בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • מלאכות שבת
קטגוריה משנית
  • ספריה
  • מלאכות שבת
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב אברהם בן ציון ב"ר שבתי זצ"ל

undefined
14 דק' קריאה
א - פתיחה
חשיבות גדולה ישנה לבגדים, שהם מכסים את הגוף ומגנים עליו מפני קור ושמש. אמנם מתחילה לא נצרכו אדם וחוה לבגדים, אבל אחר החטא, חשו בעירומם ונצרכו לבגדים. שכל זמן שהיו טהורים, לא נגררו אחר הצדדים הגשמיים ויכלו להדגיש את הרוחניות כראוי, והגוף שימש להם כלי טוב לגילוי הנשמה בפועל. אבל אחר החטא, נפגם הגוף, והתעורר בהם יצר הרע של משיכה מופרזת לצדדים השפלים שבגוף, תוך הזנחת הנשמה ושכחת הייעוד האלוקי של האדם, ומזה נובעת הבושה. שעיקר כבודו של האדם בצלם אלוקים שמתגלה בנשמתו ובא לידי ביטוי בתורה ומצוות ומעשים טובים, וכשהאדם שוכח את ייעודו ונגרר אחר התאוות הגשמיות בלא שליטה, הוא נעשה חסר כבוד. הבגד שמכסה את החיצוניות, ממתן את המשיכה אחר הצד הגשמי, ומתקן את פגם החטא. שעל ידי הסתרת הגוף החיצוני, הנשמה באה יותר לידי ביטוי, ומתוך כך ניתן לתקן את הגוף ולהביאו לידי ביטוי מלא בקדושה ושמחה, ולהדריכו בדרך של תורה ומצוות. לכן הבגד של האדם הוא כבודו.
כמו כל דבר טוב, אפשר לעשותו כראוי ואפשר לטעות בו. הבוחרים בטוב לובשים בגדים צנועים ונאים, וזוכים לכבוד האמיתי שנובע מהדגשת הרוחניות. והבוחרים ברע לובשים בגדים פרוצים שמדגישים את היצר הרע שבגוף, ובמקום להדגיש על ידי הבגד את הנשמה, הם מסתירים ומעלימים אותה יותר, ואין בושה גדולה מזו.
דבר נוסף אירע בעקבות החטא. האדם גורש מגן עדן לאקלים של העולם הזה, וגם היכולת של הגוף להגן על עצמו נפגמה, והוא נצרך לבגד כדי להגן על עצמו מפני הקור בחורף, ומפני קרינת השמש בקיץ. הרי שבעקבות החטא, הגוף נפגם בשני צדדים: הוא אינו יכול להיות כלי מתוקן לנשמה בלא בגד, וגם אינו יכול להגן על עצמו מפני קור וחום בלא בגד.
כיוון שהבגד הוא תיקון יחודי לאדם שחטא, אין למוצאו בטבע, והאדם צריך לטרוח במלאכות רבות כדי לעשות לעצמו בגדים. שלוש עשרה מלאכות מנו חכמים בעשיית בגדים מבד, ועוד כשבע מלאכות קשורות להכנת בגדי עור.
כפי שכבר למדנו, ל"ט מלאכות האסורות בשבת הן המלאכות שעל ידן עשו את המשכן, שכל מלאכה שיש בה חשיבות יש לה שורש במשכן. שורשי מלאכות הבגד ביריעות שעשו למשכן, שנועדו לכבד ולהסתיר את הכבוד האלוקי.

ב - המלאכות שבבגד
שלוש עשרה מלאכות נצרכות להכנת בגדים (משנה שבת ז, ב), ואלו הן: א) גזיזת צמר (דיניו יבוארו להלן יד, א). ואם החומר שעושים ממנו את הבגד הוא מן הצומח, הרי שקטיפתו אסורה משום 'קוצר' (להלן יט, ו). ב) ליבון - ניקוי הצמר מן הלכלוך והשומן שדבקו בו (כמבואר להלן ג-ח). ג) מנפץ - סורק את הצמר כדי שיהיה קל לעשות ממנו חוטים. והמכה על גידים של בהמה כדי לעשות מהם חוטים, עובר על תולדה של מלאכה זו. ד) צובע - כדי לעשות מן הצמר חוטים ובגדים יפים (להלן יח, ה). ה) טווה - עושה חוטים מן הצמר הגולמי, וכן כל העושה חוטים מחומר גולמי כפשתן עובר על מלאכת טווה.
