בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופיך - הרב מרדכי אליהו
קטגוריה משנית
  • שבת ומועדים
  • מלאכות שבת
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אסתר בת שמחה

undefined
9 דק' קריאה
הגדרת איסור אוהל בשבת
יש הנוטים לחשוב שאיסור עשיית אוהל בשבת היינו שמותח גג או מחיצה עבה שעשויה להגן מפני השמש או הגשם עם מחיצות ועמוד באמצע וכדו', וחושבים בטעות שבאופנים אחרים אין דיני אוהל. ראשית יש לדעת שאין איסור אוהל אם לא משתמש בחלל שמתחת לאוהל אלא מעליו. הדוגמה המוחשית והמצויה היא בהקמת שולחן לאורחים בשבת על ידי הנחת לוח עץ על גבי רגליים ("חמורים" או כסאות) - אין בזה איסור אוהל - כיון שהוא אינו מתכוון להשתמש בחלל שמתחת לשולחן אלא להניח מעליו את כלי הסעודה. כמו כן, נשאל מרן בעל הבא"ח שאלה בדין שמי שמתפלל והגיע לאפו ריח רע כגון ילד שלכלך וכד', צריך לכפות כלי על אותו לכלוך, ומדוע לא חיישינן לאוהל? כמו כן אם יש לו תרנגולים ומניח לפניהם כלי שיוכלו לטפס עליו ולקפוץ לישון למעלה כדרכם, האם יש בזה איסור אוהל? והשיב שאין בזה איסור אוהל כיון שאין כוונתו להשתמש בחלל שמתחת לכלי אלא להגביה את הכלי שישתמשו מעליו התרנגולים.

פתיחת "מאריכים" לשולחן בשבת
ישנם שולחנות שאופן פתיחתם בשבת נעשית על ידי שליפת שתי עמודים מקרש מתחת לשולחן, ואחרי כן תוקעים את לוחות העץ בחריצים שבשולי השולחן; אסור לפותחם בשבת משום שתוקעים בחוזקה את לוחות העץ לשולחן, ויש כאן איסור כעין בונה. ומי שרוצה להנצל מאיסור זה בשבת, ישייף מערב שבת או משעה שקונה את השולחן באופן שכשיניח את לוחות העץ בשולחן לא יתקע אותם אלא יהיו מונחים ברפיון מעט, ושפיר דמי.

פירוט איסור אוהל בכובע בשבת
כובע שיש בשוליים שלו רוחב טפח, והם שוליים קשים ולא רכים, יש לחשוש בו לאיסור אוהל בשבת. שני טעמים הובאו בראשונים לאיסור אוהל בכובע בשבת, האחד הוא משום שעיקרו עשוי להגן, והשני הוא משום שעלולים לבוא לידי טלטול בשבת אם תעיפנו הרוח. מקור הדין לאיסור אוהל בכובע הוא מהגמרא בשבת (קלח:) שאומרת: "ואמר רב ששת בריה דרב אידי, האי סיאנא שרי. והאיתמר סיאנא אסור, לא קשיא, הא דאית ביה טפח הא דלית ביה טפח. אלא מעתה שרביב בגלימא טפח הכי נמי דמיחייב, אלא לא קשיא הא דמיהדק הא דלא מיהדק", עכ"ל הגמרא. ונחלקו הראשונים בטעם איסור לבישת כובע שמתפשט טפח מראשו, לדעת רש"י הוא משום שיש חשש שמא תעיפנו הרוח מראשו ויבוא לטלטלו ד"א ברה"ר. ולדעת הר"ח שמביאו התוספות היינו טעמא משום שעשוי להגן, וכל שעשוי להגן יש בו משום אוהל. וז"ל רש"י:
"סיאנא - כובע של לבד. אסור - לצאת בו בשבת. הא דאית ביה טפח - שהוא מתפשט להלן מראשו טפח - אסור משום אהלא וכו', אלא - טעמא לאו משום אהל הוא, אלא משום שלא יגביהנו הרוח מראשו, ואתי לאתויי ארבע אמות, הלכך מיהדק בראשו שפיר - שרי, לא מיהדק - אסור", עכ"ל רש"י. ותוס' כתבו (שם, ד"ה "הא דמהדק"): "הא דמהדק - פירש ר"ח שאינו נכפף דאז נראה כעין אהל דלא מהדק שהוא נכפף ואז אין נראה כעין אהל", עכ"ל.

