ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ברכת שהחיינו ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש דברים ראה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ז

ברכת שהחיינו

גליון מס' 412



שוכתב על ידי תלמידים

מוקדש לרפואת
אליהו בן הדרה

ראה אנכי נותן לפניכם
פרשת השבוע פותחת בפסוק (דברים יא, כו) "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה". שואלים המפרשים מדוע פתחה התורה בלשון יחיד - "ראה", והמשיכה בלשון רבים - "לפניכם"? לכאורה היה צריך להיות כתוב "ראו" בלשון רבים?

ואפשר לפרש על פי דברי הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ג הל' ד'): "...צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב, חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה, עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה", עכ"ל.
נמצינו למדים, שיראה אדם את עצמו כאילו הוא יחיד בעולם, ועליו בלבד מתקיים העולם, ולא יאמר יש אחרים שלומדים תורה ומקיימים מצוות, כי אז עלולים כל אנשי העולם להתבטל מלימוד תורה ומקיום מצוות. לכן פתחה התורה בלשון יחיד "ראה", והמשיכה בלשון רבים "לפניכם", כי אותו יחיד מסוגל להכריע את גורל כל העולם.

על פסוק זה כתב בעל 'אור החיים הקדוש' כמה וכמה פירושים, ואחד הפירושים הוא כלשונו:
"עוד ירמוז על ה' שקרא ואמר ' אנכי ה' אלוקיך' וזה הוא שיעור הכתוב ראה כי אותו שקרא ואמר לכם 'אנכי' הוא נותן לפניכם וגו', ואומרו ראה לשון יחיד כי בערך דבר זה כלן יהיו שוים כאחד לדעת כי ה' הוא הנותן לפניהם ברכה וגו'", עכ"ל.

יראת השמים של משה
כתוב "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ" וכו'. הגמרא במסכת ברכות (לג:) אומרת על הפסוק הזה
"אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר, (דברים י) "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ, כִּי אִם לְיִרְאָה". מקשה הגמרא מה פירוש "כי אם ליראה" - וכי 'יראה' היא דבר קטן? " אַטוּ יִרְאַת שָׁמַיִם מִילְתָא זוּטְרָתָא הִיא? וְהָאָמַר רַבִּי חֲנִינָא מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, אֵין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּבֵית גְּנָזָיו, אֶלָּא אוֹצָר שֶׁל יִרְאַת שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה לג) "יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ?"

מתרצת הגמרא:
"אִין, לְגַבֵּי מֹשֶׁה מִילְתָא זוּטְרָתָא הִיא, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא, מָשָׁל לְאָדָם שֶׁמְּבַקְּשִׁים מִמֶּנּוּ כְּלִי גָּדוֹל וְיֵשׁ לוֹ, דּוֹמֶה עָלָיו כִּכְלִי קָטָן, קָטָן וְאֵין לוֹ, דּוֹמֶה עָלָיו כִּכְלִי גָּדוֹל".
יש מפרשים את הפסוק על פי מה שידענו שמשה היה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה.
אמר משה אם אני שנחשב לכלום "ונחנו מה", אם אני יכול להיות ירא שמים. אתם בודאי יכולים להיות יראי שמים גדולים, ולכן מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה שהיא דבר קטן מאד.

משה קיבל תורה מסיני

מסכת אבות פותחת במשנה "משה קיבל תורה מסיני". שואלים המפרשים, הרי משה רבנו קיבל את התורה מהקב"ה, ומדוע אמרה המשנה "מסיני" ? אלא הפשט הוא, משה קיבל את התורה בהר סיני. ועוד אמרו המפרשים: בשעה שאמר לו הקב"ה למשה שילך לגאול את עם ישראל, לא רצה, וביקש שהקב"ה ישלח את אהרן במקומו כי לדעתו הוא לא ראוי ולא חשוב. ולעומת זה בשעה שאמר לו הקב"ה לעלות אל ההר ולקבל את התורה, אמר הקב"ה שאהרון והזקנים ימתינו בתחתית ההר ורק משה יעלה, ומשה רבנו לא ביקש לשלוח את אהרן במקומו - ומה ההבדל? אלא מכאן אנו למדים שבשעה שאומרים לאדם ללמוד תורה הוא צריך ללכת מיד ולא יאמר שהוא טרוד וכדו'. ועוד פירוש, כשראה משה רבנו שהקב"ה משרה את שכינתו על הר סיני, הנמוך מכל ההרים, הבין שהקב"ה מעוניין לתת את התורה על ההר הנמוך ושפל דוקא, ועל ידי האדם הכי פשוט והכי נמוך, ואם כן אינו ראוי לבקש מאהרן לקבל את התורה, כי הוא, משה, הנמוך ושפל ואהרן אחיו הוא הגדול, ולכן אמר התנא "משה קיבל תורה מסיני".
ואומרים חז"ל כשנתן הקב"ה את התורה לעם ישראל כל העולם כולו שמע "אנכי ה' אלוקיך" והמילה "אנכי" נשמעה בשבעים לשונות, וכששמעו זאת הגויים שמחו שמחה גדולה.
אבל אח"כ כשאמר הקב"ה "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" נפלו פניהם של כל אומות העולם, כי ראו שהקב"ה מתכוון רק לעם ישראל.