עתה אנו מגיעים למלאכות שהופכות את החוטים הנפרדים לאריג אחד. ככלל, הבד עשוי מחוטי 'שתי' ו'ערב'. חוטי ה'שתי' הם התשתית של הבגד, והם חוטי הבסיס שנמשכים לאורכו. וחוטי ה'ערב' הם החוטים העוברים במסורג בין חוטי 'השתי', ונקראים 'ערב' מפני שהם מתערבים בתוך חוטי 'השתי'. בעבר היתה מכונה ידנית שעל ידה הפכו את החוטים הנפרדים לאריג, וכמה מלאכות נצרכו לכך: ו) מיסך - זה התולה את חוטי ה'שתי'.
ז)
עושה שני בתי נירים. כדי להכניס את חוטי ה'ערב' בין חוטי ה'שתי', צריך להכין את מכונת האריגה, שעיקרה 'נירים', שבהם היו אוחזים את חוטי ה'שתי', ומרימים פעם את החוטים הזוגיים ופעם את החוטים האי-זוגיים, כדי שיוכלו להעביר בין חוטי ה'שתי' את חוטי ה'ערב'. והעושה שתי לולאות לאחיזת חוטי ה'שתי' עובר באיסור זה (תוס' רי"ד שבת עג, א). ויש אומרים שהמכניס שני חוטי 'שתי' לתוך הלולאות הללו, הוא העובר במלאכה זו (רש"י שם). ח) אורג שני חוטים - זה המכניס את חוטי ה'ערב' בתוך ה'שתי', ומתחיל לעשות בפועל את האריג. ט) הפוצע שני חוטים. כאשר נוצר באריג פגם או קרע, פעמים שתיקון האריג נעשה על ידי הוצאת חוטים מתוכו, וזוהי מלאכת 'פוצע'.
בכלל מלאכת 'פוצע' אסור לפרום שולי בגד או תחבושת העשויים שתי וערב. בכלל מלאכות האריגה אסור לעשות סל או נפה או כברה או לסרג מיטת חבלים, שכל אלו נעשים על ידי חוטים או חבלים או נצרים של 'שתי' ו'ערב' (רמב"ם ט, טז).
כיום מלאכת האריגה נעשית על ידי מכונות משוכללות יותר, שעושות בבת אחת את כל המלאכות, והמפעיל אותן בשבת עובר על כל המלאכות הללו בבת אחת.
עוד מלאכות קשורות להשלמת הבגד, ואלו הן: י) הקושר, יא) המתיר (כמבואר להלן יג-טו). יב) התופר שתי תפירות, יג) הקורע על מנת לתפור שתי תפירות (כמבואר להלן י-יב).
גם המלאכות העוסקות בעיבוד עור בהמה קשורות לעשיית בגדים, שכן בנוסף לכך שעושים מהעור קלף לכתיבה עושים ממנו בגדים ונעליים (ואלו הן: הצד, השוחט - להלן כ, ו-ט. המפשיט, המעבד, הממחק, המשרטט - להלן יח, ו. והמחתך - להלן טו, י).

ג - הלכות ליבון - כיבוס
מלאכת הליבון היא מלאכת ניקוי הצמר או הפשתן והלבנתם כדי לעשות מהם בגדים. תולדת מלאכה זו היא כיבוס בגדים כדי לנקותם (רמב"ם שבת ט, י-יא).
הכיבוס נעשה בשלושה שלבים: שרייה, שפשוף וסחיטה. מאחר שבכל שלב יורד מעט מן הלכלוך והבגד מתנקה, כל שלב אסור מן התורה. נפרט את שלבי הכיבוס:
תחילת הכיבוס נעשית על ידי השריית הבגד במים, וכבר בשרייה, הכתמים שעל הבגד דוהים ומעט מן הלכלוך הבלוע בו יוצא ומתמוסס במים, ולכן אסור מהתורה להניח בגד מלוכלך במים. למשל, אסור להניח בגדי תינוקות מלוכלכים בתוך מים, למרות שאת עיקר הכיבוס מתכוונים לבצע לאחר השבת, הואיל וכבר בעת השרייתם הם מתנקים מעט.