והנפק"מ ביניהם היא בכובע שהוא מהודק, שאין חשש שמא תגביהנו הרוח, שלדעת ר"ת אסור, ולדעת רש"י מותר. הרמב"ם הסכים לדעת הר"ח לחומרא, וכן פסק הרב המגיד, וכן דעת הערוך ורבנו תם לאסור, וכן דעת האר"י ז"ל לאסור. מרן בשולחן ערוך (סי' ש"א סעיף מ') נקט לחומרא גם כדעת הרמב"ם ודעמיה וגם כדעת רש"י, וכתב וז"ל: "כובע שהוא מתפשט להלן מראשו טפח, אסור להניחו בראשו אפילו בבית, משום אהל", עכ"ל. וכתב על זה במשנה ברורה (שם, ס"ק קנ"ב): "משום אהל - אף שאין אהל בלא דפנות, מ"מ חשיב אהל עראי ואסור מדרבנן כיון שנעשה השפה להיות לצל להגן מפני השמש", עכ"ל ועיין ל"כף החיים" שם ס"ק רל"ד שמסביר את דעת מרן כנ"ל, ושם בס"ק רל"ה הביא את לשון הרמב"ם שהיכא שהשפה קשה הוי כמו אוהל עראי, וז"ל: "כובע שהוא מתפשט וכו', וז"ל הרמב"ם פכ"ב דין ל"א, כובע שעושין על הראש ויש לו שפה מקפת שהיא עושה צל כמו אהל על לבושו מותר ללבשו, ואם הוציא מן הבגדים סביב לראשו או כנגד פניו כמו אהל והיה מהודק על הראש והיתה השפה שהוציאה קשה ביותר כמו גג אסור מפני שהוא עושה אהל עראי, עכ"ל", עכ"ל ה"כף החיים".

דיני אוהל בבדים קשים בבגדים
לא רק בכובעים שיש להם שוליים יש איסור אוהל אם יש ברוחבו טפח, אלא אפילו בבגדים איכא למיחש להכי כל היכא שיש להם בד קשיח שמשתמשים בו מעל הראש להגן. וז"ל ה"כף החיים" (שם, ס"ק רל"ט):
"וכתב שם הט"ז דהעושה טלית ממין הקשה כגון מה שקורין בל"א "גרא"ב גרי"ן, שהוא אינו נכפל אלא מונח בשוה, אסור להוציא טפח חוץ לראשו, דהוי כמו כובע לר"ת, עכ"ל", עכ"ל.

ועל כן, אותם הנוהגים לתפור סימנייה לטלית הגדולה מכסף, יש להזהר שלא יבלוט מחוץ לראשם טפח מהאי טעמא.

דין אוהל במטריה ובשמשייה
איסור אוהל קיים במטריה ושמשיה מכ"ש מכובעים ובגדים קשים, כיון שכל מטרתם היא להגן. וז"ל ה"כף החיים" (שם) "ובעניין איסור נשיאת פאראס"ל (ובלשון ערב קורין שמסיי"א) בשבת שהוא עשוי לצל להגן על האדם מפני החמה והגשמים ית' לקמן סי' שט"ו סעי' א' בס"ד", עכ"ל. וכך כותב בעניין זה מרן בעל ה"בן איש חי" זיע"א (שמות ש"ש, ה"ח): "כלי שקורין בערבי שמסי"י ובאטלק"י אימבריל"ה שעשויים להגן מן החמה ומן הגשמים לא מבעיא דאסור לפתחה להאהיל בה, אלא אפילו פתוחה ועומדת מבע"י אסור לשאת אותה להאהיל בה על ראשו בין בשבת בין ביו"ט וכנזכר בפוסקים. ועיין מאמר מרדכי סעיף ה' ונודע ביהודה תניינא סי' למ"ד יעו"ש. וממילא תדע, מאחר דאסור לנשאה על ראשו, אסור נמי לטלטלה בשבת ויו"ט משום מוקצה", עכ"ל.