לא תעשון כן לה' אלוקיכם
כתוב בפרשה (יב, ב - ד):
"אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם...וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם...לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹקיכֶם".

הפשט הוא, "לא תעשון כן לה'", היינו לבית ה' - בית המקדש.
אבל רש"י הביא מדברי רבי ישמעאל: "וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות? אלא שלא תעשו כמעשיהם ויגרמו עונותיכם למקדש אבותיכם שיחרב", עכ"ל.

בנין וסתירה בבית הכנסת
כל אבן ואבן בבית המקדש היא קדושה, והנותץ אבן מביהמ"ק עובר משום "בל תשחית" ומשום "לא תעשון כן לה' אלוקיכם", וה"ה בבית הכנסת שהוא מקדש מעט. ועל כן, אין לקדוח חורים בקירות בית הכנסת לצורך פרטי, אבל אם קודח חורים לצורך בית הכנסת, כגון חשמלאי שצריך לסתת בקיר לצורך עבודתו, מותר. ואומר הרב בעל הבא"ח (ויקרא אות יז): "ואסור לנתוץ מהכותל אפי' אבן אחת, ואפי' לתקוע בו מסמר כדי לתלות בו איזה דבר אסור, ואין רשות ביד הקהל לתת רשות על דבר זה אפילו בממון".
ואני רגיל תמיד לספר, פעם רצו הגבאים בבית הכנסת שלנו לקבוע מדף בקיר של בית הכנסת ליד המקום שבו אני יושב כדי שאוכל להניח עליו את הכובע בימי הקיץ החמים. ואמרתי להם שאסור לעשות זאת וזה לאו מדאורייתא שנאמר "לא תעשון כן לה' אלוקיכם" (דברים יב, ד), כיון שעושה חור בקיר ביהכ"נ לשימוש פרטי. אבל אם הגבאים מחליטים להוסיף למשל נברשת ואז צריכים לקדוח או לחפור להעביר את חוטי החשמל - מותר.

אכילת כבד
כתוב בפרשה (דברים יב, טז) "רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם". מכאן למדו חז"ל שמותר לאכול כבד. והרי כבד כולו דם או רובו דם וכיצד מותר לאוכלו אפילו אחרי צליה? אלא לא אסרה תורה אלא דם הנשפך כמים שנאמר "על הארץ תשפכנו כמים", אבל דם שלא נשפך כמים, כדוגמת הכבד שהוא קרוש ועומד בגופה של בהמה, מותר (עיין בחידושי הגהות יו"ד סי' ע"ג משם הלבוש).

ארץ זבת חלב ודבש
הגמרא שואלת (מס' בכורות דף ו' ע"ב) מנין לנו שמותר לשתות חלב ולאכול מאכלי חלב, והרי החלב הוא אבר מן החי? ומתרצת הגמרא שההיתר הוא מהפסוק 'ארץ זבת חלב ודבש', שהתורה משתבחת בארץ ישראל שמשופעת בחלב ובדבש. ואם נאמר שחלב אסור מדין אבר מן החי, כיצד התורה משתבחת בדבר שהוא אסור באכילה, אלא רואים מכאן שחלב מותר, עי"ש.
חשיבות פרי שגדל באר"י - חוץ משבעת המינים שיש להם מעלה מיוחדת, לכל דבר שגדל באר"י יש חשיבות מיוחדת. ואומר הב"ח, אם יש לפניו למשל תפוח עץ מחו"ל שהוא יפה למראה אבל ללא טעם וריח, ויש לפניו פרי מאר"י - יקדים לברך על הפרי של אר"י, כי הוא ינק מעפר הארץ וגדל בקדושה, וקיימו בו את כל המצוות התלויות בארץ וגם בשמיטה הבעלים הפקירו את הקרקע וכו').
בכמה מקומות התורה מזהירה על איסור אכילת הדם, ובפרשתנו נכפל האיסור כמה פעמים, וטעם הדבר: א. אומרים חז"ל ומובא ברש"י על הפרשה, ומה דם שנפשו של אדם סולדת ממנו, ובכל זאת התורה האריכה מאוד וכפלה את חומר האיסור שבו, על אחת כמה וכמה במאכלים אסורים שאין נפשו של אדם סולדת מהם ב . חז"ל אומרים שהמצרים במצרים היו שוחטים את הפרה והיו בולעים את דמהּ לאחר השחיטה בשביל בריאות, לכן הזהירה התורה כמה פעמים את איסור אכילת דם.

