תקיעת שופר, לולב ומגילה בשבת
בגמרא במגילה, אמר רבא, שהטעם לדין, שלא קוראים מגילה כשחל פורים בשבת הוא שלא כולם בקיאים בקריאת מגילה, וקיים חשש שאחד יקום וירצה ללכת ללמוד אצל אדם שיודע לקרא במגילה, ויטלטל את המגילה ארבע אמות ברשות הרבים. לכן גזרו חכמים שלא יקראו בשבת כלל. זהו גם הטעם לכך שלא תוקעים בשופר, אם ראש השנה חל בשבת, ולכך שלא נוטלים לולב ביום א' של סוכות שחל בשבת אף על פי שאלו חיובים מדאורייתא.
שואלים תוספות במקום, אם כן למה לא דוחים את מצוות מילה אם היא נופלת בשבת, שמא יטלטלו את הסכין או אחד מהכלים לצורך המילה? ומתרצים תוספות תירוץ א': מצות מילה היא מאוד חמורה שכן נכרתו עליה 13 בריתות, 13 פעמים נכתב "ברית". תירוץ ב': אדם שמל צריך להיות בקיא במילה, משום הסכנה שיש בדבר. ובקיא לא צריך ללכת ללמוד איך מלים.
סיבה זו של רבא, שמא ירצה להתלמד ויבוא לטלטל, כתובה גם במסכת ראש השנה לגבי תקיעת שופר ובמסכת סוכה לגבי נטילת לולב.
אך הגמרא בסוכה, אינה מסתפקת בטעם זה היא מוסיפה טעם ואומרת, שבחו"ל לא בקיאים בעיבור החודש, ולכן חוגגים יומיים. אם כן יתכן שבאמת היום טוב הוא מחר ולא היום, ואז הלולב מוקצה היום. ואף בארץ ישראל גזרו אגב חוץ לארץ. טעם זה טוב גם כן לשופר ומגילה, וצריך להבין למה בשאר גמרות לא הבאנו גם כן את הטעם הזה?
עוד יש להקשות על פי טעם זה, הרי ראינו שתוספות במסכת מגילה שואל למה לא נגזור גם כן על מילה גזירה שמא יטלטל ד' אמות ברשות הרבים, והרי על פי הטעם החדש, לא יקשה כלל, כי פורים, ראש השנה וסוכות הם תאריכים שתלויים בחודש, ויש חשש שמא טעינו והיום לא יום טוב וסתם חיללנו שבת, אבל מצות מילה לא תלויה בחודש. סופרים שמונה ימים ומלים - אין חשש לטעות. אם כן למה רצו התוספות שנגזור גם שם?
תירוץ הלכתי
דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. באמת יסוד הטעם שלא מקיימים את המצוה כשחלה בשבת הוא משום שחוששים שמא טעינו בחישוב והיום לא יום טוב כלל ונמצאנו מחללים שבת. ואם נשאל איזה חילול שבת יהיה פה, הרי לתקוע למשל זו חכמה ולא מלאכה שאסורה בשבת, התשובה היא - גזירה שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים. נמצאנו צריכים לשני הטעמים.
תירוץ רעיוני: ענין השופר - מסירות נפש
ישנו גם טעם רעיוני לכך שהטעמים הללו מפוזרים בצורה זו:
השופר תפקידו לעורר את האדם לזכרון, לזכור את עקידת יצחק, את המסירות נפש של העקידה, איך יצחק מסר עצמו לעקידה ולא התנגד. ללמדנו מסירות נפש מהי, מסירות נפש על לימוד תורה, על קיום מצוות. צריך לעקוד - לקשור - עצמנו ולא להימשך כעבד נרצע אחרי תאוות הגוף, אלא להיות עבדים לקדוש ברוך הוא. על הפסוק "ארמי אובד אבי" מסביר "אור החיים" הקדוש: ראש הרמאים והשקרנים זהו יצר הרע. הוא בא לאדם בכל הדרכים. לפעמים בדרך של אוהב ולפעמים בדרך של מגיד מוסר, ודוחף את האדם בערמומיות לחטוא.