השלב השני של הכיבוס הוא שפשוף הבגד בעודו רטוב. וזהו עיקר הכיבוס, שעל ידי השפשוף, הכתמים והלכלוכים שדבקו בבגד, מתמוססים במים ונעלמים.
בשלב השלישי סוחטים את הבגד מהמים הספוגים בו, ועם יציאת המים מהבגד יוצא גם הלכלוך שהתמוסס במים. וכיוון שבכל סחיטה יוצא מעט מן הלכלוך, כל סחיטת בגד אסורה מהתורה. גם כאשר הבגד נרטב בגשם, אסור לסוחטו כדי שיתייבש, משום שהסחיטה תגרום בהכרח לניקוי מסוים של הבגד. כדי שלא יגיע אדם לידי איסור סחיטה, אסרו חכמים לקחת בידיים בגד שספוג במים. אמנם בגדים שנרטבו בגשם מותר להמשיך ללבוש, וגם אם הסירם, אם אין לו אחרים - מותר לחזור ללובשם, אך לטלטלם סתם אסור (שו"ע שא, מה-מו).
לעיתים ישנו שלב רביעי בכביסה - ליבונו בתנור, שלאחר הסחיטה מחממים את הבגד בתנור או בסמוך אליו, שעל ידי החום הנוזלים שבבגד מתאדים עם אפרורית הלכלוך שעליו, והבגד נותר נקי ומבהיק. וכך היו נוהגים בצמר הגולמי, שאחר גזיזתו וכיבוסו, ליבנו אותו בתנור, ואף פעולה זו בכלל מלאכת ליבון האסורה מהתורה. לפיכך, אסור להניח מעיל שנרטב בגשם, או מגבת שנרטבה מניגוב ידיים וגוף, ליד תנור חימום, במקום שיגיעו לחום שהיד סולדת בו (שו"ע שא, מו).
יש לדעת שלא רק כיבוס של בגד שלם אסור, אלא אף הסרת כתם אחד אסורה מהתורה. והאיסור הוא בין אם מסירים את הכתם על ידי מים או רוק או כל חומר ניקוי אחר כנפט או בנזין. וכן אם נפל על הבגד דבר שומני, אסור לפזר עליו טלק בשבת כדי למנוע את הכתמתו (שש"כ טו, כז).
עוד אסרו חכמים לעשות דבר שעלול לגרום לרואים לחשוב שעבר על איסור תורה וכיבס את בגדיו בשבת. לפיכך, מי שבגדיו נרטבו בשבת, לא יתלה אותם על חבל וכיוצא בו, אלא יניחם במקום שאין רגילים לתלות עליו בגדים מכובסים, כגון על כסא או קולב. אבל בגדים שנתלו לפני שבת, מותר להשאירם על החבל בשבת (שו"ע שא, מה). 1

ד - השריית בגדים בנוזלים
כפי שלמדנו, השלב הראשון בכיבוס הבגד הוא השרייתו במים, שכבר בהשרייתו מקצת מן הלכלוך שבו מתמוסס. ואפילו להרטיב מקום קטן שבבגד אסור, שכל הרטבת בד במים או בנוזל אחר שיכול לנקות אותו נחשבת כיבוס.
נחלקו הראשונים בשאלה: האם איסור השריית בגד במים חל גם על בגד שאין בו כתמים. לדעת הרבה ראשונים, רק כאשר ישנם כתמים על הבגד - אסור להרטיבו במים, אבל כשהוא נקי מכתמים - מותר. ויש סוברים, שבכל מקרה אסור להרטיב בגד במים, משום שכל הרטבה מנקה משהו בבגד. למעשה, הואיל ומדובר במחלוקת הנוגעת לאיסור תורה, הורו רבים מהאחרונים כדעה המחמירה, וגם בגד שאין בו כתמים אסור להרטיב במים. 2
אבל מותר להרטיב את הבגד או הבד בדרך לכלוך. למשל, מותר להתנגב במגבת, מפני שהמים שעל הידיים אינם מנקים את המגבת אלא להיפך מלכלכים אותה מעט. ויש מהדרים לנער את הידיים מן המים, ורק אח"כ לנגבם, כדי להספיג פחות מים במגבת. מכל מקום להלכה, כל שהרטבת הבד נעשית בדרך לכלוך - מותר. ואפילו אם יש על המגבת כתמים, אם כוונתו לנגב את הידיים ולא להסיר את הכתמים שעל המגבת, מותר לנגב בה את הידיים (שו"ע ורמ"א שב, י; באו"ה 'דלא').