דין אוהל בעגלות ילדים ובפרגולה
בעניין עגלות הילדים שיש להם גגון שנכפף, ובעת הצורך אפשר למותחו כעין אוהל, אם יש טפח פרוס מערב שבת מותר להמשיך, אחרת אסור, כי זה כעין אוהל עראי. וז"ל מרן בעל ה"בן איש חי" זיע"א (שם, ה"ט): "אסור לפרוס סדין על העץ המנח על העריסה של תינוק שקורין בערבי מה"ד או גלאל"ה אא"כ היה פרוס טפח מע"ש, וצריך להזהיר המון העם בזה, כי פה עירנו דרכן לפרוס סדין על עריסה הנז' של תינוק להגן עליו מן החמה ומן הזבובין וכיוצא", עכ"ל. דין זה מצוי לאותם המניחים על גבי עצי הפרגולה במרפסותיהם סדינים או ברזנטים ופורסים אותם להגן מפני החמה, לא יוכלו לפורסם בשבת אם לא היה כבר מתוח לפחות טפח מערב שבת.

מטה מתקפלת והארכת שולחן בשבת
לפתוח מיטה מתקפלת או שולחן להאריך אותו או לוח עץ להניח אותו על שני "כנים" מותר בשבת, כי אין הוא צריך למה שלמטה שיהא חשש לאוהל אלא הוא מתכוון להשתמש עליו ועל כן מותר. וכל זה דווקא אם אינו תוקע את הלוחות, אבל מיטות עץ שיש להם בקצה שני קרשים והם נתקעים במיטה אסור. וז"ל מרן בעל ה"בן איש חי" זיע"א (שמות, ש"ש, ה"ז):
"כסא העשוי פרקים וכשרוצים לישב עליו פותחים אותו והעור נפתח ונמתח וכשמסירים אותו סוגרין אותו והעור נכפל מותר לפתחו לכתחלה בשבת אע"פ שיש לו מחיצות תחתיו מפני שאינו דומה לעשיית אהל כיון שאינו עושה כלום שהרי הם עשויין ועומדים כבר הגג עם המחיצות מבע"י אלא שמותחן בשבת לישב עליהן", עכ"ל.

זהירות מתיקון כלים על ידי תוקע
וכן יש להזהר בעניין תיקון כלי, למשל אם ידית של משקפיים נתעקמה או שן של מזלג נתעקם ורוצה ליישרם, יש בזה תיקון כלי ואסור. כמו כן, יש חלקים בעגלות הילדים שמתפרקים ומורכבים על ידי לחץ, יש להזהר בהם שלא יהיה בזה כעין בונה. ומיהו, אם נסגרים החלקים על ידי סגירת טבעת על גבי צינור המתכת, לית לן בה.

תוקע בסטנדר בשבת
ישנם סטנדרים שעשויים לעלות ולרדת על ידי פתיחת וסגירת הברגה ליצירת לחץ על גבי עמוד הברזל, אסור לסוגרם ולפותחם בשבת משום שיש בזה כעין בונה וסותר. אבל אם יש חורים מוכנים מראש בעמודי הברזל, ורק מכניסים בהם את הברגים מבלי לתוקעם בחוזקה, מותר.

תוקע בעצי הרימונים של הס"ת
יש להזהר, שלעתים עץ שעל ס"ת שמניחים בו רימונים ולפעמים הוא רפוי או שיצא ממקומו, שלא יחזירנו אפילו באופן רפוי, שלא יבוא לידי תוקע.