העקידה - הניסיון הקשה
כשהלך אברהם אבינו עליו השלום לעקוד את בנו יצחק, פגע בו השטן ושאלו לאן אתה הולך? ענה לו אברהם: ה' ציווני לעקוד את יצחק בני. שאלו השטן: האם אתה מאמין שה' באמת אמר כזה דבר, לעקוד ולשחוט יהודי? זה לא ה', זהו יצר הרע שנכנס בראשך! ענה לו אברהם: אני יודע מתי ה' מדבר אלי ומתי השטן מדבר אלי. הלך ונטפל ליצחק, שאלו: לאן אתה הולך, ענה לו: להעקד, אמר לו: והרי אסור להרוג, אף רב לא יתיר לך זאת, כמו שלא יתירו לך לחלל שבת. ענה לו סומך אני על אברהם אבי, שהוא גדול, ובתור הוראת שעה זה בסדר. אברהם בנה את המזבח לבד. יצחק לא עזר. וזה מכיוון שאברהם חשש שאם יצחק יעזור לו להרים אבנים, יצר הרע יטלטלנו ותיפול האבן ותפצע את יצחק, ואז יהיה בעל מום. לכן ציוה עליו להחבא. ואז אמר לו הקב"ה "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה". האם באמת רק עכשיו ידע שהוא ירא אלוקים? וכשקפץ לכבשן האש לא ידע? אלא שכעת יודע להבדיל בין דבר ה' האמיתי , לבין ניסיונות השטן.
המדרש ממשיך לתאר איך השטן ממשיך להיטפל לאברהם: לאחר שנאמר לאברהם לא לשחוט, בא השטן ואמר לו: שחוט!. כשבא להוציא את האייל מהסבך אמר לו הרי היום יום טוב ואסור לתלוש ענפים, ועוד כהנה וכהנה.
על הפסוק "וירא והנה איל נאחז בסבך בקרניו" אומרים חז"ל - הקב"ה אומר כך לעם ישראל, היזהרו לא להסתבך בעבירות, בסבך, ואם נאחזתם בלית ברירה - "בקרניו" תקחו שופר איל ותתקעו בו, וכאמור זה יזעזע את האדם ויעורר אותו לשוב בתשובה במסירות נפש.
למה פוזרו התירוצים
מגילה - עניינה הוא פרסומי ניסא. היה נס גדול, עם ישראל היה "מפוזר ומפורד" ממצוות. "ישנו עם אחד" - ישנים מהמצוות, והקב"ה עשה נס גדול "ליהודים היתה אורה", אורה זו תורה. קיבלנו את התורה בשמחה וכמו שאמרו חז"ל "הדור קבלוה בימי אחשוורוש". אולי לכן הבאנו את הטעם של ד' אמות ברשות הרבים המורה על דקדוק בשמירה על התורה והמצוות, דוקא לגבי שופר ומגילה, שעניינם הוא מסירות נפש על תלמוד תורה ומצוות, וקבלת התורה בשמחה.
לולב, לעומת זאת, מסמל את האחדות בעם - ישראל. האתרוג מסמל אנשים עם תורה ומעשים טובים, ואילו הערבה מסמלת רשעים בלי כלום, מאידך. מכל הקצוות מתקבצים ומאחדים את כולם בברכת נטילת הלולב, ולכן הטעם שהובא שם, הוא שבחו"ל לא נוטלים- כי אולי היום לא יום טוב באמת, ובארץ ישראל לא נוטלים משום שבחו"ל לא נוטלים. אם בחו"ל לא נוטלים אז גם פה לא נוטלים. אין יותר טובים ופחות טובים. אחדות בעם ישראל.
עוצמת התשובה עם תורה
ראינו שהשופר מסמל מסירות נפש. מסירות נפש על מצוות ועל תורה. אנו צריכים לדעת את ערכה של מצוות תלמוד תורה. אנשים רבים מוציאים הון תועפות על 4 מינים, על מצה שמורה וכדומה, למרות שבסך הכל זוהי מצוות עשה אחת. בתלמוד תורה, אדם שאומר "וידבר ה' אל משה לאמר", מקיים 5 מצוות עשה של תלמוד תורה. כשלומדים גמרא, כשמדברים דברי תורה בין אדם לאדם, כל מילה היא מצוות עשה דאורייתא . איזה שכר גבוה יש בשמיים על תלמוד תורה. על מסירות נפש לתורה על אחת כמה וכמה.