ה - ניקוי שולחן וכלים שבכיור
אם נשפכו מעט מים על השולחן, מותר לנגבם במגבת, שהרטבת המגבת באופן זה מלכלכת אותה, ואין בה כיבוס. וגם אם נשפך על השולחן מעט יין או מיץ, מותר לנגבם במגבת או בד אחר. ואף שעל ידי כך הבד יספוג מעט מצבע היין או המיץ, וצביעה אסורה בשבת, אין בזה איסור, מפני שכוונתו לנקות את השולחן ולא לצבוע, וצביעה זו אינה מועילה אלא מלכלכת. 3
כאשר נשפכים מים רבים על השולחן או על הרצפה, אסור מדברי חכמים להספיגם במגבת, מחשש שמא לאחר שתהיה ספוגה בהרבה מים יסחטו אותה ויעברו באיסור תורה. 4 כמה פתרונות לכך: א) להשתמש במספר מגבות, כך שכל אחת מהן תספוג מעט מים ולא יהיה חשש שמא יסחט אותה. ב) לקחת בד שגם לאחר שנרטב בהרבה מים אין רגילים לסוחטו (מ"ב שא, קעב). וכן אפשר להספיג את המים בנייר סופג. ג) אם אין להם מספר מגבות או בד שאין רגילים להקפיד לסוחטו, ניתן לבצע את פעולת ההספגה על ידי שני אנשים. תחילה יניחו את המגבת על המים, ואח"כ ייטלו אותה ויניחוה בדלי או במקום אחר. שכל מה שאסרו חכמים ליטול בגד הספוג במים רבים, הוא דווקא באדם אחד, אבל לשני אנשים מותר, שאם אחד ישכח ויבוא לסחוט, יעמוד חבירו ויזכיר לו ששבת היום (שש"כ טו, הערה נה. ושלא כמחמירים להצריך עשרה כמבואר בהרחבות. ועיין להלן טו, ט, בדרך המותרת לנקות רצפה).
אסור לנקות כלים בעזרת ספוג (סקוטש) שרגילים לנקות בו כלים, מפני שהוא סופג מים ותוך שטיפת הכלים ואחריה סוחטים אותו. אבל מותר להשתמש בסלילי פלסטיק שאינם צפופים ואינם סופגים מים וממילא אין בהם חשש סחיטה. ודין שימוש במגבונים לחים יבואר להלן (יד, ו).
אם נפלה מטלית לכיור, מותר לפתוח את הברז למרות שתירטב, מפני שאין הרטבתה בדרך ניקיון של כיבוס. ואם היתה בכיור מטלית רטובה, יש אומרים שמותר להרימה ביד, מפני שאין מקפידים על כך שתהיה יבשה (ארח"ש יג, מח). אולם למעשה, כיוון שרגילים לסחוט אותה, נכון שהרוצה להוציאה מהכיור, ירים אותה בעזרת מזלג או סכין, שעל ידי השינוי יזכור להזהר שלא לסחוט.

ו - בגדי עור ונעליים והסרת בוץ
הבדל ישנו בין בגדים רגילים לבין בגדים העשויים עור. בגדים רגילים שעשויים מחוטי צמר או פשתן וכיוצא בהם אסור להשרות במים, מפני ששרייתם מכבסת אותם. אבל בגד של עור מותר להשרות במים, ורק לכבסו ממש, היינו לשפשפו בחזקה אסור מהתורה. והטעם להבדל, שבכל הבגדים המים נספגים ועוברים דרך החוטים תוך שהם ממוססים את הכתמים והלכלוך, ולכן כבר בעת שרייתם מתחיל כיבוסם. אולם עור אינו סופג את המים בקלות, והמים אינם זורמים בתוכו, וממילא אינם יכולים למוסס את הלכלוך הבלוע בו. ואף ששריית העור במים עשויה למוסס ולהסיר לכלוך שדבוק עליו, מכל מקום את הלכלוך שבלוע בתוכו היא אינה מסירה. אבל אם יכבסו את העור, היינו שישפשפו אותו בחוזקה, צידו האחד על צידו השני, או על ידי מברשת וכיוצא בזה - יצא הלכלוך הבלוע בו אל המים, וזהו כיבוסו האסור מהתורה.
