ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

צרת-הבת ובכור-השטן ;">

בית מדרש אמונה וחסידות ארץ אגדה המאבק בין ה-2 ל-3 Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

כסליו תשס"ח

צרת-הבת ובכור-השטן


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
חלווה בת פרחה

במסכת יבמות מובא מעשה פלאי שארע במחלוקת שבין בית הלל לבין בית שמאי בדין צרת-הבת. הדין מתייחס לאדם שנשא שתי נשים ומת. בדרך כלל האח החי צריך לייבם (לשאת) את אחת האלמנות, או לחלוץ לה את נעלו ואז היא מותרת להינשא לשאר העולם. הייבום או החליצה שנעשה באישה האחת ישפיע גם על האישה השנייה (ה"צרה") וגם היא תהיה מותרת להינשא לשאר העולם. כאשר אחת משתי הנשים האלמנות היא בתו של האח החי, אסור לו לייבם אותה, שהרי בתו אסורה עליו באיסור ערווה; ו"הבת" פטורה הן מהייבום והן מהחליצה. ונחלקו בית הלל ובית שמאי מה דין האישה השניה שהיא ה"צרה" של ה"בת". בית שמאי סבורים שמותר לאח החי לייבם (לשאת) את צרת-הבת, ולכן צרת-הבת זקוקה או לייבום או לחליצה. ובית הלל אוסרים עליו לייבם את צרת-הבת והם פוטרים אותה גם מן החליצה. ולפי שיטת בית הלל שהיא פטורה גם מן החליצה מותר לצרת-הבת להינשא אפילו לכוהנים. המעשה מובא בסגנון שונה בירושלמי ובבבלי, ויש להעמיק במשמעות ההבדל בסגנונות. וזו לשון הירושלמי בתרגום חופשי (יבמות פ"א ה"ו):
"אמר רבי טרפון תאב אני שיהא לי צרת הבת שאשיאה לכהונה. ...
מעשה שנכנסו זקנים אצל ר' דוסא בן הַרְכִּינָס לשאול לו על צרת הבת. אמרו לו: אתה הוא שאתה מתיר בצרות? אמר להם: מה שמעתם 'דוסא' או 'בן הַרְכִּינָס'? אמרו לו 'בן הַרְכִּינָס'. אמר להם: יונתן אחי היה זה שהתיר, בְּכוֹר-שָׂטָן הוא, ומתלמידי בית שמאי הוא, היזהרו ממנו, שלש מאות תשובות יש לו על צרת הבת שהיא מותרת. הלכו אצל יונתן בן הַרְכִּינָס. שלח ר' דוסא בן הַרְכִּינָס לאחיו וכתב לו, היזהר שחכמי ישראל נכנסין אצלך.
נכנסו אל יונתן בן הַרְכִּינָס וישבו לפניו, והיה מסביר להם ולא מבינים, מסביר להם ולא מבינים, החלו להתנמנם. אמר להם: מה אתם מתנמנמים?! החל להשליך עליהם אבנים. ויש אומרים בשער אחד נכנסו אליו ובשלושה שערים ברחו מפניו. שלח יונתן בן הַרְכִּינָס לאחיו ואמר לו: מה שלחת אלי בני אדם שצריכים ללמוד ואמרת לי עליהם שהם חכמי ישראל?!
חזרו הזקנים אל ר' דוסא בן הַרְכִּינָס ואמרו לו: מה אתה אומר בענין צרת הבת? אמר להם: על המדוכה הזאת ישב חגי הנביא והעיד שלשה דברים, על צרת הבת שתינשא לכהונה, ועל עמון ומואב שהן מעשרין מעשר עני בשביעית, ועל גירי תדמור שהן כשירין לבוא בקהל.
אמר: הרימו את עפעפי עיני כדי שאוכל לראות את חכמי ישראל. ראה את רבי יהושע וקרא עליו 'אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה' - זכור אני שהיתה אמו מולכת עריסתו לבית הכנסת בשביל שיתדבקו אזניו בדברי תורה. את רבי עקיבה וקרא עליו 'כְּפִירִים רָשׁוּ וְרָעֵבוּ' - מכירו אני שאדם גיבור בתורה הוא. ראה את רבי אלעזר בן עזריה וקרא עליו 'נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי' מכירו אני שהוא דור עשירי לעזרא ועיניו דומות לעיניו של עזרא. אמר רבי חנינה מצפורי אף רבי טרפון היה עימם וקרא עליו כאותו הכתוב שקרא על רבי אלעזר בן עזריה"

