ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

עמלה של תורה ;">

בית מדרש סיפורים ותולדות צדיקים תולדותיהם של צדיקים הרב אברהם שפירא Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

כ"ב כסלו תשס"ח

עמלה של תורה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אסתר בת שמחה

מצד אחד אסור להתעצל כלל בהספדו של תלמיד חכם, וקל וחומר בזה של מורנו ורבנו. אבל מצד שני, אם לא אומר כל מה שצריך בשלמות אולי גם זו תהיה התעצלות, ואולי יותר נכון "לך דומיה תהילה".
באתי למרכז הרב לפני למעלה מחמישים שנה, לבנין הישן ברחוב הרב קוק. הישיבה הייתה קטנה, היו כעשרים שלושים תלמידים בישיבה, והקשר עם מורנו ורבנו, שקראנו לו תמיד ר' אברום, היה קשר הדוק. כבר אז הוא נתן שיעורים כלליים בישיבה בכל יום שלישי, הוא היה בא לסדרים ומעורר בלימוד, ומראה לנו שאפשר להתבונן בסברה מכיוונים שונים, ולהעמיק בה, ולהרחיב אותה. הוא בוודאי הי זה שעורר בקרב התלמידים את ההעמקה, את ההתבוננות, את הבחינה של הדברים, את הסתכלות מכל הצדדים. וכך הוא בעצמו כותב במאמר בעניין מצות תלמוד תורה, "הנה זה פשוט שחיוב ההבנה בתורה הוא לא רק חלק ממצוות תלמוד תורה אלא שעור בקיום המצווה בעצמה". כלומר, ההתבוננות, לא הידיעה השטחית של ההלכה, אלא ידיעתה וידיעת טעמה זה עיקר ענינה של תורה. והביא גמרא מפורשת בברכות, שמי שלא יודע ביאור הלכות אף על פי שיודע את כל התורה כולה, הוא בגדר עם הארץ, קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים, כלומר, שלא למד את ביאורי הסברות, הוא בגדר עם הארץ. והמשיך הרב על פי הר"ן ואומר שמותר לפסוק הלכה בבית מרחץ ולומר את ההלכה ללא טעם כי זה לא ממש לימוד תורה. והשולחן ערוך פוסק להלכה, שלא צריך לברך ברכת התורה לפני לימוד שאין בו הבנה.
זה מה שהרב חזר ושינן כל הזמן, ללמוד,להעמיק, להבין היטב את עמקה של התורה.
שולחן ערוך הרב אומר, שבמצות תלמוד תורה צריך כל אדם לדעת את כל התורה כולה, ואמר רבנו, שמצווה זו מתאימה לשיטת הרמב"ם, שמונה מצווה אחת בלימוד תורה. היראים אומר שיש שתי מצוות, במצווה רנ"ד אומר שיש ללמוד ולעמול, ולא ילמד ללא סברה, ובהמשך אומר שמצווה שיהיו דברי תורה מחודדים בפיו. כלומר, לפי היראים בכל פעם שאדם לומד ומעין הוא כבר מקיים את מצות לימוד תורה. לעומתו, הרמב"ם אומר שיש מצווה אחת, ושיעור קיום המצווה אם כך הוא לימוד כל התורה כולה.
כמובן שאדם לא יכול להגיע לכל מרחבי התורה שהרי היא רחבה מיני ים, אלא הכוונה שאת עיקרי הדברים אדם צריך לדעת, וזו שיטתו של הרמב"ם, וכך אמר בהקדמתו למשנה תורה, "אדם קורא בתורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה (במשנה תורה), ויודע ממנו תורה שבעל פה כולו ולא צריך לקרוא ספר אחר ביניהם", ואין כוונתו שיוכל לפסוק מזה אלא שיקיים מצוות תלמוד תורה, כי לדעתו צריך לדעת את עיקרי התורה כולה.