לפיכך, אם נפל על בגד-עור דבר טינוף, מותר לשוטפו במים, מפני ששטיפת העור מנקה רק את מה שמונח עליו, אך אסור לשפשף את מקום הלכלוך, מפני שבזה הוא מוציא את הלכלוך הבלוע בתוכו. 5
לאחר שבגד העור נרטב, אסור לסוחטו מדברי חכמים. ואמנם בשאר הבגדים הסחיטה אסורה מהתורה, משום שהמים נסחטים מהם בקלות ועמם יוצא לכלוך, ולכן סחיטתם היא אחד מדרכי כיבוסם. אולם את בגדי העור אין רגילים לסחוט בכביסה, מפני שאינם נסחטים בקלות, וסחיטתם אינה מנקה אותם כל כך, ולכן איסור סחיטתם מדברי חכמים בלבד (באו"ה שב, ט, 'אסור').
נעלי עור שנתלכלכו באבק, מותר להסיר מהם את האבק ביד או במטלית, מפני שהאבק אינו בלוע בהם אלא רק מונח עליהם. אבל אסור לשפשף אותן במברשת או מטלית כדי להבריקן (משום ממחק להלן, יח, ו. ע' ערוה"ש שכז, ד; שש"כ טו, מ).
טיט או בוץ שנדבקו לנעל או לבגד, המסיר אותם תוך פירורם עובר באיסור טוחן מדברי חכמים. אבל אם יש ספק אם הסרתם תגרום להתפוררותם לעפר, מותר להסירם. ובשעת הצורך, גם כשברור שיתפוררו לעפר, מותר להסירם בשינוי, למשל, יסיר את הבוץ מנעלו על ידי הכאת נעל בנעל, ויסיר את הטיט מבגדו על ידי טפיחה בגב ידו (לעיל יב, א, 1).

ז - מפות ובגדים מניילון, פלסטיק ומחוטי פוליאסטר
איסור כיבוס חל על בגדים ובדים, שבולעים את הלכלוך לתוכם. אבל רהיטי עץ וכלי פלסטיק שאינם בולעים לכלוך, מותר לנקות במים כדי להסיר את הלכלוך שנדבק עליהם. לפי זה נראה לכאורה שמותר לנקות מפות העשויות יריעות פלסטיק וניילון, שהואיל והן יריעות העשויות מקשה אחת, אינן בולעות לכלוך ולא שייך בהן איסור כיבוס. ויש מי שפסק כך למעשה (אור לציון ח"ב כד, ו). אולם לדעת רוב הפוסקים, הואיל ויריעות אלו משמשות כבגדים ומפות, יש להחמיר שלא לשפשפן בחוזקה כדרך כיבוס. אבל כיוון שאינן בולעות מים, מותר לשוטפן ואף לשפשפן קלות (אג"מ יו"ד ב, עו; ציץ אליעזר ה, י; ילקוט יוסף שב, כב).
עוד התעוררה שאלה לגבי בגד, מפה או גרביונים העשויים חוטים סינטטיים (פוליאסטר). לכל הדעות אסור לכבסם בשפשוף או לסוחטם, כי בזה הוא מנקה אותם כדרך כיבוס בגדים. השאלה האם מותר לשוטפם או להשרותם במים. יש אומרים, שהואיל וחוטי הפלסטיק עצמם אינם בולעים לכלוך ומים, מותר לשוטפם ולהשרותם במים. ורק אם יש שם חוט טבעי, אסור להשרותם במים (שש"כ טו, ז-ח). ויש אומרים, שגם בגד שכל החוטים שלו סינטטיים אסור להשרות, מפני שבין החוטים נבלע לכלוך, ובעת השריית הבגד או שטיפתו, חלקו מתמוסס ויוצא (אור לציון ח"ב כד, ו). וכן נראה למעשה, שאסור להשרות בגד סינטטי.
מותר לנקות עדשות מגע קשות ורכות, שדינם קל מדין מפת ניילון שמותר לשפשפן ברכות, שבנוסף לכך שהעדשות אינן בולעות, גם אינן נחשבות כבגד, ולכן שפשופן אינו נראה ככיבוס (עיין בהרחבות). וכן מותר לנקות מוצץ ופטמת בקבוק, ואף לשפשפם כדי להסיר את הלכלוך הדבוק עליהם, שהואיל והם עשויים מגומי, אין כיבוס בהסרת הלכלוך שעליהם, והואיל ואינם נראים כבגד, שפשופם אינו נראה ככיבוס.

