביעות העקשניות של חיי היומיום ואפשרות להרהר בשאלה הזאת ולנסות למצוא לה תשובה. לכן חשוב כל כך שכולנו נשתדל "למתוח" את השפעת השבת על ימי השבוע ככל האפשר.
אני כותב שנים רבות וגיליתי שקל לי לכתוב בצורה משביעת רצון (לפחות לעניות דעתי) ככל שאני קרוב יותר לשבת מבחינת הזמן, לפני שהסחות הדעת והבעיות של ימי השבוע מגיעות, גם אם הן תמיד קרובות. אני ניגש לחובת הכתיבה שלי רענן ורגוע הרבה יותר ממה שהייתי ניגש אילו כתבתי ביום רביעי או חמישי, למשל. שבת היא מקלחת למוח, ניקיון לאני הפנימי שלי, הזדמנות לצמיחה רוחנית (וגם גופנית, כפי שיעידו סעודות השבת בביתנו) ולפחות להרהור קל בנושאים אישיים חשובים.
כתיבה קבועה היא מלאכה קשה מאוד. בלי עזרת השבת והשפעתה אין בלבי ספק שזאת הייתה הופכת למשימה מאיימת אף יותר. אני מבין שהשבת לא משפרת את הפרוזה שלי או משכללת את הדקדוק שלי, אבל היא כן עוזרת לי להחליט מה שאני רוצה לכתוב ולברר מה היא דעתי הכנה בנושאים שנוגעים לי ואולי גם לאחרים.
אני סבור שזאת עוד פרשנות אפשרית למה שחז"ל כינו "נשמה יתרה", הנשמה ששוכנת בנו בשבת. הנשמה היתרה היא בעצם האני הפנימי האמיתי שלנו שמשתוקק לקבל ביטוי במחשבות ובהתנהגות שלנו, אותו אני פנימי שלא פעם נחנק בתוכנו בגלל מטלות ימי השבוע, שגרת החיים ולחציהם.
אמנם לא כולנו יכולים לכתוב, על אף שסופר דגול כתב פעם שספר מרתק שוכן בכל אחד מאתנו ורק ממתין שנוציא ונגאל אותו. אך כולנו יכולים להשתדל לשאת אתנו את ההשפעה הקדושה והטובה של השבת בימי השבוע. היו יהודים שקראו לילדיהם בשם שבת או שבתאי כדי לזכור את השבת כל ימי חייהם. אחת המחמאות הגדולות ביותר שהיה אפשר לתת ליהודי בדורות קודמים הייתה לקרוא לו "יהודי של שבת". הכוונה לא היתה שהאיש שומר שבת, דבר שהרוב המכריע של היהודים עשו אז, אלא שהיה אדם שנשא עמו את השבת תמיד, גם בלחצים של ימי השבוע.
"יהודי של שבת" לא היה עניין של למדנות או מנהיגות ציבורית אלא יותר עניין של שלווה פנימית, סיפוק מהחיים, אופטימיות ואמונה שהתעלתה מעל הקטנוניות, הכעס והתסכולים של חיי היומיום.
כשאדם נוהג ברכב "תחת השפעה" (של אלכוהול) הוא עושה דבר מסוכן ופלילי, אך כשאדם חי את חייו תחת ההשפעה של שבת קודש הוא זוכה לטעום באמת את חיי הנצח.
עובדה זו חשובה במיוחד בעולמנו הצפוף, רועש, עתיר התסכולים ומלא ההחלטות גדולות והקטנות. היכולת לחשוב על סוגיות ואירועים, על החיים עצמם ועל התפקיד של כל אחד מאתנו במשפחה, בחברה ובעולם בכלל, וקל וחומר לחשוב בצלילות הדעת על הסוגיות האלה, נפגעת במידה רבה מהסחות דעת יומיומיות וממטלות שגרתיות אך חיוניות.