ומעמיק עוד רבנו בגדר הזה של שלמות מצות תלמוד תורה. יש כמה ממוני המצוות שאומרים שיש "לא תעשה" העומד בפני עצמו על שכחת התורה, "הישמר לך פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך פן יסורו מלבבך". הרמב"ם לעומתם לומד שהפסוק הזה מלמד אותנו גדר במצוות תלמוד תורה, ואין כאן מצוות לאו נוספת. ואומר הרמב"ם, עד מתי חייב אדם ללמוד תורה? עד יום מותו, שנאמר "פן יסורו מלבבך כל ימי חייך", וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח. זאת אומרת שלדעת הרמב"ם זה לא רק לאו, אלא המצווה ללמוד את כל התורה כולה היא גם לזכור אותה, ואם הוא שוכח מתבטלת המצווה, וחסר לו משיעור המצווה. על פי זה הוא מתרץ תרוץ מעניין בגמרא במסכת מנחות, הגמרא אומרת "יכול אפילו בעל כורחו תלמוד לומר "פן יסורו מלבבך", ושואל הרב מה בכלל ההווא אמינא, הרי אונס רחמנא פטריה בכל התורה כולה, ומתרץ שהגמרא חשבה שאם האדם שוכח חלק מהתורה הרי חסר לו משיעור מצות תלמוד תורה, גם אם זה באונס לא אומרים אונס כמאן דעביד.
הרב לימד אותנו שאדם צריך ללמוד תורה, לשאוף להיות גדול בתורה, להבין ולהעמיק. כאשר אדם מתבונן ומעין בסברות הוא יכול לסור אולי מדרכי האמת, להיות מפלפל מאוד, מעמיק מאוד, ממציא סברות מעצמו. על זה הרב מדבר במקום אחר, "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמורו" הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים כמו שנאמר "ולימדתם אותם ושמרתם לעשותם". והפירוש הוא, כשאדם לומד תורה, שלא ילמד חס וחלילה כמו מה שכתוב בירושלמי "תלמיד ותיק היה לו לר' מאיר והיה מטהר את השרץ ומטמאו מאה פעמים אמרינן.. ההוא תלמידא קטוע מטורא דסיני היה". כלומר, הוא ידע מאוד לפלפל, ידע לטהר ולטמא את השרץ מאה פעמים אבל הוא קטוע מסיני. מה זה קטוע מסיני? זה לא רק מה שאומר הרמב"ן שיש מצווה מדאוריתא לזכור תמיד את מעמד הר סיני "הישמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך", כאן זה יותר מזה, אדם צריך כשהוא מתעסק בתורה לא להיות קטוע מסיני, לחפש ולהמשיך את התורה שנאמרה בסיני, כי כל דבר שעתיד לחדש תלמיד ותיק כבר נאמר למשה מסיני, כלומר לחפש להיות מחובר אל שורש התורה. זה יסוד גדול. לפעמים כשמעמיקים, מתבוננים ומעיינים, אדם מחפש את הסברה של עצמו, ולימוד התורה האמיתי צריך להיות מצד אחד עמוק מאוד, אבל עמוק פירושו של דבר לחפש את עיקר ענינה של התורה. וממשיך ומזכיר שכך נהג ר' אליעזר, שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו, ואמר דברים שלא שמעתם אוזן, דהינו כל החידושים היו דברים שכבר היו גנוזים בתורתו של רבו. מי שלומד כך את התורה, ומי שלומד ומכוון לאמיתותה של תורה ולהמשכתה מהר סיני, אז התורה שלו, החידושים והסברות שלו, הם בחינה של נביאות, כמו שנאמר בגמרא "הנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם, אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו, נביאי אלו תלמידי חכמים", כשתלמידי חכמים לומדים תורה לשמה יש להם סייעתא דשמיא - רוח הקודש שהיא ניצוצות של נבואה.