אפשי ואפשי והתורה אסרה
הגמרא במסכת חולין (דף ק"ט ע"ב) מספרת על ילתא אשתו של רב נחמן (בתו של ראש הגולה והיא היתה פקחית מאד) שאמרה לו:
כל מה שאסרה תורה התירה לנו כמותו, והיא הצליחה להכיר ולטעום את טעמם של האיסורים בדברים המותרים, אך עדיין לא הצליחה לטעום את טעמו של איסור בשר וחלב. וז"ל הגמרא: "אמרה ליה ילתא לרב נחמן מכדי כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה, אסר לן דמא, שרא לן כבדא (התורה אסרה דם והתירה כבד) נדה - דם טוהר, חֵלֶב בהמה - חֵלֶב חיה, חזיר - מוחא דשיבוטא (מוח של דג ששמו שיבוטא וטעמו כטעם חזיר), גירותא (עוף טמא)- לישנא דכוורא, אשת איש - גרושה בחיי בעלה, אשת אח - יבמה, כותית - יפת תאר. (כלומר, על כל איסורים הללו ידעה ילתא את ההיתר שהתירה התורה כנגדם, אבל בשר וחלב לא ידעת היכן התירה התורה כנגד איסורו, ואמרה לו) בעינן למיכל בשרא בחלבא (כלומר, היא ביקשה לאכול בשר וחלב באופן המותר). אמר להו רב נחמן לטבחי זויקו לה כחלי" (רב נחמן, כששמע את בקשת אשתו הצדקנית, ביקש מהטבחים לצלות לה כחל [דדי הפרה] כדי שתרגיש טעם בשר וחלב כי יש בו חלב והוא בשר) עכ"ל הגמרא.
ויש להבין, מדוע התחשב רב נחמן ברצונותיה של אשתו, וכי יעלה על הדעת שהיתה מפונקת וכדי להשביע את תאוותיה ביקשה כן, שרוצה לאכול דם או בשר בחלב או חזיר?! ומה באה הגמרא ללמדנו בזה?
אלא אומר הרמב"ם שלא יאמר אדם אי אפשי באכילת חזיר והוא מאוס עיני, או אי אפשי בבשר וחלב או אי אפשי בדם (וכן בכל שאר דברים אסורים), אלא יאמר אפשי ואפשי והתורה אסרה - הם טעימים מאד אלא שהתורה אסרה (ועיין ברש"י ויקרא כ, כו).
ואמרה ילתא אשתו של רב נחמן, כיצד ניתן לומר אפשי ואפשי על אכילת דם או על אכילת בשר וחלב והרי אינני מכירה בטעמם, לכן רצתה לטעום את טעמם בהיתר ואז תקיים את מצות התורה בבירור.

לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה
התורה כותבת בפרשתנו בעניין איסור אכילת נבלה "לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ" (דברים יד, כא). גר - הכוונה לגר תושב ולא גר צדק. ועדיף שתתן לגר תושב ואם אין, רק אז תמכור לגוי.
הרא"ש (רבנו אשר) חי בתקופה בה היו רדיפות של הנוצרים בארצות אשכנז, והוא ברח משם לספרד. וכשהגיע לספרד איש לא הכירו, למרות ששמעו על הרא"ש, אבל לא ידעו שזה האיש, והוא היה רעב ועייף מהדרך, ובלית ברירה פנה לבית הכנסת, וסבר ששם ימצא דבר מה להחיות את נפשו. בהגיעו לבית הכנסת הוא רואה את הרב דורש בפני בני תורה, ואומר להם מי שיש לו תירוץ לקושיה שלי יקבל את התרנגולת המפוטמת שנמצאת כאן. קם הרא"ש ואמר: יש לי הוכחה מהתורה שאני צריך לקבל את התרנגולת הזו. אמר לו הרב: אמור את דבריך. אמר הרא"ש, כתוב (דברים יד, כא) "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה", הנה אני כאן גֵר (כוונתו לגר בארץ), וקוראים לי אשר, ואני יושב בשעריך - בשער הכניסה לבית הכנסת, ולכן תתננה ואכלה. אמר לו הרב 'אתה הרא"ש' ?! בא תכנס. וכשהכירו את מעלתו שמו אותו כראש ישיבה. ואמר הרא"ש, ועשו לי חכמי ספרד כבוד כמו שעשו בני בתירא להלל.

