מחשבות טרום-חנוכה

במובנים רבים חנוכה הוא חג חידתי. הוא לכאורה חוגג ניצחון חולף. הניצחון הצבאי של החשמונאים,
כמו רוב הניצחונות הצבאיים, התברר כניצחון זמני בלבד. תקופת השלטון של מלכי בית חשמונאי ביהודה הייתה תקופה עתירת סכסוכים מבית ומחוץ, תקופה של מלחמות אזרחים ולבסוף גם כניעה לשלטון רומא. עליית הצדוקים, שבסופו של דבר זכתה לעידודו של אלכסנדר ינאי, החזק ביותר מבין מלכי בית חשמונאי, ערערה את אמונת העם בתורה ובמסורת הרבנית. לאור כל זה, למה עושים ענין כזה גדול מחנוכה? למה הדבר דומה? לכך שהיפנים היו חוגגים היום את יום פרל הרבור, השבעה בדצמבר, כיום חג לאומי. אשר לנס חנוכה, פך השמן הקטן שבער במקדש שמונה ימים - בית המקדש נחרב מאתיים שנה אחר-כך, ומנורת הזהב נעלמה מהעולם היהודי. למרות כל זאת, הכריזו חכמי המשנה על חנוכה כחג, ומאז ועד היום הוא נחגג בעולם היהודי כמועד הנושא בתוכו משמעות ומלווה בחיבה משפחתית. אין ספק שיש סיבה עמוקה יותר לקיומו ולעובדה שהחזיק מעמד עד היום. העם היהודי ומנהיגותו הרבנית אינם ממהרים להכריז על חגים או אפילו על ימי זיכרון. אמירת ההלל בימים מיוחדים נשארה נושא רגיש מאוד אפילו בימינו. אך בחנוכה אנחנו אומרים הלל שלם בכל אחד משמונת ימי החג. מדוע? דומני שהתשובה טמונה בהשקפת העולם של הרבנים ושל המסורת היהודית באשר לטבעו האמיתי של המאבק שחג החנוכה מסמל בעבורנו. היהודים היו עסוקים לא רק במאבק צבאי נגד היוונים הסורים אלא במאבק תרבותי החשוב יותר על לבו ונשמתו של העם היהודי. היוונים הסורים ניסו לכפות את תרבותם, אורחותיהם ואמונותיהם על היהודים. בזה הם נכשלו. באוכלוסייה היהודית היה אמנם גיס חמישי, יהודים הלניסטים שהיו מוכנים להיכנע לראוותנות החיצונית של החברה היוונית ומנהגיה. אך עיקרו של העם היהודי סירב לנטוש את מסורתו ואת מערכת הערכים הקדושה והייחודית שלו. בסיפור פורים אנחנו קוראים "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה". חנוכה הוא חג נלווה לפורים. החשמונאים הראשונים והעם היהודי בכל הזמנים גם הם לא כרעו ולא השתחוו לתרבות יוון. רבנו יהודה הלוי מספרד של לפני 900 שנה סיכם זאת יפה בהערה שלו על תרבות יוון: "ואל תשיאך חכמה יוונית אשר אין לה פרי כי אם פרחים". הניצחון של היהדות על עבודת האלילים ועל תרבות יוון לא היה ניצחון חולף, לפחות בעולם היהודי. לכן יש צידוק לנרות חנוכה אפילו היום. הם מייצגים את אור התורה והטוב בעולם של פחד וחשכה. היהדות נלחמה בתרבויות רבות בהיסטוריה הארוכה שלה. היא נאבקה באתיאיזם המרקסיסטי לפני מאה שנה גם בברית המועצות ואפילו כאן, בארץ ישראל, ובכל זאת היא הוכיחה שוב שהיא בלתי מנוצחת. החיים היהודיים ברוסיה משגשגים היום, 90 שנה אחרי שלנין ואחריו סטלין קמו עליהם לכלותם. למעשה, היום הם הנר החי, סמל של היהודים והיהדות שחג החנוכה מייצג ואף מחזק. כיום האויב שלנו בא מבפנים, והוא האדישות והנהנתנות. אף-על-פי כן גם כאן יש סימנים לחזרה איטית לאורח חיים יהודי ולערכים היהודיים. אנחנו מהללים את השם בחנוכה באמירת הלל כדי להזכיר לעצמנו שהמאבק הזה להישאר יהודים (ראו כמה קשה לנו לגרום למישהו להכיר בכך שאנחנו מדינה יהודית) הוא מאבק שתמיד ניצחנו בו. זה ניצחון בר קיימא שהוא הגשמה של הייעוד ושל השליחות שלנו. חז"ל אמרו שאור קטן יכול לסלק חושך גדול. לקראת הדלקת נרות חנוכה עלינו לזכור את האמת הפשוטה הזאת. זה לא פולחן ריק אלא אישוש של האמונה שלנו בעתיד טוב יותר ודרך להכיר תודה על ההזדמנויות שאנחנו מקבלים בימינו. בחשכה של הגלות האינסופית לכאורה, נרות חנוכה הקטנים האירו לנו את הדרך ונתנו לנו תקווה וחום. אין ספק שהם יוסיפו לעשות זאת בזמן הזה כמו בימים ההם.