הדברים שמסופרים בירושלמי תמוהים ביותר:
א. מדוע ר' טרפון רוצה ומתאווה שיהיה לו צרת הבת כדי שישיא אותה לכוהן. האם ר' טרפון מתאווה שיקרה חס-ושלום אסון במשפחתו?! והקושיה קשה ביתר-שאת לאחת השיטות שמובאת בבבלי ולפיה ר' טרפון אמר: "תאבני, מתי תבא צרת הבת לידי ואשאנה (אייבם אותה)! האם ר' טרפון מתאווה חס-ושלום שאחיו-בשרו ימות כדי שיוכל לפסוק הלכה כשיטה מסויימת?!
ב. מה פשר התנהגותו המוזרה של רבי דוסא בן הַרְכִּינָס, מצד אחד הוא מזהיר מפני אחיו שהוא בְּכוֹר-שָׂטָן, ומצד שני הוא מסייע בידי אחיו, ומזהיר ומכין אותו לקראת המפגש עם חכמי ישראל?
ג. מה שארע אצל יהונתן בן הַרְכִּינָס תמוה ביותר. וכי תעלה על דעתך, שחכם מישראל משליך אבנים על חכמים אחרים?!

צריך להבין שהמעשים האלו אינם כפשוטם והם מדברים בשפה של סמלים שלקוחה מן התנ"ך.

ה"שלוש" ו"צרת הבת"
המחלוקות שבין בית הילל לבית שמאי אינן שונות בעיקרן משאר המחלוקות שבין חכמי ישראל. אולם פעמים שמושג הלכתי שבית הילל ובית שמאי נחלקו לגביו - נושא גם אופי סמלי; ואזי מתוארים אירועים קיצוניים שהתרחשו במהלך המחלוקת. בירושלמי (שבת פ"א ה"ד) מתוארת מחלוקת בין בית הילל ובית שמאי שהתפתחה למלחמה:
"אותו היום היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל... תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל"

במאמר "מלחמת בית הילל ובית שמאי" התבאר שהתיאור הקיצוני הוא כלי של חז"ל שנועד לרמז לנו שצריך להתייחס למשמעות הסמלית של מושג הלכתי שהוזכר בו, ולא למשמעות ההלכתית שלו; וכך נוכל להבין את עומק המעשה. כאשר חז"ל אומרים "אותו היום היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל" הם מרמזים שהמחלוקת שבין בית הילל ובית שמאי קשורה למשמעות הסמלית שיש לחטא העגל. הפרשן הפשטן האבן עזרא כבר כתב שעם ישראל לא חטא ב"עגל" בעבודה זרה ממש, אלא של"עגל" יש משמעות סמלית. המעשה ב"צרת הבת" מובא בירושלמי כדי להסביר את הנטייה של בית שמאי אחר היסודות שגרמו חטא העגל.