למען תלמד ליראה את ה'
כתוב בפרשה (דברים יד, כג)
"וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ כָּל הַיָּמִים".

התורה מצוה להעלות את המעשר שני לירושלים ולאוכלו שם בטהרה (מעשר ראשון - מעשרים בכל שנה. בשנות אבד"ה לשמיטה - מפרישים מעשר שני, ועולים לאוכלו בירושלים. כיום פודים אותו בפרוטה ונהפך לחולין ואת הפרוטה משמידים. ובשנות ג' ו' לשמיטה - מפרישים מעשר עני).

תקנת רבי יהושע בן גמלא
הגמרא משבחת את יהושע בן גמלא שמצא דרך ללמד ילדי ישראל תורה בכל מקום ובכל זמן, וז"ל (ב"ב כא ע"א): "ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל שבתחלה מי שיש לו אב מלמדו תורה מי שאין לו אב לא היה למד תורה מאי דרוש ולמדתם אותם ולמדתם אתם התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים מאי דרוש כי מציון תצא תורה ועדיין מי שיש לו אב היה מעלו ומלמדו מי שאין לו אב לא היה עולה ולמד התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז ומי שהיה רבו כועס עליו מבעיט בו ויצא עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע".
וכתבו התוספות במסכת ב"ב (שם ד"ה "כי מציון") וז"ל:
" לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה, כדדרשינן בספרי למען תלמד ליראה וגו', גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה".

כשהיה רואה את הכהנים נזהרים בהליכתם שמא יש בדרך דבר טמא, מיד גם הוא מתמלא ביראת שמים.

כופין אותו עד שיאמר רוצה אני - כיצד?
כתוב בפרשת ויקרא (ויקרא א, ג)
"אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה'".

שואלים חז"ל, מדוע נאמר "יקריב אותו לרצונו", והרי לכאורה זו סתירה, כי "יקריב אותו" משמע בעל כרחו, ו"לרצונו" משמע מדעתו? על זה ביאר רש"י:
"יקריב אתו - מלמד שכופין אותו. יכול בעל כרחו, תלמוד לומר לרצונו, הא כיצד, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני", עכ"ל.

דברי חז"ל הללו צריכים הבנה, שכן כל אחד מבין שמה שאומר "רוצה אני" נובע מחמת הכרח כיון שהכו אותו ויש לא צער וכאב - וכי זה נקרא שעושה לרצונו?!
והביאור הוא, בכל אדם יש את החלק הרוחני שלו שהיא הנשמה הקדושה, ויש את החלק הגשמי והבהמי שהוא גופו. נשמתו של האדם רוצה ומשתוקקת להביא את הקרבן, אבל בגשמיותו הוא מרגיש שאין הוא רוצה להביאו, לכך צריכים "לשבור" את המחסום הגשמי שבגופו, ואז יצרף את רצונו לרצון נשמתו הקדושה וירצה באמת ובתמים להביא את הקרבן. וכתב הרמב"ם (פ"ב מהלכות גרושין הל' ב') על אדם שחייב לגרש את אשתו ומכין אותו עד שיאמר רוצה אני, וז"ל הרמב"ם: "לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר ורוצה להיות מישראל ורוצה לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו".
ועוד יש לבאר, על דרך מה שמבארים על אלו שהיו מעלים מעשר שני לירושלים, ועליהם התורה כותבת בפרשתנו (דברים יד, כג) "למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים". וקשה, מה הקשר בין הדברים? ומבארים, בשעה שאדם נכנס למקדש ומתבשם מהקדושה האופפת אותו, ומתפעל מהזריזות הגדולה שבעבודת הכהנים, ומתעלה משירת הלויים, אז הוא רוכש וקובע בנפשו יראת ה' לכל הימים. כך גם כאן, כשאדם אינו רוצה להביא את הקרבן, צריכים לכפות אותו להביאו אפילו נגד רצונו עד "פתח אוהל מועד", ואז בהגיעו לשם מובטח שתאחז אותו הקדושה המיוחדת שבבית המקדש, ותרומם אותו ההתפעלות שבראיית זריזות הכהנים בעבודת ה', והתעלות מיוחדת שבשמיעת שירי הלויים, ואז ממילא יהיה "לרצונו".