זהירות מכפתורים רפויים שבבגדים
אם יש לו כפתור של בגד שנתפר ביד ולא במכונה, ורואה שהוא רפוי מעט ורוצה להדקו על ידי שימתח את החוט, אסור. ובכפתורי מכונה יש בעיה אם ימתח את החוט, שאז הכפתור יפול. ומכאן שאם יש לאיש או לאשה בגד עם כפתורים נאים וניתק ונפל לרצפה בשבת לא משנה אם זה ברחוב או בבית אסור לטלטלו כי הוא מוקצה, שכן מה יעשה בו. אבל אם הוא חס עליו, יחליט בדעתו שישים אותו בכיסו לבקבוק קטן, ואז יהא מותר לטלטלו.

דין אוהל בחלל שתחת הכלים ובכלים שיש בהם חלל טפח
ישנם כלים שגובה חללם יותר מטפח, כגון מיחמים של שבת וכד', ובסגירתם נעשה לכאורה אוהל בחלל שבין המכסה לבין המים או שיש טפח בכל חלל הכלי, אין בזה איסור, כיון שבמכסה של הכלי לא חיישינן לאיסור אוהל. וכך כותב בעניין זה הבא"ח: "תיבה שיש עליה כיסוי אם אינו קבוע בצירים אסור להניחו עליה בשבת או להסירו ממנה אע"ג דאינה עשויה אלא לפתח בעלמא. ויש אומרים דכל זה הוא בתיבה שהיא רחבה וכן בכלים כיוצא בה שהם רחבים דכיסויים דומה לאהל, אבל כלים קטנים אע"פ שיש בהם חלל רחב טפח אין כסויים דומה לאהל ושרי. ויש חולקין לאסור גם בכלים קטנים שיש בהם חלל ריקן טפח. מיהו לא אסרו בזה אלא בהיכא דאין הכיסוי מיוחד להם אבל כיסוי המיוחד להם כיון שדרכו בכך תמיד לא מחזי כעביד אהלא כיון דאין עושין המחיצות בשבת אלא עומדין מאליהם מקמי שבתא. ומ"מ אם הוא מכסה אותם בבגד אע"ג דמייחד להם אסור, משום כי בבגד אין בו תיקון המוכיח עליו שהוא עומד לכך. ולכן כלים שדרכם להניח בהם מרקחת או דבש וכיוצא שדרכם לסתום פיהם בחתיכת בגד מפני שלא יכנסו בהם נמלים וכיוצא צריכין להזהר לעשות להם כסוי מחרס או עץ ויניחו חתיכת הבגד למעלה מאותו כסוי ולא יכסה בהם בחתיכת הבגד בלבד", עכ"ל. ולכן, הרוצה לבדוק את מצב החמין בשבת, לא יחשוש להחזיר את המכסה (במידה ולא מגביר בכך את חום האש ואת הבישול) כיון שבכל דבר שהוא המכסה המיוחד לכלי, לא חיישינן לאוהל.

זהירות מבישולי עכו"מ
אחת הדרכים המסוכנות ביותר להתבוללות היא על ידי בישולי עכו"מ. ולצערנו הרב בחו"ל נפוצה תופעה קשה זו במקומות בהם לא מקפידים על בישולי עכו"מ. גם בארץ יש לעמוד על המשמר ולהזהיר מבישולי עכו"מ, כגון במאפיות בהם מפעילים גוים בזול, והם מכניסים לדוגמא את הבוטנים בעצמם לתנור, ולדעת הספרדים לא מועיל מה שמסיקים את התנור קודם. ויש לברר במקומות בהם קונים סופגניות אם יהודי מטגן אותם או לא, ואם אינו יהודי מטגן אותם נאסרו באכילה מדין בישולי עכו"מ. גם בטחינה הנהגנו שיהודים יִקְלוּ את גרגירי השומשום לפני טחינתם, שלא ייאסר מדין בישולי עכו"מ ואמר לי רב חשוב אחד מהעדה החרדית שהוא מכיר יהודי שנהג לאכול את השומשום כמות שהוא חי, ואמרתי לו שאין זה אלא בליל ראש השנה לסימנא טבא, אבל כל השנה לא אוכלים אותם כמות שהם חיים.