הגמרא אומרת ארבעה חילוקי כפרה: אם אדם עבר על מצוות עשה - עושה תשובה ומתכפר מיד. אם עבר על לאו - יום הכיפורים מכפר. אם עבר על כריתות ומיתות בית דין - תשובה ויום הכיפורים תולה ויסורים מכפרים. ואם עבר על חילול ה' - רק מיתה מכפרת. וצריך להבין, למה צריך מיתה ויסורים, הרי ידוע ש"אין דבר העומד בפני התשובה"? עונה הרי"ף פינטו ב"עין יעקב" שגמרא זו מדברת על תשובה מיראה. אך בתשובה מאהבה - מספיקה התשובה. ור' יונה "בשערי תשובה" תירץ באופן אחר. הגמרא שהבאנו עוסקת בתשובה פשוטה, אך תשובה עם תורה - אין יסורים ואין מיתה. לתשובה עם תורה יש עוצמה גדולה .
אנו מתפללים כל יום "השיבנו אבינו לתורתך , וקרבנו מלכנו לעבודתך , והחזירנו בתשובה שלמה לפניך" איך מגיעים לתשובה שלמה? על ידי לימוד תורה ועל ידי עשיית מצוות כמו ישוב ארץ ישראל - "כל ההולך ד' אמות בארץ ישראל נשוא עוון", מצוות כמו שמירת שבת - "כל מי ששומר שבת, אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מחול לו". מצוות ותורה עם תשובה - זו מעלה גדולה מאוד. כח התורה כח המצוות, וכוחה של מסירות נפש עם תשובה - אין לך תשובה גדולה ממנה, וכל העבירות נהפכות לזכויות. בימים אלו אנו מגישים "מנחה" לקב"ה של תורה ומצוות ומעשים טובים כל אחד צריך להשתדל להוסיף עוד תורה, עוד מסירות נפש על תורה ומצוות, "מנחה" יותר גדולה לה'.
יהי רצון שנזכה להקריב קורבנות ולהגיש מנחה בבית המקדש במהרה בימינו, אמן.
בגמרא במגילה, אמר רבא, שהטעם לדין, שלא קוראים מגילה כשחל פורים בשבת הוא שלא כולם בקיאים בקריאת מגילה, וקיים חשש שאחד יקום וירצה ללכת ללמוד אצל אדם שיודע לקרא במגילה, ויטלטל את המגילה ארבע אמות ברשות הרבים. לכן גזרו חכמים שלא יקראו בשבת כלל. זהו גם הטעם לכך שלא תוקעים בשופר, אם ראש השנה חל בשבת, ולכך שלא נוטלים לולב ביום א' של סוכות שחל בשבת אף על פי שאלו חיובים מדאורייתא.
שואלים תוספות במקום, אם כן למה לא דוחים את מצוות מילה אם היא נופלת בשבת, שמא יטלטלו את הסכין או אחד מהכלים לצורך המילה? ומתרצים תוספות תירוץ א': מצות מילה היא מאוד חמורה שכן נכרתו עליה 13 בריתות, 13 פעמים נכתב "ברית". תירוץ ב': אדם שמל צריך להיות בקיא במילה, משום הסכנה שיש בדבר. ובקיא לא צריך ללכת ללמוד איך מלים.
סיבה זו של רבא, שמא ירצה להתלמד ויבוא לטלטל, כתובה גם במסכת ראש השנה לגבי תקיעת שופר ובמסכת סוכה לגבי נטילת לולב.
אך הגמרא בסוכה, אינה מסתפקת בטעם זה היא מוסיפה טעם ואומרת, שבחו"ל לא בקיאים בעיבור החודש, ולכן חוגגים יומיים. אם כן יתכן שבאמת היום טוב הוא מחר ולא היום, ואז הלולב מוקצה היום. ואף בארץ ישראל גזרו אגב חוץ לארץ. טעם זה טוב גם כן לשופר ומגילה, וצריך להבין למה בשאר גמרות לא הבאנו גם כן את הטעם הזה?