הרב משה חיים לוצאטו פותח את ספרו האלמותי "מסילת ישרים" בשאלת היסוד של החיים: מה היא המחויבות הבסיסית של החיים ומה תכליתם? מדוע אנחנו כאן ומה אנחנו אמורים לעשות עם קיומנו עלי אדמות? על אף שמבחינה הגיונית השאלה הזאת צריכה להציק לנו בכל רגע של ערות, האמת היא שלרוב אנחנו עסוקים בהכנת רשימת מצרכים שצריך לקנות ואין לנו היכולת להתרכז במתן תשובה לשאלה הבסיסית הזאת של החיים. רק בשבת יש לנו שחרור גופני מהתביעות העקשניות של חיי היומיום ואפשרות להרהר בשאלה הזאת ולנסות למצוא לה תשובה. לכן חשוב כל כך שכולנו נשתדל "למתוח" את השפעת השבת על ימי השבוע ככל האפשר.
אני כותב שנים רבות וגיליתי שקל לי לכתוב בצורה משביעת רצון (לפחות לעניות דעתי) ככל שאני קרוב יותר לשבת מבחינת הזמן, לפני שהסחות הדעת והבעיות של ימי השבוע מגיעות, גם אם הן תמיד קרובות. אני ניגש לחובת הכתיבה שלי רענן ורגוע הרבה יותר ממה שהייתי ניגש אילו כתבתי ביום רביעי או חמישי, למשל. שבת היא מקלחת למוח, ניקיון לאני הפנימי שלי, הזדמנות לצמיחה רוחנית (וגם גופנית, כפי שיעידו סעודות השבת בביתנו) ולפחות להרהור קל בנושאים אישיים חשובים.
כתיבה קבועה היא מלאכה קשה מאוד. בלי עזרת השבת והשפעתה אין בלבי ספק שזאת הייתה הופכת למשימה מאיימת אף יותר. אני מבין שהשבת לא משפרת את הפרוזה שלי או משכללת את הדקדוק שלי, אבל היא כן עוזרת לי להחליט מה שאני רוצה לכתוב ולברר מה היא דעתי הכנה בנושאים שנוגעים לי ואולי גם לאחרים.
אני סבור שזאת עוד פרשנות אפשרית למה שחז"ל כינו "נשמה יתרה", הנשמה ששוכנת בנו בשבת. הנשמה היתרה היא בעצם האני הפנימי האמיתי שלנו שמשתוקק לקבל ביטוי במחשבות ובהתנהגות שלנו, אותו אני פנימי שלא פעם נחנק בתוכנו בגלל מטלות ימי השבוע, שגרת החיים ולחציהם.
אמנם לא כולנו יכולים לכתוב, על אף שסופר דגול כתב פעם שספר מרתק שוכן בכל אחד מאתנו ורק ממתין שנוציא ונגאל אותו. אך כולנו יכולים להשתדל לשאת אתנו את ההשפעה הקדושה והטובה של השבת בימי השבוע. היו יהודים שקראו לילדיהם בשם שבת או שבתאי כדי לזכור את השבת כל ימי חייהם. אחת המחמאות הגדולות ביותר שהיה אפשר לתת ליהודי בדורות קודמים הייתה לקרוא לו "יהודי של שבת". הכוונה לא היתה שהאיש שומר שבת, דבר שהרוב המכריע של היהודים עשו אז, אלא שהיה אדם שנשא עמו את השבת תמיד, גם בלחצים של ימי השבוע.
"יהודי של שבת" לא היה עניין של למדנות או מנהיגות ציבורית אלא יותר עניין של שלווה פנימית, סיפוק מהחיים, אופטימיות ואמונה שהתעלתה מעל הקטנוניות, הכעס והתסכולים של חיי היומיום.
כשאדם נוהג ברכב "תחת השפעה" (של אלכוהול) הוא עושה דבר מסוכן ופלילי, אך כשאדם חי את חייו תחת ההשפעה של שבת קודש הוא זוכה לטעום באמת את חיי הנצח.