המקור לפיצויים מהתורה
לפני שהיו חוקים במדינה, היה מעשה באדם אחד שעבד בחברה כמה שנים, והנה בעל החברה החליט לסגור את החברה באותה העיר ולהעבירה לעיר אחרת, והוא ביקש מהעובד שיעבור לגור בעיר השניה. אמר לו העובד: אינני יכול לעבור לעיר אחרת. אמר לו האדון: אם כן אתה מפוטר.
אמר העובד: אם כן תתן לי פיצויים כי עבדתי אצל כמה שנים, אך האדון סירב לשלם לו פיצויים. והעובד תבע אותו לבית דין. שניהם הגיעו לדיון בפני בית הדין והיה זה בפרשת ראה, אמר הדיין לבעל החברה: כתוב בפרשה (דברים טו, יב - יד):
"כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ. וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם. הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹקיךָ תִּתֶּן לוֹ".

מכאן משמע שצריך להעניק לו פיצויים. כיום יש כבר חוק פיצויים ועל דעת זה אדם מתחיל לעבוד.

והיית אך שמח - שכר קיום מצוה בשמחה
"שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלֹקיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (דברים טז, טו).

כתב הרב בעל ה'בן איש חי' זיע"א בהקדמתו לפרשת ראה:
"שבעת ימים תחג לה' אלהיך במקום אשר יבחר ה' כי יברכך ה' אלהיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח, הנה אנחנו רואין נחית קרא להזהיר אותנו במועדים במצות השמחה בפרטות, מפני שיש בני אדם אשר ימי המועדים יהיו להם לעצבון הן מחמת ביטולם ממלאכתם ועסקיהם שבעת ימים שלמים רצוים, והן מחמת רבוי ההוצאה שיהיה להם עתה יותר משאר הימים, ולכך הוצרך הכתוב להיות מצווה על השמחה בימים אלו בפרטות, ואמר אע"ג דודאי שבעת ימים תחג לה' אלהיך במקום אשר יבחר ה' שתקיים מצות החג כהלכתו, הן בביטול עסק ומלאכה, הן בהוצאה של אכילה ושתיה ומלבוש יען כי יברכך ה' אלהיך בכל תבואתך ובכל מעשי ידיך ולכן בע"כ תשמור את החג ותקיים אותו כהלכתו, הנה אנכי מצוך שתהי' אך שמח שלא ימשוך היצר את לבבך לעצבון בראותך בטל מעסק תבואתך ומעשה ידיך, ולא עוד אלא שאתה מרבה בהוצאות, כי באמת יברכך ה' בכל זה ואין אתה מפסיד כלום לא מחמת הבטלה ולא מחמת רבוי ההוצאות: והנה מן המצוה הזאת שהוצרך הכתוב לצוות אותנו בשמחה בפרטות, מזה נדע כמה חביבה השמחה לפני הקב"ה וכמה חייב האדם להזהר בה ואל יאמר האדם מאחר שקיימתי מצות ה' כתקונה מה מגיע למצוה יתרון מן השמחה וגרעון מן המעצבה, הנה דע שבאמת השמחה היא מצוה בפ"ע, ובהעדר השמחה יש חסרון למצוה, וכ"ש שיגיע לה נזק גדול מן העצבון, דלכך נחית קרא כאן לצוות בפרטות על השמחה לעשות אותה מצוה בפ"ע כדי שיהיה האדם מקבל עליה שכר שלם בפ"ע, ועל כן תקנו אנשי כנה"ג ברכות פרטיות על השמחה וכאשר נבאר בעזה"י", עכ"ל.

וידוע מה שכתבו הרב חיד"א וכן הרב בעל הבא"ח זיע"א על הפסוק בתהלים (סח, ד) "וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלוקים וישישו בשמחה" - כשבאים לבית דין של מעלה, "לפני אלוקים", ודנים את האדם על עונש ושכר, הצדיקים ישמחו ויעלוזו בקבלת השכר על קיום מצוה, "וישישו בשמחה" - כשממשיכים לתת להם שכר על שקיימו את המצוה בשמחה.
ועל כן יראה כל אדם לקיים את כל המצוות בשמחה ובטוב לב, והשכר גדול.