המעשה מדגיש את המספר שלוש. ליונתן בן הרכינס יש " שלש מאות תשובות" בהיתר צרת הבת; הזקנים ברחו מפניו ב" שלושה שערים"; וחגי הנביא "העיד שלשה דברים". במאמר הקודם "ה'מהפך' של בבא בן בוטא" הובא מעשה אחר במחלוקת חריפה שהתגלעה בין בית הילל ובית שמאי שגם בו בלט המספר שלוש (שלושת אלפים טלאים). והתבאר שהמספר שנים מסמל בתנ"ך את העיסוק בתורה ובתפילה ואילו המספר שלוש מסמל את העיסוק בענייני העולם הזה 1 . והתבאר שסביב מתן תורה וחטא העגל קיים מתח בין המספר "שנים" ( וּשְׁנֵי לֻחֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָי) לבין המספר "שלוש" (וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ). המעשה ב"צרת הבת" מדגיש את המספר "שלוש" כדי לרמז לנו שהיתר "צרת הבת" מרמז ל"היתר" להחשיב את העיסוק בענייני העולם הגשמי.

"הבת" ו"צרתה"
בספר קהלת (ט, ט) נאמר: "רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ...". הכתוב מזכיר " חַיִּים " ומזכיר " אִשָּׁה ". חז"ל דרשו שכוונת הכתוב " חַיִּים " היא לאומנות שמפרנסת את האדם, ולמדו משם שקיימת חובה על האב ללמד את בנו גם אומנות שתפרנס ותחייה אותו (קידושין דף ל, ב):
" 'רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ'. אם ' אִשָּׁה ' (שמוזכרת בכתוב) ממש היא - כשם שחייב (האב) להשיאו אשה, כך חייב ללמדו אומנות. אם (' אִשָּׁה ' שמוזכרת בכתוב אינה כפשוטו, אלא) תורה היא - כשם שחייב ללמדו תורה, כך חייב ללמדו אומנות."

אם נעמיק בדברי חז"ל נוכל להסיק שאפשר שיהיו לאדם בנוסף לאשתו הממשית גם נשים סמליות. האישה הסמלית הראשונה היא התורה שהכתוב מכנה אותה " אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ". אולם הכתוב ממליץ להוסיף אל ה" אִשָּׁה " הזו גם את ה"אומנות". ונמצא שה"אומנות" היא "צרתה" של ה"תורה". האומנות היא האשה הסמלית השניה.
התורה נמשלה אצל חז"ל גם לבת של בורא העולם: "בת מלך זו תורה" (אוצר המדרשים, אייזנשטיין עמוד ת"נ). ונמצא שיש לו לאדם את האשה הסמלית האהובה - " בת -המלך" שהיא ה"תורה", וגם את "צרת-הבת" שהיא ה"אומנות". היתר "צרת הבת" משמעותו היא ההיתר לעזוב את ה"תורה" ולעסוק באומנות ובשאר ענייני העולם הזה שהם נצרכים לאדם הפרטי או לעם ישראל בכלל.