זהירות מבישולי פיליפינים
יש להזהיר לאותם שמכניסים פיליפיניות לביתם, שלא יסתפקו בהדלקת האש מתחת סירי המאכלים, אלא יכניסו את המאכלים בעצמם. פעם שאלו אותי אודות פיליפינית אחת שמתעקשת לאכול חמץ בפסח, כיצד עליהם לנהוג. היה לי הדבר קשה, עד שנזכרתי בתשובה ב"רב פעלים" שדן בכך ופסק להקנות לגוי לפני פסח חדר אחד בבית במתנה גמורה, ולתת לו כלים ופרימוס להכנת תבשיליו, על מנת שאת הכל יבשל לעצמו באותו חדר בלבד, וכך פסקתי לאותם שואלים. ועל כל פנים אני רגיל להמליץ להביא הביתה נשים יהודיות הזקוקות לעבודה ולפרנסה, ועל ידי זה ניצלים מהרבה איסורים, כגון בישולי עכו"מ, יין נסך (שכן מנענעים את הכלים שבהם נמצא היין), וטוב להקפיד לעשות כן.

גם במצבים קשים - כי אתה עמדי
הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין זצוק"ל, כשהיה מבקר אסירים היה אומר להם את הפסוק "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי", והיה מסביר להם שבמצבים קשים לא היה פוחד אלא היה סומך על הקב"ה שנמצא עמו בכל מקום. אמרו לו מנין לך כן? אמר להם שכתוב בפרשת וישב: 'ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד, ויתן חנו בעיני שר בית הסוהר", משמע שגם כשהיה יוסף בבית הסוהר, היה הקב"ה עמו ונוטה אליו חסד.

מדוע נענש יוסף
כשיוסף הצדיק פתר את חלומו של שר המשקים שיינצל מפרעה, ביקש ממנו שיזכירהו, ומשום כך נענש ושכח אותו, ונמשכה ישיבתו בבית הסוהר עוד שנתיים נוספות. וקשה, מה חטא יוסף בכך שביקש את עזרתו של גוי, מאחר וידע את חפותו מכל רע? רש"י הרגיש בכך וכותב: "מפני שתלה בו יוסף בטחונו לזכרו, הוזקק להיות אסור עוד שתי שנים, שנאמר אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים, ולא בטח על מצרים הקרוים רהב", עכ"ל. והביאור בזה הוא, שיוסף היה תולה בכל מצב את בטחונו בה', וכמו שמובא במדרש שאשת פוטיפר התעללה בו ואיימה עליו בכל מיני איומים קשים, ותמיד היה עונה לה בבטחון גמור שהקב"ה יצילו מכל רע. ולפי זה רש"י מבאר, שיוסף הצדיק שהיה כזה בעל בטחון עצום, לא יתכן שיתנה את צרתו ויתלה בטחונו בבשר ודם, ולכן לפי מדרגתו נענש.

פיקחותו של אותו יהודי
היה פעם יהודי שנשא חן בעיני המלך ורצה לשלם לו על גמולו ואמר לו שיכול לבקש דבר אחד מכל מה שהוא רוצה. אותו יהודי היה פיקח וביקש מהמלך שתנתן לו אפשרות לבוא לארמון בכל פעם שירצה, ושהשומר לא ימנע זאת ממנו, ונתן לו המלך את מבוקשו. מאז, בכל פעם שהיה צריך דבר והוקשה עליו, היה בא למלך ומתנה לפניו את צרתו, והמלך היה עוזר לו בכל דבר. מכאן, שכשמבינים בטיב השכר, יכולים להרויח טובה נצחית. ואם הדבר כן בנתין פשוט, על אחת כמה וכמה שהמלך מטה חסד כלפי בנו וממלא כל רצונו. אנחנו פונים להקב"ה ואומרים לו שעלינו אמר: "בנים אתם לה' אלקיכם", ומשום כך יש לנו הזכות העצומה לפנות אליו ולבקש ממנו את כל צרכינו, על כן אנחנו מתפללים ומבקשים שישלח לנו גואל צדק במהרה בימינו ויגאלנו גאולה שלמה אמן.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il