הדרשה המופיעה ככותרת לדברינו השבוע, מסבירה מדוע נבחר מזמור כ"ז בתהילים "לְדָוִד יְקֹוָק אוֹרִי וְיִשְׁעִי", כמזמור המלווה את עם ישראל, מראש חודש אלול ועד להושענא רבה.
ננסה בדברינו הקצרים להסביר כיצד הפרק הזה אכן עוסק בענייני דיומא של תקופה זו.
הפסוקים השזורים בתפילות ובסליחות והנאמרים בזמן זה, הם הפסוקים המכילים את הביטויים המכונים י"ג מידות. ננסה לזהות אותם בפרקנו:
א. המזמור נפתח ונחתם בשם הויה: "לְדָוִד יְקֹוָק אוֹרִי ... וְקַוֵּה אֶל יְקֹוָק ". שם הויה מבטא תמיד הנהגה של מידת הרחמים. "שלש עשרה מידות" הן בבחינת "פטנט" שנתן הקב"ה למשה כדי לעורר מידה זו, כמבואר בדברי חז"ל "מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור, והראה לו למשה סדר תפילה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין - יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם" (ראש השנה דף יז ע"ב). לכן גם שלוש עשרה מידות פותחות ב: " יְקֹוָק יְקֹוָק".
הגמרא מסבירה מה פשר הכפילות, בדרך זו " . " יְקֹוָק יְקֹוָק" - אני הוא קודם שיחטא האדם, ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה" (שם).
מקור הדרשה יכול להיות בהחלט רמוז בסגנון הופעת הביטויים בפרקנו. נחזק את הדברים בציון העובדה כי שם הויה מופיע במזמור דידן י"ג פעמים.
ב. "כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי" - בפסוק יש שני ביטויים הרומזים לאותו מעמד נשגב, בו לימד הקב"ה את משה רבנו את סדר התפילה שאיננה חוזרת ריקם. כך לימדונו חז"ל: "אמר רב יהודה: ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם" (שם). התורה נוקטת בלשון: "וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי" (שמות ל"ג כב) . ביטויים אלה גם בצליל וגם במשמעות שמשו כנראה כמקור לתפילתו של דוד בפרקנו. דוד במצוקתו, פונה גם הוא אל הקב"ה בבקשה להפעלת מידת הרחמים כלפיו. הוא יודע שהסדק הצר בנקרת הצור הוא הפתח היחיד דרכו ניתן לצאת למרחב.
ג. שלש עשרה מידות הן תשובתו של הקב"ה לבקשתו של משה: "וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ: וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְקֹוָק לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם". מתוך ההגבלה הבאה ניתן ללמוד מה ביקש משה ולא קיבל: "וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שם יח-כ). דוד במזמורנו לא מוותר על השאיפה: "לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת פָּנֶיךָ יְקֹוָק אֲבַקֵּשׁ". מותר וצריך לבקש, אף על פי שהתשובה היא "אי אפשר". לדוד יש פתרון גם לכך: "הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב יְקֹוָק בְּאֶרֶץ חַיִּים". כאן ועכשיו אי אפשר, אבל אנו מאמינים ש"בְּאֶרֶץ חַיִּים" מקום החיים האמיתיים, אפשר גם אפשר.
ארבעים יום וארבעים לילה ניהל משה רבנו משא ומתן עם הקב"ה בעניינים אלה. בין ראש חדש אלול ויום הכיפורים. ביום כיפור ירד משה עם הבשורה האלקית "סָלַחְתִּי".
הבה נתפלל כי גם אנו נזכה לשמוע לפחות בבואה של בשורה זו, אכי"ר.
ננסה בדברינו הקצרים להסביר כיצד הפרק הזה אכן עוסק בענייני דיומא של תקופה זו.
הפסוקים השזורים בתפילות ובסליחות והנאמרים בזמן זה, הם הפסוקים המכילים את הביטויים המכונים י"ג מידות. ננסה לזהות אותם בפרקנו:
א. המזמור נפתח ונחתם בשם הויה: "לְדָוִד יְקֹוָק אוֹרִי ... וְקַוֵּה אֶל יְקֹוָק ". שם הויה מבטא תמיד הנהגה של מידת הרחמים. "שלש עשרה מידות" הן בבחינת "פטנט" שנתן הקב"ה למשה כדי לעורר מידה זו, כמבואר בדברי חז"ל "מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור, והראה לו למשה סדר תפילה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין - יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם" (ראש השנה דף יז ע"ב). לכן גם שלוש עשרה מידות פותחות ב: " יְקֹוָק יְקֹוָק".
הגמרא מסבירה מה פשר הכפילות, בדרך זו " . " יְקֹוָק יְקֹוָק" - אני הוא קודם שיחטא האדם, ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה" (שם).
מקור הדרשה יכול להיות בהחלט רמוז בסגנון הופעת הביטויים בפרקנו. נחזק את הדברים בציון העובדה כי שם הויה מופיע במזמור דידן י"ג פעמים.
ב. "כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי" - בפסוק יש שני ביטויים הרומזים לאותו מעמד נשגב, בו לימד הקב"ה את משה רבנו את סדר התפילה שאיננה חוזרת ריקם. כך לימדונו חז"ל: "אמר רב יהודה: ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם" (שם). התורה נוקטת בלשון: "וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי" (שמות ל"ג כב) . ביטויים אלה גם בצליל וגם במשמעות שמשו כנראה כמקור לתפילתו של דוד בפרקנו. דוד במצוקתו, פונה גם הוא אל הקב"ה בבקשה להפעלת מידת הרחמים כלפיו. הוא יודע שהסדק הצר בנקרת הצור הוא הפתח היחיד דרכו ניתן לצאת למרחב.
ג. שלש עשרה מידות הן תשובתו של הקב"ה לבקשתו של משה: "וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ: וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְקֹוָק לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם". מתוך ההגבלה הבאה ניתן ללמוד מה ביקש משה ולא קיבל: "וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שם יח-כ). דוד במזמורנו לא מוותר על השאיפה: "לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת פָּנֶיךָ יְקֹוָק אֲבַקֵּשׁ". מותר וצריך לבקש, אף על פי שהתשובה היא "אי אפשר". לדוד יש פתרון גם לכך: "הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב יְקֹוָק בְּאֶרֶץ חַיִּים". כאן ועכשיו אי אפשר, אבל אנו מאמינים ש"בְּאֶרֶץ חַיִּים" מקום החיים האמיתיים, אפשר גם אפשר.
ארבעים יום וארבעים לילה ניהל משה רבנו משא ומתן עם הקב"ה בעניינים אלה. בין ראש חדש אלול ויום הכיפורים. ביום כיפור ירד משה עם הבשורה האלקית "סָלַחְתִּי".
הבה נתפלל כי גם אנו נזכה לשמוע לפחות בבואה של בשורה זו, אכי"ר.