רבי דוסא בן הרכינס ואחיה השילוני
מהתיאור של ר' דוסא בן הרכינס בירושלמי עולים שלושה מאפיינים חשובים:
א. רבי דוסא בן הרכינס הוא דמות מורכבת שנוהגת באופן כפול. מצד אחד הוא מגנה את אחיו וקורא לו "בְּכוֹר-שָׂטָן"; אך מצד שני הוא רוצה שאחיו ינצח את הזקנים, והוא מכין אותו לקראת המפגש עימם. מצד אחד רבי דוסא בן הרכינס מתנגד לכך שה"היתר" יקרא על שמו; אבל מצד שני הוא רואה צורך גדול ב"היתר" הזה ולכן הוא מסייע לאחיו לנצח את הזקנים שמתנגדים ל"היתר".
ב. רבי דוסא בן הרכינס מעיד היכן ישב חגי הנביא, והוא מעיד שעיניו של עזרא נראו כעיניהם של ר' אלעזר בן עזריה ושל ר' טרפון. המעשה מגלה שר' דוסא בן הרכינס היה מבין יוצאי גולת בבל שהקימו את הבית השני, והוא האריך ימים עד אחר חורבנו.
ג. לר' דוסא בן הרכינס יש קשיי ראייה מחמת זקנה.
שלושת המאפיינים החשובים האלו נמצאים גם אצל הנביא אחיה השילוני שהמליך את ירבעם למלך על ישראל; וירבעם החטיא אח"כ את ישראל ב"עגל הזהב". באהרון נאמר (שמות לב, ג-ד):
"וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן: וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם :
ובירבעם נאמר (מלכים א יב כח):
"וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם :"
הסוגיה בסנהדרין (דף קא, ב) מרמזת שאחיה השילוני היה מעורב באופן עקיף גם בחטא העגל עצמו, וזו לשונה בתרגום חופשי:
" 'וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב ...'. מה כוונת הכתוב 'וַיִּוָּעַץ'? אמר רבי יהודה: שהושיב רשע אצל צדיק והתייעץ עימם. אמר להם: האם אתם מוכנים לחתום לי שאתם מאשרים את כל מה שארצה לעשות? אמרו לו: הן. אמר להם: רוצה אני להיות למלך, אמרו לו : הן. אמר להם: והאם תעשו את כל מה שאומר לכם? אמרו לו: הן. אמר להם: ואפילו לעבוד לעבודה זרה?! - אמר לו צדיק: חס וחלילה! - אמר לו רשע לצדיק: התעלה על דעתך שאדם כירבעם יעבוד לעבודה זרה?! אלא הוא רוצה לבדוק האם אנו מוכנים לקבל ולעשות את דבריו! ואף אחיה השילוני טעה וחתם."

כלל ידוע הוא - שאסור לאדם ללכת יחד עם יועצים רשעים וכל שכן לשבת עימם 2 , ואף על פי כן, אחיה השילוני הסכים אף הוא לקבל את הסיכון שבישיבה המשותפת עם יועץ רשע. וסופו שהחטיאו אותו וגם הוא חתם על הכתב שיש לקבל את הוראותיו של ירבעם ואפילו יצווה לעבוד עבודה זרה. ואמנם אחיה השילוני לא התכוון להתיר את ה"עגל" של ירבעם, אבל הוא חתום על ה"היתר" הזה. רבי דוסא בן הרכינס חוזר על מעשיו של אחיה השילוני. אחיו יהונתן שהוא מכנה אותו "בכור שטן" הוא זה ש"מתיר" את "צרת הבת", אבל ר' דוסא מסייע לו לעמוד בקיום ה"היתר" הזה. השמועה שהגיעה אל הזקנים - שר' דוסא בן הרכינס עצמו הוא המתיר – אינה משוללת יסוד!!

אחיה השילוני היה מיוצאי מצרים והאריך ימים עד ימי אליהו הנביא 3 ; ור' דוסא בן הרכינס דומה לו הוא היה מיוצאי גולת בבל והאריך ימים עד אחר חורבן הבית השני. ירבעם מקים את "עגלי הזהב"; ואחיה השילוני, שהוא מיועצי המלך אינו מתגד לכך ברבים. ור' דוסא בן הרכינס דומה לו - וגם הוא שותק ברבים ביחס למעשי אחיו "בְּכוֹר-השָׂטָן".

נאמר על אחיה השילוני (מלכים א יד, ד) "וַאֲחִיָּהוּ לֹא יָכֹל לִרְאוֹת כִּי קָמוּ עֵינָיו מִשֵּׂיבוֹ:" ור' דוסא בן הרכינס דומה לו וגם הוא אינו יכול להרים את עפעפי עיניו מרוב זקנתו. קשיי ראייה כאלו, שמצריכים את הרמת עפעפי העיניים, מוזכרים במדרש (פסיקתא רבתי (איש שלום), ג, ביום השמיני) גם ביחס ליעקב אבינו:

" 'וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן' (בראשית מח, י) אמר ר' יהודה: כמשמעו של מקרא, שריסי עיניו כבדו מזוקן והיו דבוקים זה לזה וכשהיה מבקש לראות היה תולה אותם. אמר לו רב נחמן: חס ושלום! מהו 'לֹא יוּכַל לִרְאוֹת' (שם) שנסתלקה ממנו רוח הקודש, ... שצפה שני עגליו של ירבעם שהוא מטעה את ישראל ואומר להם 'הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל'."

