אל יטעה האדם ויחשוב שהגאווה נותנת לאדם בטחון ושמחה, והענווה יוצרת תחושה של מסכנות ועצבות. לא כן הדבר, אלא להפך. ממש להפך. דווקא הענווה מביאה לידי שמחה אמיתית והגאווה לעצבות. הגאה שמתנשא על אחרים, החושב את עצמו לאיש המעלה, רוצה שאחרים יכבדו אותו, ויעריצו את מעלותיו, ומעמדו בעיני הבריות חשוב לו, זה גורם לו רגישות ומתח. הוא נפגע כאשר לא מכבדים אותו כיאות לו לפי דעתו והוא נעלב וכועס ומתמרמר. הגאה רודף הכבוד עסוק בדימוי העצמי שלו בעיניו ובעיני אחרים, ובמקום לעסוק בדברים טובים ומועילים מצד עצמם הוא עסוק במחשבות איך בכל מעשה הוא יחזק את תדמיתו. לא מעסיק אותו איך להיות טוב אלא איך להיראות טוב. וסוף דבר, שהבלון הריק הזה, הנפוח הזה, מתפוצץ והוא נעשה מתוסכל ועצוב. אין צורך להביא דוגמאות מאנשים מפורסמים שנעשו תלויים בפרסום, וכאשר ירדו מהכותרות קצת, או לא עלו כפי שציפו, נפלו למשבר, למרה שחורה ומתוך כך לסמים, לשכרות ונעשו צל של עצמם.
יש גאוה שלא איכפת לו מה אחרים חושבים עליו, הוא מצפצף על כולם. הוא רואה את עצמו חכם מכולם, מבין מכולם. אינו מוכן להתחשב באחרים, להתייעץ. הגאווה הזו מנתקת אותו וכאשר הוא זקוק לעזרת אחרים אינו מסוגל להודות בכך. הביטחון העצמי שהוא מפגין אינו אמיתי, הוא מזויף. "אמר רבי אלכסנדרי: כל מי שיש בו גסות הרוח, אפילו רוח קמעא עוכרתו", "אמר רב יהודה אמר רב: כל המתייהר, אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו". מה שאין כן הענווה, יסוד לכל המעלות הטובות, על ידה זוכה האדם לתורה: "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה", "לא בשמים היא" - לא בגסי הרוח היא התורה. מפני מה זכה יהודה למלכות? מפני הענווה, ואף שאול לא זכה למלכות אלא מפני הענווה. היהירות, גסות הרוח, מעוררת התנגדות - היא מפריעה לאחרים, ולעומתה הענווה מעוררת חיבה ואהדה ונעימות. הענו אינו נמצא בתחרות עם האחרים, אינו חפץ להתבלט, להיות יותר מהם, הוא שמח בחלקו ומודה על כל מה שיש לו ושמח בחלקם של אחרים, ואין מעלותיהם דוקרות אותו ומכאיבות לו, על כן אחרים אינם חוששים לסייע לו, לרומם אותו, להטיל עליו תפקידים נכבדים, שכן הוא יקבל את העול בענווה וימלא אותו למען הכלל ולא ישתמש בזה לעצמו.
נמצאת אומר: אין הענווה הרגשת חידלון, יאוש ועצבות. העניו מכיר את מעלותיו, אבל הוא לא מייחס אותן לעצמו, הוא יודע כי ה' הוא הנותן לו כוח לעשות חיל, וככל שהוא מקבל יותר מעלות, הוא נעשה יותר עניו, וחש את עצמו יותר מחויב להודות לה' על כל הטוב שנותן לו, ועל כן הוא מלא שמחה ועוז של ביטחון בה'. לעומתו הגאה מייחס כל מעלה לעצמו, מבודד את עצמו, אין לו משענת בהקב"ה שהוא הנותן לו כוח, ועל כן הוא חסר ביטחון ועלול לנפול. אין בלבו יישוב הדעת, אין שמחתו שמחה.
יש גאוה שלא איכפת לו מה אחרים חושבים עליו, הוא מצפצף על כולם. הוא רואה את עצמו חכם מכולם, מבין מכולם. אינו מוכן להתחשב באחרים, להתייעץ. הגאווה הזו מנתקת אותו וכאשר הוא זקוק לעזרת אחרים אינו מסוגל להודות בכך. הביטחון העצמי שהוא מפגין אינו אמיתי, הוא מזויף. "אמר רבי אלכסנדרי: כל מי שיש בו גסות הרוח, אפילו רוח קמעא עוכרתו", "אמר רב יהודה אמר רב: כל המתייהר, אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו". מה שאין כן הענווה, יסוד לכל המעלות הטובות, על ידה זוכה האדם לתורה: "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה", "לא בשמים היא" - לא בגסי הרוח היא התורה. מפני מה זכה יהודה למלכות? מפני הענווה, ואף שאול לא זכה למלכות אלא מפני הענווה. היהירות, גסות הרוח, מעוררת התנגדות - היא מפריעה לאחרים, ולעומתה הענווה מעוררת חיבה ואהדה ונעימות. הענו אינו נמצא בתחרות עם האחרים, אינו חפץ להתבלט, להיות יותר מהם, הוא שמח בחלקו ומודה על כל מה שיש לו ושמח בחלקם של אחרים, ואין מעלותיהם דוקרות אותו ומכאיבות לו, על כן אחרים אינם חוששים לסייע לו, לרומם אותו, להטיל עליו תפקידים נכבדים, שכן הוא יקבל את העול בענווה וימלא אותו למען הכלל ולא ישתמש בזה לעצמו.
נמצאת אומר: אין הענווה הרגשת חידלון, יאוש ועצבות. העניו מכיר את מעלותיו, אבל הוא לא מייחס אותן לעצמו, הוא יודע כי ה' הוא הנותן לו כוח לעשות חיל, וככל שהוא מקבל יותר מעלות, הוא נעשה יותר עניו, וחש את עצמו יותר מחויב להודות לה' על כל הטוב שנותן לו, ועל כן הוא מלא שמחה ועוז של ביטחון בה'. לעומתו הגאה מייחס כל מעלה לעצמו, מבודד את עצמו, אין לו משענת בהקב"ה שהוא הנותן לו כוח, ועל כן הוא חסר ביטחון ועלול לנפול. אין בלבו יישוב הדעת, אין שמחתו שמחה.