ח - הסרת כתמים ואבק בשבת
כפי שלמדנו (בהלכה ג), עיקר מלאכת הכביסה נעשית בעזרת מים או חומרים אחרים, אולם גם כאשר אין נעזרים במים יש איסור להסיר מן הבגד כתמים בשפשוף כדרך כיבוס, ובשינוי מותר להסיר את הכתם. אלא שיש שני סוגים של כתמים, כתם קל וכתם חמור. כתמים קלים מותר להסיר בשינוי קל, וכתמים חמורים מותר בשעת הצורך להסיר בשינוי גמור. ונבאר יותר:
כתם קל הוא כתם שאין בעל הבגד רגיל להקפיד שלא לצאת עמו. ואסרו חכמים להסיר אותו בשפשוף כדרך שרגילים לשפשף בגד בעת כיבוס ידני, אבל כל שאינו משפשף אותו כדרך כיבוס - מותר. לפיכך, מותר להסיר אותו בגירוד אחד בציפורן או בסכין. ואם יפסיק לכמה שניות יוכל לגרד אותו שוב, שכל שהוא מפסיק בין גירוד לגירוד, אין הוא נראה כמשפשף את הבגד כדרך כיבוס. וכן מותר להסיר כתם זה בעזרת העברה אחת של מטלית יבשה או ממחטה, ואם יש צורך, לאחר הפסקה של כמה שניות מותר להעבירם שוב על הכתם. שכל שאינו משפשף ברציפות, אינו מסיר אותו כדרך שפשוף של כיבוס.
ואם הכתם הוא חמור, עד שבעל הבגד רגיל להקפיד שלא לצאת בו, אסור להסיר אותו בגירוד או העברת מטלית, מפני שכך רגילים להסיר כתם זה במשך השבוע, ויש ראשונים שסוברים שהדבר אסור מהתורה. אבל בשינוי גמור נחלקו הפוסקים אם יש איסור מדברי חכמים להסירו, ובשעת הצורך סומכים על דעת המקילים. לפיכך, בשעת הצורך מותר להסיר אותו בשינוי גמור, כגון שיחכך את גופו בדלת או בארון או במיטה כנגד מקום הכתם. או שיעשה תנועה של עיסוי או גירוד בגופו כנגד מקום הכתם, באופן שאינו דומה כלל לדרך שפשוף כתם כדי לנקותו. ואם הוא כתם עבה, אפשר להסיר את רובו על ידי גירוד בציפורן או סכין, או שפשוף במטלית. ובתנאי שלא יסיר באופן זה את כולו. ואת השאר יסיר בשינוי גמור.
מי שבגדו התלכלך באבק, אסור להסיר את האבק כדרכו בניעור הבגד או הכאה עליו או שפשוף, אבל מותר להכות על הבגד באצבע צרידה, שזהו שינוי גמור. כאשר הספה התלכלכה באבק, מותר להכות עליה כדי להסיר את האבק, כי אינה חשובה כבגד שמתביישים ללכת בו, וממילא ניקויה מאבק אינו נחשב ככיבוס. אבל לשפשף את הספה כדרך כיבוס - אסור.
ואם מונח על הבגד דבר לכלוך, שאינו דבוק כלל בבגד, אין בהסרתו איסור כיבוס. לכן מותר להסיר מעל הבגד נוצה או סיבי צמר גפן או חוט וכדומה (רמ"א שב, א, שש"כ טו, לג). 6



^ 1.. חליפה שרגילים תמיד לכבס בניקוי יבש, אם נרטבה, מותר לתלות על חבל, שאין מקום לחשד. וכן מותר לתלות מגבות שנרטבו מניגוב ידיים במקום שרגילים ליבשם בעודן מלוכלכות. וכן מותר לתלות מפת ניילון, שמותר לשוטפה במים, כמבואר להלן בהלכה ה. זה הכלל, כל שבפועל לא יחשדוהו שכיבס באיסור - מותר. ועיין שש"כ טו, יג; ילקוט יוסף שב, עט-פב; מנו"א ח"ב יב, כג.