רב נחמן סבור שקשיי הראייה של יעקב הם רוחניים והם נגרמו בגלל ירבעם. אולם ר' יהודה סבור שירבעם לא רצה להטעות את ישראל בעבודה זרה ממש; ולכן אין זה מסתבר שקשיי הראייה של יעקב היו רוחניים ובגלל ירבעם. ולפיכך, ר' יהודה מסביר שהקושי של יעקב היה גשמי, אותו קושי שמוזכר גם אצל ר' דוסא בן הרכינס, - והוא הצורך בהרמת עפעפי העיניים.

"בְּכוֹר שׁוֹרוֹ" ו"בכור שטן"
ה"עגל" מסמל את דרך עבודת ה' שמיוחדת למשיח בן יוסף, וכן מצאנו בזוהר (רעיא מהימנא, ג, פנחס דף רנב, א) וזו לשונו בתרגום חופשי:
"והרפואה לעננים שמחשיכים את ראות בת העין של עין ימין ושל עין שמאל - מה תהא הרפואה שלהם? 'מרה דעגלא' (בעל העֵגֶל, משיח בן יוסף)! וזהו שמרמז הכתוב (ישעיהו כז) 'שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל וְשָׁם יִרְבָּץ'. 'שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל' - זה משיח בן יוסף שנאמר בו (דברים לג) 'בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ'; וְשָׁם יִרְבָּץ' – זה משיח בן דויד"

שני המשיחים מסמלים שתי דמויות שדרכם תבוא הגאולה. במדרש תהלים (ס, ג) נאמר: "לעתיד לבא אני מושיעכם על יד משיח בן אפרים, ועל יד משיח בן דוד משבט יהודה". והמדרש ממשיך ודורש: " 'וְאֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי' שקיבל עול המלכות - תחילה, ואחר כך 'יְהוּדָה מְחֹקְקִי' (שם) זה משיח בן דוד". משיח בן יוסף (אפרים) מופיע תחילה (בכורה) והוא מסמל גאולה בכוח האדם ולא מתוך בטחון בניסי הקב"ה, ואילו משיח בן דויד מסמל גאולה מתוך אמונה בנפלאות הקב"ה. וכן מבואר בתהלים (עח):
"מַשְׂכִּיל לְאָסָף ... בְּנֵי אֶפְרַיִם נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי קָשֶׁת הָפְכוּ בְּיוֹם קְרָב: לֹא שָׁמְרוּ בְּרִית אֱ-לֹהִים וּבְתוֹרָתוֹ מֵאֲנוּ לָלֶכֶת... שָׁמַע אֱ-לֹהִים וַיִּתְעַבָּר וַיִּמְאַס מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל: וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם:... וַיִּבְחַר אֶת שֵׁבֶט יְהוּדָה אֶת הַר צִיּוֹן אֲשֶׁר אָהֵב:... וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן:"

כאשר ישראל אינם בוטחים בנפלאות הקב"ה אלא בכוחו של האדם - הם קרויים "אפרים". "משכן שילה" ו"אפרים" מסמלים גאולה בכוח זרועו של האדם – "אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם ". אולם הקב"ה נטש את הגאולה בכוחו של האדם והוא העביר את ה"בכורה" למשיח בן דויד כמבואר בתהלים (פט, כא-כט) - "מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו:... אַף אָנִי - בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ עֶלְיוֹן לְמַלְכֵי אָרֶץ:".