ולכן כתב הרב בעל הבא"ח זיע"א (הובא לעיל) "ועל כן תקנו אנשי כנסת הגדולה ברכות פרטיות על השמחה וכאשר נבאר בעזה"י".


ברכת שהחיינו
הרואה את חבירו לאחר ל יום
כתוב בשו"ע (סי' רכה, א):
"הרואה את חבירו לאחר שלשים יום, אומר: שהחיינו, ואחר י"ב חדש מברך: מחיה מתים, והוא שחביב עליו הרבה ושמח בראייתו"
וכתב בעל 'כף החיים' (שם ס"ק ו'): עיין בא"ח פרשת עקב אות יג' שכתב שלא נהגו לברך ברכה זו אפילו בלא שם ומלכות, והטעם: משום שזה גורם צער לחברו כשמברך עליו 'מחיה המתים'.

בגד חדש
כתב הבא"ח (ראה אות א): "אמרו חכמים ז"ל קנה או עשה מלבושים חדשים מברך שהחיינו מפני שהוא שמח בהם ולכך מברך להשי"ת על אשר זכהו לשמחה זו, והגם כי משורת הדין הוא לברך בעת הקניה או העשיה נהגו העולם לברך בעת שלובשם, אך יש אומרים שאם קנה או עשה איזה מלבוש חדש אז כשלובשו מברך ברכת מלביש ערומים, ובאזור כשאוזר בו מברך אוזר ישראל בגבורה, והכובע כשמשימו בראשו מברך עוטר ישראל בתפארה, ויש חולקין וס"ל דאין לברך ברכות אלו ומשום ספק ברכות אלו לא נהגו העולם לברכם, ומ"מ טוב ללבשם פעם הראשון בשחרית ויכוין עליהם וילבשם תכף אחר ברכות השחר בלא הסח הדעת והפסק ובזה יצא י"ח לכ"ע, ואם הוא מוכרח ללבשם ערבית יאמר עליהם ברכות הנז' בלי שם ומלכות ויהרהר שם ומלכות בלבו".


קנה בגד שכבר לבש אותו חברו
"אפילו אם קנה בגד שכבר לבש אותו אדם אחר כל שהוא שמח בו יברך שהחיינו וכן ה"ה אם נתנו לו בגד במתנה אע"פ שאינו חדש יברך עליו מאחר ששמח בו" (בא"ח שם אות ב').

חלוק, מכנסיים, נעליים ובגדים פנימיים
"על חלוק ומכנסיים ומנעל ואנפלאות (הכוונה לבגדים פנימיים) לא יברך אע"פ ששמח בהם. אבל חצי בגד שקורין בערבי יל"ק או מה שקורין צדרי"י אם הם חשובין ושמח בהם יברך" (שם אות ג').

כל ששמח - מברך
"אם הוא עשיר ועשה בגד חדש שאינו חשוב אצלו ואינו שמח בו, לא יברך אע"פ דזה הבגד אם היה אצל עניים היה חשוב אצלם ושמחים בו. זה הכלל כל ששמח מברך אבל אינו שמח לא יברך וכל אדם קים ליה בנפשיה איך הוא" (שם אות ד').

כלים חדשים
"קנה כלים חדשים ששמח בהם, מברך בשעה שמשתמש בהם. אך לא נהגו העולם בזה ועיין מש"ז סוף סי' רכ"ג הטעם והואיל ונהגו אע"פ שהטעם קלוש לא יברך כי ברכת שהחיינו תלויה במנהג ועכ"ז ירא שמים ישתמש בהם תחלה בליל יו"ט ויביאם לפניו בעת שאומר שהחיינו בקידוש ויכוין לפוטרם, או ישתמש בהם בעת שיש לו פרי חדש לברך שהחיינו ויכוין גם עליהם, ואם לא אפשר לו בהכי שרוצה להשתמש בהם תיכף אז יברך בלי שם ומלכות ויהרהר שם ומלכות בלבו" (שם אות ה).
אם קנה למשל: מקרר או ארון - מעיקר הדין צריך לברך "שהחיינו", ונהגו לקחת פרי חדש או בגד חדש ולברך עליהם "שהחיינו" ויכוין לפטור את המקרר או הארון שקנה.
קנה רכב חדש - יקנה פרי חדש, וכשנכנס לרכב ויושב בו, יקדים לברך "שהחיינו" ואח"כ יברך "העץ" ויכוון לפטור גם את הרכב.