^ 2.. זבחים צד, ב: "בגד שרייתו זהו כיבוסו, ואזדא רבא לטעמיה, דאמר רבא: זרק סודר למים חייב". לתרומה, אור זרוע, רא"ש, סמ"ג וסמ"ק, האיסור הוא רק כאשר יש על הבגד כתמים. וכן נראה מדברי הרמב"ם. וכתב הרא"ש, שאפילו אם הבגד הושחר מרוב שימוש, כל זמן שאין בו כתם, אין בהשרייתו איסור. אך אם הוא מתכוון לנקות את שחרוריתו, גם המתירים מודים שאסור (מ"ב שב, מו). ולרשב"ם, יראים וטור, בכל מקרה אסור מהתורה להרטיב בגד במים. (וכך משמע משו"ע שב, ט). והרבה אחרונים הורו לאסור, מפני שהוא ספק תורה, וכ"כ בבאו"ה שב, ט, 'שיש'; וכה"ח שב, עד. ונלענ"ד שאם הבגד יצא מהכביסה והוא נקי לגמרי, גם המחמירים יודו שהאיסור מדרבנן בלבד, ואזי יהיה מותר להרטיבו בשעת הצורך כדעת רוב הראשונים. (עי' בבאו"ה שב, י, 'דלא').
^ 3.. כתב במ"ב שכ, נה, עפ"י יראים ושו"ע שכ, כ, שכאשר רוצים להסיר מהשולחן משקה צבוע, לא יגררנו על המפה מפני שיצבע בכך עוד חלקים במפה. אולם כתב שם בס"ק נט, יש מקילים בכל זה כיוון שהוא דרך לכלוך, וכך דעת רדב"ז ד, קלא, חכ"צ, א"ר ועוד. ואמנם בבא"ח ש"ב תצוה ו, מחמיר. מ"מ בשעת הצורך, אפשר להקל, כיוון שגם למחמירים הוא פסיק רישא דלא ניחא ליה בשני דרבנן (א' הצובע מקלקל, ב' צובע בשינוי), שבשעת הצורך מקילים בו. וכיוצא בזה כתב בלוית חן צב.
^ 4.. למדנו בהלכה ג, שסחיטה היא שלב בכיבוס, ואיסורה מהתורה. לדעת רוה"פ רק בסחיטת מים יש איסור ליבון, וכן משמע משו"ע שכ, יח. ולדעת הרמב"ן, גם בסחיטת יין יש איסור ליבון, שהיין מנקה ומכבס. לדעת הט"ז שכ, יב, בסחיטת יין אדום אין איסור, ובלבן יש איסור ליבון. עוד צריך לדעת, שכל מה שבארנו הוא רק מצד איסור ליבון שבסחיטה, אבל יש בסחיטה עוד צד של איסור, מצד מלאכת דש, כדוגמת סחיטת ענבים וזיתים האסורה מהתורה. ונחלקו הראשונים במצב שהוא רוצה במיץ הנסחט מהבגד, אם האיסור מהתורה או מדרבנן. וכשאינו רוצה בו, לכל הדעות האיסור מדרבנן (כמבואר לעיל יא, יז, ושם בהרחבות). אם כן כאן שאינו רוצה במיץ, האיסור דרבנן. ומחמת זה אין גוזרים שלא ליקח בד שספוג בו מיץ, מפני שאין עושים סייג לאיסור דרבנן.
^ 5.. סתם בגד עור הוא רך, ולגביו מוסכם שכסכוס, היינו שפשוף בחוזקה, אסור מהתורה. ולשפשפו ברכות תוך שהוא במים אסור (מ"ב שב, מא, ובאו"ה 'אבל', וספק אם האיסור מהתורה או מדרבנן). ויש אומרים ששפשוף קל מותר (כמבואר בציץ אליעזר ה, י).
בעור קשה, סיכם בבאו"ה (שם), שלדעת רש"י ור"ן, אין כלל איסור כיבוס והרי הוא כעץ, ולדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש, שפשוף חזק אסור מדברי חכמים, ולדעת בעל השאילתות שפשוף חזק אסור מהתורה. למעשה יש להחמיר שכך דעת רוב הפוסקים.
