מצות עשה לשבות ממלאכה ביום א' בתשרי והוא ראש השנה, שנאמר: "בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קודש" (ויקרא כ"ג).
מצוה גדולה (111)
הרב שמואל הולשטיין
39 - "לא תשא את שם ה' אלוהיך לשוא"
40 - זכרון תרועה מקרא קודש
טען עוד
סיפורה של מצוה
שנה אחת כשחזר מרן החפץ חיים לביתו מתפילת ראש השנה, הבחין בחצר אחד הבתים בקבוצה של יהודים שישבו יחדיו לסעודה. החפץ חיים שהכיר היטב את הנוכחים כאנשים קלי דעת התקרב אליהם על מנת לאחל להם שנה טובה. על השולחן היו מונחים בקבוקי שיכר ריקים והיה ניכר כי מדובר בסעודת הוללות יותר מאשר סעודה לכבוד החג. כשראו הנוכחים את הבעת התמיהה על פניו של החפץ חיים, אמרו לו כי הם עשו סעודה זו לכבוד יום טוב, והראיה, שהם דוחים כבר את הסעודה מספר שבועות על מנת לקיימה דוקא ביום טוב. כששמע זאת החפץ חיים המשיל להם משל: פעם היה ילד יתום מאב שהיה אהוב על כל הבריות. חכמתו הייתה לשם דבר ולמרות גילו הצעיר ניבאו לו הכל גדולות. במיוחד ידעו כולם לספר על מסירותו המרובה לאימו, והקפדתו על כבודה. יום אחד ארע אסון, אימו של הנער התמוטטה ונפטרה בפתאומיות, בזמן שישב ולמד בתלמוד תורה. ישבו השכנים וטיכסו עצה איך לבשר לנער על מות אימו היקרה בלי שיחלה מרוב צער. לבסוף הציע אחד הנוכחים לקנות לנער חליפה חדשה, כך שיתמלא בשמחה גדולה, והשמחה הזאת תאפשר לו לקבל לאחר מכן את הידיעה המעציבה בכוחות נפש מחוזקים. אולם היות ואף אחד לא היה מוכן לבשר את הבשורה הקשה הניחו פתק בכיס החליפה עליו כתבו בגדול "אמך נפטרה הבוקר". סיים החפץ חיים את המשל ואמר: "תארו לכם כעת את הנער מקבל לידיו את החליפה, מתמלא בשמחה, ורגע לאחר מכן מגלה את הפתק..., בראש השנה אומנם יש מצוה לאכול משום עונג יום טוב, אולם מי הוא שיודע מה נפסק בדינו בשמים היום - אולי הסעודה היא רק החליפה. ובכיס יש פתק...?!"
* * *
רבי חיים מצאנז נסע פעם לקיים מצות ביקור חולים במחותנו רבי אליעזר שהיה חולה במחלה קשה. רבי אליעזר ביקש מרבי חיים שיתפלל עבורו שיחיה, אך רבי חיים ענה לו כי צדיק במדרגתו אולי עדיף לו כבר לעבור לעולם האמת ולהתענג על ה', מאשר להישאר בעולם הזה. ולטענתו של רבי אליעזר שהוא צריך להישאר בעולם על מנת לפרנס את ילדיו, ענה רבי חיים כי הוא מוכן לקבל על עצמו לטפל בילדים הרכים ולדאוג לכל מחסורם הרוחני והגשמי.
אולם רבי אליעזר לא הירפה, ואמר לרבי חיים שמידי שנה, בראש השנה, כשהוא מזמר את הפיוט "אין קצבה לשנותך" שבחזרת הש"ץ לפני קדושה, נעשה בשמים שמחה כל כך גדולה מכך. אולם אם ימות השמחה הזאת תיפסק ויהיה בשמים צער על כך, והדבר עלול להקשות את הדין על ישראל. כששמע זאת רבי חיים אמר כי אכן זו סיבה טובה להישאר פה בעולם, קם ממקומו, ונעמד בתפילה עד שיכל לבשר לרבי אליעזר כי יקום מחוליו.
מצוה להורות
זה לשון ספר החינוך:
"ומשורשי מצות המועד הזה, שהיה מחסדי האל על ברואיו לפקוד אותם ולראות מעשיהם יום אחד בכל שנה ושנה, כדי שלא יתרבו העוונות ויהיה מקום לכפרה, והוא רב חסד מטה כלפי חסד, וכיון שהם מועטים מעביר עליהן. ואם אולי יש בהם עוונות שצריכין מירוק, נפרע מהם מעט מעט, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה: (עבודה זרה ע"א): 'אוהבו נפרע ממנו מעט מעט'. ואם לא יפקדם עד זמן רב, יתרבו כל כך עד שיתחייב העולם כמעט כליה חלילה".
"... נמצא שהיום הנכבד הזה הוא קיומו של עולם, ולכן ראוי לעשות אותו יום טוב ולהיותו במנין מועדי השנה היקרים. ואולם מהיותו יום מועד לדון כל חי, ראוי לעמוד בו ביראה ופחד יותר מכל שאר מועדי השנה...".