בנה או קנה בית חדש
"בנה בית חדש או קנה בית בנוי מאחרים מברך שהחיינו, ועתה נהגו שאין מברכים שהחיינו על הבית אלא עושים לו חינוך בסעודה להודות לה' על הטובה הקיימת הזאת ויש סמך לסעודה מדברי רז"ל במדרש ולכך נקראת סעודה של מצוה, ונהגו שילבוש בעה"ב בגד חדש בתוך אותה סעודה ויברך עליו שהחיינו ויכוין על הבית" (שם אות ו).
וגם יכוון להוציא ידי חובה את אשתו, ועדיף שגם היא תברך על בגד חדש או פרי חדש.

וטוב לקרוא את סדר חינוך הבית כמובא ב'קונטרס היחיאלי'.

כלה שמדליקה נרות שבת בפעם הראשונה
כלה שמדליקה נרות שבת בפעם הראשונה מברכת "שהחיינו" ולא נהגו בזה. אלא אם יש לה פמוטים חדשים מברכת "שהחיינו" ואח"כ מברכת "להדליק נר של שבת", ואעפ"כ רצוי שתברך "שהחיינו" על פרי חדש או בגד חדש.

אמירת בקשה כשלובש מלבוש חדש
טוב לומר בקשה לפני שילבש אדם מלבוש חדש כמובא ב'לשון חכמים' (ח"ב סי' יז):
"מודה אני לפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו כי אתה הנותן לנו כוח לעשות חיל, ואתה המשגיח עלינו בעין חמלתך ומשפיע לנו טובה וברכה וכו' יהי רצון מלפניך וכו' שתשכן על המלבוש הזה אור קדושה וטהרה ובכל עת אשר אלבש המלבוש הזה יהיה עלי בשמחה ובטוב לבב ושלום וברכה והצלחה ורפואה וחדוה וצהלה וכו' (עיין בסידור 'קול אליהו' בעמוד 905 - תתקה את הנוסח המלא).

ברכת שהחיינו כשמגיע לגיל ששים או שבעים
"כשיגיע לששים או לשבעים נכון ללבוש בגד חדש או יקח פרי חדש ויברך עליו שהחיינו ויכוין גם על שנותיו, ויש עושים סעודה כשיגיעו לשבעים" (שם אות ט').
ויש לימוד מיוחד שסידר הרה"ג חיים פלאג'י זלה"ה בספרו 'קול החיים' בהגיע אדם לגיל שבעים שנה ולגיל שמונים שנה.

הכנסת ספר תורה
"והמנהג פה עירנו יע"א המביא ספר תורה חדש לבית הכנסת בשבת או ביו"ט עושה סעודה בלילה לאוהבים וריעים, ובאמצע הסעודה ילבש בגד חדש ויברך שהחיינו ויכוין על הס"ת, ובעמוד השחר מוליכין הס"ת לבית הכנסת בקיבוץ קהל רב ופזמונים ושמחה גדולה וכל המרבה ה"ז משובח" (שם).
בירושלים העתיקה בין החומות היו נוהגים להכניס ספר תורה בשבת בשמחה ובששון, ויש שנהגו להכניס ס"ת ביו"ט של שבועות וכדברי בעל כה"ח (בסי' תצ"ד ס"ק י"ט): "כי הנותן ס"ת חדש לביהכ"נ בעצרת כאלו הקריב מנחה חדשה לה' בזמנה". וביטלו מנהג זה בשבת וביו"ט כי הביאו תוף וחליל, וגם כשעברו לירושלים החדשה חששו מדין טלטול בשבת, ולכן ביטלו זאת.