עוד יש להקשות על פי טעם זה, הרי ראינו שתוספות במסכת מגילה שואל למה לא נגזור גם כן על מילה גזירה שמא יטלטל ד' אמות ברשות הרבים, והרי על פי הטעם החדש, לא יקשה כלל, כי פורים, ראש השנה וסוכות הם תאריכים שתלויים בחודש, ויש חשש שמא טעינו והיום לא יום טוב וסתם חיללנו שבת, אבל מצות מילה לא תלויה בחודש. סופרים שמונה ימים ומלים - אין חשש לטעות. אם כן למה רצו התוספות שנגזור גם שם?
תירוץ הלכתי
דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. באמת יסוד הטעם שלא מקיימים את המצוה כשחלה בשבת הוא משום שחוששים שמא טעינו בחישוב והיום לא יום טוב כלל ונמצאנו מחללים שבת. ואם נשאל איזה חילול שבת יהיה פה, הרי לתקוע למשל זו חכמה ולא מלאכה שאסורה בשבת, התשובה היא - גזירה שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים. נמצאנו צריכים לשני הטעמים.
תירוץ רעיוני: ענין השופר - מסירות נפש
ישנו גם טעם רעיוני לכך שהטעמים הללו מפוזרים בצורה זו:
השופר תפקידו לעורר את האדם לזכרון, לזכור את עקידת יצחק, את המסירות נפש של העקידה, איך יצחק מסר עצמו לעקידה ולא התנגד. ללמדנו מסירות נפש מהי, מסירות נפש על לימוד תורה, על קיום מצוות. צריך לעקוד - לקשור - עצמנו ולא להימשך כעבד נרצע אחרי תאוות הגוף, אלא להיות עבדים לקדוש ברוך הוא. על הפסוק "ארמי אובד אבי" מסביר "אור החיים" הקדוש: ראש הרמאים והשקרנים זהו יצר הרע. הוא בא לאדם בכל הדרכים. לפעמים בדרך של אוהב ולפעמים בדרך של מגיד מוסר, ודוחף את האדם בערמומיות לחטוא.
העקידה - הניסיון הקשה
כשהלך אברהם אבינו עליו השלום לעקוד את בנו יצחק, פגע בו השטן ושאלו לאן אתה הולך? ענה לו אברהם: ה' ציווני לעקוד את יצחק בני. שאלו השטן: האם אתה מאמין שה' באמת אמר כזה דבר, לעקוד ולשחוט יהודי? זה לא ה', זהו יצר הרע שנכנס בראשך! ענה לו אברהם: אני יודע מתי ה' מדבר אלי ומתי השטן מדבר אלי. הלך ונטפל ליצחק, שאלו: לאן אתה הולך, ענה לו: להעקד, אמר לו: והרי אסור להרוג, אף רב לא יתיר לך זאת, כמו שלא יתירו לך לחלל שבת. ענה לו סומך אני על אברהם אבי, שהוא גדול, ובתור הוראת שעה זה בסדר. אברהם בנה את המזבח לבד. יצחק לא עזר. וזה מכיוון שאברהם חשש שאם יצחק יעזור לו להרים אבנים, יצר הרע יטלטלנו ותיפול האבן ותפצע את יצחק, ואז יהיה בעל מום. לכן ציוה עליו להחבא. ואז אמר לו הקב"ה "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה". האם באמת רק עכשיו ידע שהוא ירא אלוקים? וכשקפץ לכבשן האש לא ידע? אלא שכעת יודע להבדיל בין דבר ה' האמיתי , לבין ניסיונות השטן.
המדרש ממשיך לתאר איך השטן ממשיך להיטפל לאברהם: לאחר שנאמר לאברהם לא לשחוט, בא השטן ואמר לו: שחוט!. כשבא להוציא את האייל מהסבך אמר לו הרי היום יום טוב ואסור לתלוש ענפים, ועוד כהנה וכהנה.
על הפסוק "וירא והנה איל נאחז בסבך בקרניו" אומרים חז"ל - הקב"ה אומר כך לעם ישראל, היזהרו לא להסתבך בעבירות, בסבך, ואם נאחזתם בלית ברירה - "בקרניו" תקחו שופר איל ותתקעו בו, וכאמור זה יזעזע את האדם ויעורר אותו לשוב בתשובה במסירות נפש.