לאחר ששלמה המלך חטא, ה' הקים לו שלושה מתנגדים, לשנים מהם, להֲדַד הָאֲדֹמִי ולרְזוֹן בֶּן אֶלְיָדָע, הכתוב קורא במפורש - "שטן" 4 ; אולם המתנגד השלישי יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אינו מקבל את התואר "שטן" 5 ; למרות שהוא היה המתנגד המסוכן ביותר. לירבעם יש חשיבות עצמית חיובית; ולא רק מתוקף היותו מתנגד (שטן) לשלמה. החשיבות העצמית של ירבעם היא מתוקף היותו "בכור"; ירבעם שבא מיוסף הוא "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ". הכנוי "בכור-שטן" מרמז לדמותו של ירבעם, שמצד אחד הוא "שטן" לבית דויד, ומצד שני הוא "בכור" מצד עצמו. אחיה השילוני המליך את ירבעם "בכור שטן" למלך על ישראל. ובמעשה שבירושלמי ר' דוסא בן הרכינס מכנה את אחיו "בכור שטן", והוא מסייע בידו.

גם השם "יונתן" מסמל את המלכות הנגדית למלכות בית דויד, וכפי שאמר שאול לבנו "יונתן" (שמואל א כ, ל-לא): "וַיִּחַר אַף שָׁאוּל בִּיהוֹנָתָן וַיֹּאמֶר לוֹ בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת ... כִּי כָל הַיָּמִים אֲשֶׁר בֶּן יִשַׁי חַי עַל הָאֲדָמָה לֹא תִכּוֹן אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ".

שלשת השמות - "יונתן", "בכור", ו"שטן" - מופיעים בתנ"ך במקומות שונים, והמשותף להם שהם הצד הנגדי למלכות בית דויד. והאגדה בוחרת בהם כדי לרמז לדמותו של משיח בן יוסף שהוא נגדי לדמותו של משיח בן דויד.

דעת הירושלמי על ירבעם ועגלי הזהב
בספר דברי הימים (ב יג, ג-כ) מסופר על קרב שהתרחש בין אֲבִיָּה בן רחבעם לבין ירבעם. הקרב החל בנאום של אֲבִיָּה אל ירבעם וחיילי ממלכת ישראל והסתיים במפלה של ממלכת ישראל. הירושלמי (יבמות פט"ז ה"ג) מתייחס לנאום ולסיום הפרשיה שם, וזו לשונו בתרגום חופשי:
" 'וְלֹא עָצַר כֹּחַ יָרָבְעָם עוֹד בִּימֵי אֲבִיָּהוּ וַיִּגְּפֵהוּ ה' וַיָּמֹת' - אמר ר' שמואל אתה סבור שהוא ירבעם - ואינו אלא אֲבִיָּה שמת!! ולמה ניגף? רבי יוחנן אמר על שהחשיד את ירבעם ברבים שהוא עובד עבודה זרה, וזהו שכתוב 'וְאַתֶּם הָמוֹן רָב וְעִמָּכֶם עֶגְלֵי זָהָב אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יָרָבְעָם לֵאלֹהִים '. ריש לקיש אמר על שביזה את אחיה השילוני שהמליך את ירבעם ... שכתוב 'וַיִּקָּבְצוּ עָלָיו אֲנָשִׁים רֵקִים בְּנֵי בְלִיַּעַל '."