זו הייתה הדרכתו הקבועה של מורנו ורבנו, להמשיך את המסורת, להיות מחדש גדול ולא לזוז מהמסורת.
הוא חינך אותנו שהכול צריך להיות בהדרגה. אני זוכר שכשאנחנו ישבנו עוד בבנין הישן, יצאה שמועה שיש גבינות מסוימות שאינן בכשרות מהודרת, ובישיבה נהגו לאכול אותן. שאלנו אותו על אותן שמועות, והוא אמר לנו, תראו, כאן יש ברוך ה' את הרב צבי יהודה, ר' נתן רענן, כשתהיו כמותם - תוכלו להיות יותר גדולים. קודם תנהגו כמוהם, תדקדקו במצוות כמוהם, אחר כך כשתגיעו למדרגתם תוכלו להחמיר יותר. הוא לימד אותנו הדרכה, שאנשים מנסים להיות לפעמים צדיקים יותר מרבותיהם.
עומדת לפני דמותו של הרב, בבנין הישן בשמחת תורה, עומד על הבמה על יד ארון הקודש, רוקד מצד לצד בשמחה כל כך גדולה. זו תמונה שאי אפשר לשכוח אותה, את השמחה הגדולה, את מאור הפנים שהקרין על כל התלמידים. גם אי אפשר לשכוח את קצב ההליכה, את המרץ, את התפילה בקול רם, את ההתלהבות, בכול פרק בתפילה הוא היה תמיד הראשון שמתחיל, וכל התפילה נמשכה על פי התנופה שלו. הייתה לו חביבות מיוחדת כלפי התלמידים. אפשר היה לראות את זה בהלוויה. רבנו ב"ה היה מופלג, כבר זקן ושבע ימים, והבכיות, הצער והתחושות לאחר הפטירה, מבטאות את החיבור הנפשי הפנימי של התלמידים אליו. זה לא קורה אצל כל תלמיד חכם.
אני זוכר איזה רטט עבר בציבור כשנודע שהרב עומד לבוא לכפר מימון, כשהתאספנו שם וקיווינו שנצליח לעצור את הגרוש הנורא. כאילו זרם חשמל עבר בכל הציבור. והרי זה היה קשה לו, הוא לא יצא לנסיעות מחוץ לירושלים זמן ממושך, אבל הכאב הזה על מה שחס וחלילה עלול לקרות, הביא אותו לשם. אחר כך כשנודע שהוא יבוא לתפילה בנווה דקלים שוב הייתה התרגשות עצומה בקהל. כמה הוא כאב על הגירוש. לא נשכח את העוצמה שבהוראה שאסור להשתתף בעקירה, שאסור להשתתף בגרוש, אסור לעבור על דברי תורה גם כשהממשלה קובעת אחרת .הוא ריכז את רבני ארץ ישראל, את המאבק על שלמות הארץ, כמה הדבר הזה היה יקר וחשוב לו.
הוא היה משענת ועמוד תווך לראשי הישיבות, לנו. כשהיו לנו שאלות שלא ידענו לפתור, ידענו שיש לנו כתובת אל מי לפנות, באנו לשמוע את עצתו, את דעתו. כעת נוצר חלל גדול.
אני רוצה להביא צד נוסף של הסתכלות. מצד אחד הכאב גדול מאוד, ממש, לא דברים שבפה בלבד, דברים שבלב, החיסרון גדול מאוד. אבל צריך להודות גם כן לריבונו של עולם על שזכינו לכל השנים הטובות והרבות ,שזכינו לרב כזה, שהיה לנו על מי להישען, שהיה לנו את מי לשאול, שהיה עמוד של תורה גדול כזה, שזכה לאורך ימים טובים. וצריך לומר תודה לריבונו של עולם גם כשלוקח מאיתנו את המתנה המאוד מאוד גדולה. חז"ל מלמדים אותנו שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, ואחד המקורות לכך הוא הפסוק "ה' נתן ה' לקח יהי שם ה' מבורך".
__________________________________________
מתוך הירחון "קומי אורי" היוצא לאור ע"י תנועת קוממיות, www.komemiut.org
לפרטים והזמנות: kumiori@gmail.com
טלפון: 02-9974424

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il