^ 6.. שתי סוגיות עומדות בבסיס ההלכה. הראשונה: בשבת קמא, א: "אמר רב כהנא: טיט שעל גבי בגדו, מכסכסו (משפשפו) מבפנים ואין מכסכסו מבחוץ". האיסור מדרבנן, משום שהשפשוף נראה ככיבוס. וכן מבואר שם קמ, א, שאסור לשפשף סודר כדי להצהירו. וכן נפסק בשו"ע שב, סעיפים ה, ז. ונחלקו האחרונים לגבי כתם שצריך לגרדו מספר פעמים בסכין או בציפורן כדי להסיר את כולו. לט"ז שב, ו, גירוד אינו כפעולת כיבוס ומותר. ולמ"ב שב, לו, ובאו"ה שב, ז, 'דהוי', אסור, וכן נוהגים להורות. אבל אם מפסיקים בין גירוד לגירוד, כבר אינו כפעולת כיבוס.
השנייה: נחלקו אם מותר לנער טלית שחורה חדשה שהתלכלכה באבק, שבעליה מקפיד שלא ללכת בה כל זמן שהאבק עליה. לדעת תוס', ר"ת, רא"ש, מ"מ בשם הרשב"א, ר"ן, מרדכי וראב"ד - מותר, שאין איסור כיבוס מהתורה בלא חומר מנקה כמים וכדומה. ולדעת בה"ג, ר"ח, רש"י, או"ז, יראים, תרומה ושבולי הלקט - אסור מהתורה. שהואיל והאבק מפריע עד שבעל הטלית אינו רגיל לצאת בה כך, הרי שהניקוי נחשב בה כפעולת כיבוס, וכיוון שרגילים להסיר את האבק בניעור, הניעור אסור מהתורה. וכן הדין בכתם שבעל הבגד מקפיד שלא לצאת בו, שהסרתו בשפשוף כדרך שרגילים להסירו בחול אסורה מהתורה לשיטת המחמירים (עיין שעה"צ שב, מא, ובאו"ה שב, א, 'עלה'). ואמנם בגמ' (שבת קמז, א), מבואר שהאיסור לנער הוא רק בבגד שחור וחדש שבעליו מקפיד עליו, וכ"כ למעשה בשועה"ר שב, א; וקצוה"ש קטז, בדה"ש ג. אולם כתב בבאו"ה שב, א, 'עלה', שבבגד שחור וחדש הכל רגילים להקפיד, ובשאר בגדים, אם בפועל בעל הבגד רגיל להקפיד, למרות שאינו שחור וחדש, לשיטת המחמירים אסור לנקותו מהתורה. למעשה, דעת השו"ע שב, א, כדעת רוב הראשונים המקילים, וכ"כ בילקוט יוסף שב, י, אלא שכתב שטוב להסיר את האבק בשינוי. והרמ"א שב, א, כתב שטוב להחמיר. ולא"ר מן הדין צריך להחמיר, הואיל וראשונים רבים מחמירים בזה והוא ספק דאורייתא. וכ"כ מ"ב שב, ו; בא"ח ש"ב ויחי ח; ושש"כ טו, כו-ל. אלא שכתב באור לציון ח"ב כד, א, שאף שראוי לחוש לדברי המחמירים, מכל מקום משום כבוד הבריות, יש להקל להסיר את האבק או הכתם בשינוי, שאז המחלוקת בדרבנן. ואם כן בבגד שהתלכלך באבק, השינוי שיסיר את האבק על ידי הכאה באצבע צרידה.
נחזור לכתם שבעליו מקפיד עליו. כיוון שגם בגירוד רגילים להסירו בימות החול, הרי שלדעת המחמירים, הגירוד אסור מהתורה, ובזה צריך להחמיר, כדין ספק דאורייתא. (עיין באו"ה שב, א, 'עלה' לדעת בה"ג, שש"כ טו, כז). אבל בשינוי גמור, כגון שיחכך גופו על הדלת כנגד מקום הכתם, גם למחמירים האיסור מדברי חכמים, ולמקילים, כיוון שאינו משפשף כדרך כיבוס - מותר. ואפשר לסמוך עליהם שהם רוה"פ, והמחלוקת בדרבנן והדבר נוגע לכבוד הבריות. ואם הוא מסיר רק חלק מהכתם, יכול להסירו בגירוד או קינוח יחיד, שכבר אינו כדרך ניקוי של יום חול. ואח"כ יסיר את שאר הכתם בשינוי גמור.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il