למה פוזרו התירוצים
מגילה - עניינה הוא פרסומי ניסא. היה נס גדול, עם ישראל היה "מפוזר ומפורד" ממצוות. "ישנו עם אחד" - ישנים מהמצוות, והקב"ה עשה נס גדול "ליהודים היתה אורה", אורה זו תורה. קיבלנו את התורה בשמחה וכמו שאמרו חז"ל "הדור קבלוה בימי אחשוורוש". אולי לכן הבאנו את הטעם של ד' אמות ברשות הרבים המורה על דקדוק בשמירה על התורה והמצוות, דוקא לגבי שופר ומגילה, שעניינם הוא מסירות נפש על תלמוד תורה ומצוות, וקבלת התורה בשמחה.
לולב, לעומת זאת, מסמל את האחדות בעם - ישראל. האתרוג מסמל אנשים עם תורה ומעשים טובים, ואילו הערבה מסמלת רשעים בלי כלום, מאידך. מכל הקצוות מתקבצים ומאחדים את כולם בברכת נטילת הלולב, ולכן הטעם שהובא שם, הוא שבחו"ל לא נוטלים- כי אולי היום לא יום טוב באמת, ובארץ ישראל לא נוטלים משום שבחו"ל לא נוטלים. אם בחו"ל לא נוטלים אז גם פה לא נוטלים. אין יותר טובים ופחות טובים. אחדות בעם ישראל.
עוצמת התשובה עם תורה
ראינו שהשופר מסמל מסירות נפש. מסירות נפש על מצוות ועל תורה. אנו צריכים לדעת את ערכה של מצוות תלמוד תורה. אנשים רבים מוציאים הון תועפות על 4 מינים, על מצה שמורה וכדומה, למרות שבסך הכל זוהי מצוות עשה אחת. בתלמוד תורה, אדם שאומר "וידבר ה' אל משה לאמר", מקיים 5 מצוות עשה של תלמוד תורה. כשלומדים גמרא, כשמדברים דברי תורה בין אדם לאדם, כל מילה היא מצוות עשה דאורייתא . איזה שכר גבוה יש בשמיים על תלמוד תורה. על מסירות נפש לתורה על אחת כמה וכמה.
הגמרא אומרת ארבעה חילוקי כפרה: אם אדם עבר על מצוות עשה - עושה תשובה ומתכפר מיד. אם עבר על לאו - יום הכיפורים מכפר. אם עבר על כריתות ומיתות בית דין - תשובה ויום הכיפורים תולה ויסורים מכפרים. ואם עבר על חילול ה' - רק מיתה מכפרת. וצריך להבין, למה צריך מיתה ויסורים, הרי ידוע ש"אין דבר העומד בפני התשובה"? עונה הרי"ף פינטו ב"עין יעקב" שגמרא זו מדברת על תשובה מיראה. אך בתשובה מאהבה - מספיקה התשובה. ור' יונה "בשערי תשובה" תירץ באופן אחר. הגמרא שהבאנו עוסקת בתשובה פשוטה, אך תשובה עם תורה - אין יסורים ואין מיתה. לתשובה עם תורה יש עוצמה גדולה .
אנו מתפללים כל יום "השיבנו אבינו לתורתך , וקרבנו מלכנו לעבודתך , והחזירנו בתשובה שלמה לפניך" איך מגיעים לתשובה שלמה? על ידי לימוד תורה ועל ידי עשיית מצוות כמו ישוב ארץ ישראל - "כל ההולך ד' אמות בארץ ישראל נשוא עוון", מצוות כמו שמירת שבת - "כל מי ששומר שבת, אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מחול לו". מצוות ותורה עם תשובה - זו מעלה גדולה מאוד. כח התורה כח המצוות, וכוחה של מסירות נפש עם תשובה - אין לך תשובה גדולה ממנה, וכל העבירות נהפכות לזכויות. בימים אלו אנו מגישים "מנחה" לקב"ה של תורה ומצוות ומעשים טובים כל אחד צריך להשתדל להוסיף עוד תורה, עוד מסירות נפש על תורה ומצוות, "מנחה" יותר גדולה לה'.
יהי רצון שנזכה להקריב קורבנות ולהגיש מנחה בבית המקדש במהרה בימינו, אמן.
