ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

תוקף צוואה הנמצאת תחת יד המצווה ;">

דף הבית בית מדרש מדורים חמדת ימים הלכה פסוקה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אלול תשס"ז

תוקף צוואה הנמצאת תחת יד המצווה

ע"פ פסק של הרב שלום יוסף אלישיב



מתוך העלון חמדת ימים
www.eretzhemdah.org


מוקדש להצלחת
עם ישראל

תיאור המקרה:
אדם נפטר והשאיר צוואה. לשון הצוואה הרלוונטית לעניין היא: "אצל פלוני נמצאים כך וכך פחי שמן. ואצל אלמוני עוד כך וכך פחי שמן. אם, בל יתן ה', יקרה לי משהו, כל הנמצא בבית שייך לאשתי, ולאף אחד מן האחים אין רשות לשים יד. החצי השני של החנויות במרכז המסחרי, בל יתן ה', גם כן נמסר על ידי לאשתי".הצוואה נכתבה על ידו בעודו שוכב בבית החולים לפני ניתוח, ונחתמה על ידו הן בעברית והן ברוסית. כשבוע לאחר הניתוח מת המצווה בבית החולים.

התביעה: אשתו של הנפטר מבקשת מבית הדין לאשר את הצוואה, ולכתוב צו ירושה המעביר לידיה את הרכוש המופיע בצוואה.
תשובת הנתבעים: אחי הנפטר, שהם היורשים על פי ההלכה במקום שאין צוואה, טוענים שהצוואה אינה תקפה.
פסק הדין : בית הדין אישר את הצוואה
הנימוקים: ההלכה היא, ש'דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמי', דהיינו שצוואת שכיב מרע אינה צריכה קניין. זאת משום שחכמים הניחו שאדם שהוא שכיב מרע הרי הוא מתכונן לקראת מיתתו, ואם לא נקיים את דבריו, תיטרף דעתו, ולכן תקנו, שאף שלא עשה קניין, תועיל הצוואה.
אמנם, תקנת חכמים היתה רק במקרה שהשכיב מרע מצווה את כל רכושו, אבל כשמצווה רק חלק מרכושו, לא קיימת תקנת חכמים, כיוון שיתכן שאינו מצווה מחמת מיתתו הקרבה, אלא סתם מקנה נכסים (שולחן ערוך חושן משפט סימן רנ סעיפים א - ד).
בנדון דידן, ברור שהמצווה ציווה מחמת מיתה. שהרי לשון הצוואה "בל יתן ה' " מעידה שהוא מצווה מחמת מיתתו. ובמקרה זה, גם אם ציווה רק חלק מרכושו, אין צורך בקניין, כמבואר בשולחן ערוך (שם סעיף ז).
ויש לדון, אם צוואה זו מועילה, מאחר שאין חתומים עליה עדים. שכן, בספר גנת ורדים (כלל ה סימן יב) הביא מחלוקת בין המבי"ט והמהרשד"ם, אם צוואת שכיב מרע ללא עדים מועילה. לדעת המהרשד"ם, כל עוד אין עדים על הצוואה היא נחשבת כדיבור בעלמא ואינה תקפה, ולדעת המבי"ט היא תקפה.
הסברא של המהרשד"ם היא, שכיוון שהמצווה ציווה שלא בנוכחות עדים, יש לחשוש שלא התכוון באמת למה שאמר. על פי זה כתב מהר"מ בן חביב (בגנת ורדים שם) שגם לדעת המהרשד"ם, כל עוד יורשי המצווה מודים שהוא ציווה מתוך גמירות דעת, אף שאין עדים, הצוואה תקפה.
בנדון דידן, ישנן מספר סיבות להניח שהמצווה ציווה מתוך גמירות דעת. בשולחן ערוך (חושן משפט סימן פא סעיף יז) נאמר: "אם הודה בכתב ידו שחייב לפלוני מנה, או שהודה בקנין או במעמד שלשתן, אינו יכול ליפטר בטענת השטאה ולא בטענת שלא להשביע. הגה: ודוקא כתב ידו שביד חבירו; אבל אם נמצא כתוב אצלו ששטר זה של פלוני, אפשר לומר שלא להשביע עצמו עשה כן".
לדעת הרמ"א, אם אדם כתב הודאה בכתב ידו, והשאיר אותה אצלו, הוא רשאי לטעון שלא התכוון ברצינות לכתוב שם - טענת השטאה או השבעה. אמנם, בש"ך שם (סקמ"ה) מסיק, שאפילו אם לא מסר את ההודאה הכתובה ליד אחר, אלא שנמצאת תחת ידו, אינו נאמן לטעון שלא התכוון ברצינות.
גם לדעת הרמ"א יש לומר, שהתובעת נאמנת לומר, שהנפטר מסר את הצוואה בידה, כפי שיתבאר להלן, ולכן הרי זה כהודאה שנמסרה ביד אחר.
נוסף על כך, העובדה שהנפטר חתם פעמיים על הצוואה מעידה על כך שצוואתו נכתבה מתוך גמירות דעת.
אלא שיש לדון בתוקפה של הצוואה מכיוון אחר. בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רנ סעיף כה) נכתב: "מי שמת ונמצאת מתנה קשורה על ירכו, אף על פי שהיא בעדים וקנו מידו כדי ליפות כח אלו שנתן להם, הרי זה אינה כלום, שאני אומר כתבה ונמלך".
אילו הצוואה היתה נמצאת תחת יד אדם זר, בוודאי שהיה נאמן לטעון, שהצוואה נמסרה לידו מיד המצווה, והיתה תקפה. אלא שבנדון דידן, הרי הצוואה נמצאת תחת יד אשת הנפטר, ויש לדון אם היא נאמנת לומר שהצוואה נמסרה לידה ע"י המצווה קודם מותו. שכן, בשולחן ערוך (חושן משפט סימן סב) מבואר, שאשה אינה נאמנת לומר, לגבי מטלטלים שהיו ידועים כשייכים לבעל, שהם שלה, לאחר מיתת הבעל, שהרי יתכן שהבעל רק הפקיד אותם בידה.
אלא שבנדון דידן יש להאמין לאשה, שהצוואה נמסרה לידה שלא בתורת פקדון בעלמא, משתי סיבות:
א. בשו"ת מהרי"א הלוי (חלק ב סימן פז) כתב, שאם אדם ציווה לכתוב כיצד יתנהגו ברכושו לאחר מיתתו, וסידר את כל ענייניו ואף חתם על הצוואה, והניחה יחד עם שאר המסמכים החשובים שלו, אין צריך שיגיע ליד המקבל, ולא חוששים שמא חזר בו מצוואתו. בנדון דידן, ברור מלשון הצוואה כולה, שהמצווה התכוון לסדר את ענייניו לקראת מותו, ולכן אין לחשוש שמא חזר בו.
ב. הרשב"א (גיטין סד.) כותב, שאין זה סביר שבעל יפקיד את הגט ששוקל לתת לאשתו בידה, שכן היא תהיה נאמנה אם תטען שגירש אותה, וכל עוד לא החליט באופן סופי שיגרש, אינו מפקיד בידה. באותו אופן יש לומר, שכיוון שהמוטב בצוואה הוא אשת הנפטר, לא היה מפקיד בידה את הצוואה אם לא היה גומר בדעתו לתת לה כפי הכתוב בצוואה.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il