הירושלמי מגלה שכוונת ירבעם לא היתה שונה מכוונת אהרון הכהן, ושניהם לא עשו את ה"עגל" כדי שיהיה עבודה זרה. ואמנם, בני יהודה "נִשְׁעֲנוּ עַל ה' אֱ-לֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם" באותו הקרב, ולכן הם ניצחו את ממלכת אפרים שנשענה על כוח האדם. אבל חטאו של המלך אֲבִיָּה היה גדול מאוד, ולכן הוא זה שמת במגיפה. אֲבִיָּה חשד ברבים - שכוונת ירבעם בהקמת העגל היתה לשם עבודה זרה, והוא ביזה את אחיה השילוני שהיה מתומכי ירבעם. ולפיכך, אֲבִיָּה הוא זה שמת במגיפה.
ואמנם הירושלמי קשה לכאורה. שהרי אחיה השילוני עצמו הוכיח את ירבעם על שהקים עגלים לעבודה זרה (מלכים א יד, ט): "וַתָּרַע לַעֲשׂוֹת מִכֹּל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ וַתֵּלֶךְ וַתַּעֲשֶׂה לְּךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמַסֵּכוֹת לְהַכְעִיסֵנִי וְאֹתִי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גַוֶּךָ". אלא שהירושלמי מבדיל בין תוכחתו של אחיה השילוני לבין תוכחתו של אֲבִיָּה. תוכחתו של אחיה השילוני היתה לאשתו של ירבעם שבאה אליו, והיא נעשתה בחדרי חדרים. ובמהלך התוכחה אחיה השילוני הביא את כוונתו של ירבעם לידי קיצוניות – כאילו כוונתו היתה לעבודה זרה ממש; אך כוונת ירבעם לא היתה באמת לעבודה זרה. ואמנם היו בישראל שנכשלו והתייחסו לעגלים של ירבעם כאל עבודה זרה, אבל החטאת-הרבים הזו מוזכרת גם אצל אהרון (שמות לב, כא): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה".

כוונת ירבעם היתה למתן הבכורה לכוחו וליוזמתו של האדם 6 . הכוח הזה הוא כוחו של משיח בן יוסף שהסמל שלו הוא ה"עגל", ולפיכך הוא הקים " עֶגְלֵי זָהָב ". חטאו הגדול של ירבעם היה שהוא לא הקשיב לצווי התורה – שלא לחזור על טעותו של אהרון, ושלא להקים "עגל". 7 לעומת זאת, אֲבִיָּה מלך יהודה ייחס לירבעם כוונה לעבוד את עגלי הזהב עצמם. ומה שמותר לאחיה השילוני לומר על ירבעם בחדרי חדרים – אסור לאֲבִיָּה לומר על ירבעם ברבים. ולכן אֲבִיָּה מלך יהודה נענש ומת במגיפה.

בסיכום חלק א' של המאמר נוכחנו לראות שאגדת הירושלמי מרמזת שהמאבק בין בית הילל לבין בית שמאי הוא מאבק בין שני כוחות שקיימים בעם ישראל, הכוח הרוחני והכוח הגשמי. שלשת השמות - "יונתן", "בכור", ו"שטן" - מופיעים בתנ"ך במקומות שונים, והמשותף להם שהם הצד הנגדי למלכות בית דויד. והירושלמי משתמש בסמלים שלקוחים מן התנ"ך כדי לרמז שהמאבק בינם בא לידי ביטוי גם במאבק שבין ממלכת יהודה לבין ממלכת אפרים; ושזו מחלוקת מתמשכת.


^ 1 האירועים שמתוארים ב"מעשה בראשית" הם אירועים רוחניים. ביום השני מתואר תהליך אחד שבו הקב"ה הבדיל בין "המים העליונים" שהם התורה, לבין ה"מים התחתונים" שהם עניני העולם הזה. מציאות של "נקודות עליונות" ו"נקודות תחתונות" מתאימה לקו הישר שאפשר לדרג את הנקודות שעל פניו לפי מידת הקירבה שלהן אל אחד מקצות הקו. והמציאות הזו קשורה לעבודה הרוחנית של האדם שתלויה בהנהגת התורה והתפילה. ולפיכך המספר "שנים" (היום השני) מסמל את הקו הישר ואת עבודת התורה והתפילה.ביום השלישי לבריאה היתה התפתחות בענייני "המים התחתונים" של העולם הגשמי, הארץ התגלתה ואף החלה להוציא צמחים. חוקי הטבע של העולם הגשמי אינם תלויים מבחינה חיצונית בתורה ובתפילה; והצורה שמסמלת אותם היא ה"עיגול". לעיגול אין קצה, ולכל נקודה שעל פני העיגול - אין מעלה על פני חבירתה. ולכן המספר "שלוש" ו"הקו העגול" מסמלים את העולם הגשמי.
^ 2 "שאם הלך - סופו לעמוד, ואם עמד - סופו לישב, ואם ישב - סופו ללוץ" (עבודה זרה דף יח, ב)
^ 3 בבא בתרא דף קכא, ב; הרמב"ם הקדמה ליד החזקה.
^ 4 "וַיָּקֶם ה' שָׂטָן לִשְׁלֹמֹה אֵת הֲדַד הָאֲדֹמִי מִזֶּרַע הַמֶּלֶךְ הוּא בֶּאֱדוֹם:" (מלכים א יא, יד); "וַיָּקֶם אֱ-לֹהִים לוֹ שָׂטָן אֶת רְזוֹן בֶּן אֶלְיָדָע אֲשֶׁר בָּרַח מֵאֵת הֲדַדְעֶזֶר מֶלֶךְ צוֹבָה אֲדֹנָיו:" (מלכים א יא, כג)
^ 5 "וְיָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֶפְרָתִי... וַיָּרֶם יָד בַּמֶּלֶךְ... וַיְבַקֵּשׁ שְׁלֹמֹה לְהָמִית אֶת יָרָבְעָם וַיָּקָם יָרָבְעָם וַיִּבְרַח מִצְרַיִם..." (מלכים א יא, כו-מ)
^ 6 במאמר "שלחני כי עלה השחר" התבאר שחז"ל מרמזים שהמאבק בין יעקב לבין ה"איש" במעבר יבוק, היה מאבק בין הצד הרוחני-מלאכי של יעקב לבין הצד הגשמי-אישי שבו. מאבק שניתן לראותו כמאבק בין משיח בן דויד לבין משיח בן יוסף. ובסיום הקרב יעקב מגלה שגם בצד ה"איש" (משיח בן יוסף) שורה רוחניות של "מלאך" ולכן הוא קורא למקום פנואל "כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים". ירבעם בנה בתחילת מלכותו שני ערים (מלכים א יב, כה): "וַיִּבֶן יָרָבְעָם אֶת שְׁכֶם בְּהַר אֶפְרַיִם וַיֵּשֶׁב בָּהּ וַיֵּצֵא מִשָּׁם וַיִּבֶן אֶת פְּנוּאֵל". בניית פנואל על ידי ירבעם נועדה לסמל את הצד המלאכי-רוחני שקיים במשיח בן יוסף ובממלכת אפרים.
^ 7 וכעין כך הוא בזוהר (ב, כי תשא, דף קצג, א): "דהא אהרן מנדע הוה ידע דכתיב (שמות כב) זבח לא-להים יחרם בלתי לה' לבדו ודאי אשתזיב אהרן בעיטא טבא דדבר לנפשיה וכלא ברעותא שלים טב דלא אתכוין לביש. א"ל ר' אלעזר אבא ודאי הכי הוא וישראל לא הוו, אבל ירבעם דעבד עגלין הא ישראל הוו ועגל עבדו, א"ל ודאי ואוקמוה, אבל ירבעם חטא והחטיא ולאו כמה דאמרו, דודאי חובא בישא עבד ובמלכות חטא...".
וכעין כך הוא בספר הכוזרי (מאמר ד, יד): "אמר הכוזרי: ... כי סיעת ירבעם לה' א-להי ישראל היו כל מעשיהם, ומה שהיה להם מהנביאים היו נביאי ה', ... ועושי העגל הראשון, וסיעת ירבעם ובעלי הבמות ופסל מיכה לא היו מכוונים כולם רק לא-להי ישראל, אך עם עבירה שחייבין עושיה מיתה".

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il