פרי המתחדש משנה לשנה
"על פרי המתחדש משנה לשנה ויש זמן קבוע לגידולו יברך שהחיינו, אבל פירות שאין בהם היכר בין ישנים לחדשים כגון אגוזים ושקדים שקורין בערבי גו"ז ולו"ז ובנד"ק ופסת"ק אע"פ שהם מתחדשים משנה לשנה ויודע באלו שמברך עליהם שהם חדשים של השנה ההיא, אפ"ה לא יברך שהחיינו מאחר שאין בגופם היכר בין חדשים לישנים:
על פרי שקורין נומ"י (לימון מתוק) ופרי שקורין פרטקא"ל (תפוז) בדין הוא שצריך לברך שהחיינו שהם מתחדשים משנה לשנה וגם ניכרים בגופם בין חדשים לישנים, אך נהגו פה עירנו דאין מברכים עליהם שהחיינו ושמעתי שגם בארץ ישראל תוב"ב לא נהגו לברך וברכת שהחיינו תלויה במנהג" (שם אות י - יא).
לענין התפוזים - כיום אין הבדל בין חדש לישן ולכן לא מברכים עליהם "שהחיינו".
"על לפת שקורין בערבי שלג"ם וכן על פרי אדמה שקורין בערבי להאנ"א (כרוב) וכן חסא שקורין בערבי כ"ס מברכין שהחיינו שהם מתחדשים משנה לשנה, וקשואין ארוכין שקורין בערבי תערוז"י מברכין שהחיינו, ואין לומר שהם נכללים בכלל קשואין קצרים שקורין כייא"ר (מלפפונים) כי חלוקין הם בשם ובמראה ובטעם, אך ירקות שהם כרתי וכרפס וגם מה שקורין בערבי מעדנו"ס (פטרוזיליה) אין מברכין מפני שהם גדילים כל השנה ואין זמן קבוע לחידושם" (שם אות יב).
אבל כיום אין היכר, ועל כן לא מברכים "שהחיינו".
כשהגיע בעל "שפת אמת" לארץ ישראל הוא ביקר אצל כל הרבנים מכל החוגים, וכשהגיע לבקר את הרב קוק ע"ה. שלח הרב קוק שליח מיוחד שיקנה ענבים חדשים. ואמר לבעל "שפת אמת" שיברך ברכת "העץ" וגם "שהחיינו". אמר הרב בעל "שפת אמת": אבל כבר בירכתי על ענבים "שהחיינו" אמר לו הרב קוק: אני רוצה שתפריש גם תרומה ומעשר, ותברך "שהחיינו" שאתה זוכה להפריש פעם ראשונה מעשרות בארץ ישראל.
על המשך הסיפור יש שתי גירסאות: אנשי הרב קוק אומרים שבעל ה"שפת אמת" ענה: אני לא סובר כך, אבל כיון שאתה מרא דאתרא אני אברך. אבל החסידים אומרים שבעל "שפת אמת" אמר: אני לא סובר כן, ואני אברך על פרי אחר "שהחיינו".

ברכת שהחיינו על אתרוג בערב ר"ה ובערב סוכות
"מיהו על אתרוג העיד הרב פרי האדמה שנוהגים לברך עליו שהחיינו בעה"ק ירושלים תוב"ב שאוכלים אותו בליל שני של ר"ה במקום פרי חדש, ופה עירנו יע"א האתרוג הוא מתוק אך אינו מצוי הרבה כי אם מעט, ומנהגינו בביתנו שנאכל אתרוג קודם יו"ט של חג הסכות ונברך עליו שהחיינו, אבל קהל עדתינו אינו מצוי אצלם לאכלו קודם סוכות, ורק אוכלים אותו בט"ו בשבט שמביאים למכור וגם אותם הקונים אתרוג לנענוע מצניעין אותו עד ט"ו בשבט ואוכלים אותו, ואלו אין צריכים לברך שהחיינו מפני שכבר ברכו שהחיינו ביו"ט ראשון של סוכות בנטילת הלולב ובזה נפטר האתרוג גם מברכת שהחיינו של אכילה וכמ"ש האחרונים ז"ל, וכן העלתי בסה"ק מקבציאל" (שם אות יא).

על אתרוג שבירך עליו בסוכות ואחרי החג רוצה לאוכלו, אם הוא אתרוג מורכב, מברך על אתרוג אחר שאינו מורכב - ברכת "שהחיינו". ואם הוא לא מורכב ורוצה לאוכלו לאחר חג הסוכות - לא מברך "שהחיינו" כי כבר בירך עליו בסוכות.

הרואה פרי חדש
חז"ל אומרים: עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראתה עינו ולא אכל. והגמרא מספרת על רב אלעזר שהיתה לו קופת חיסכון ובכל יום היה שם פרוטה, וכשהיה מצטבר סכום כסף, היה קונה בו פרי חדש כדי לברך עליו שהחיינו (עיין ירושלמי סוף מסכת קידושין הל' יב).
מנהג הספרדים לברך בתחילה את ברכת הפרי, ואחר כך "שהחיינו". ויש מי שאומר (וכן נהגו חלק מהאשכנזים) לברך בתחילה "שהחיינו", ואחר כך ברכת הפרי.
וטעמם של אלו האחרונים הוא: כיון שמובא בהלכה שהרואה פרי חדש מברך "שהחיינו" גם בלי שאוכלו, לכן מקדימים לברך "שהחיינו" ואחר כך ברכת הפרי. ולמעשה, כתב בשו"ע שאע"פ שמהדין הרואה פרי חדש מברך "שהחיינו", נהגו שלא מברך עד שאוכל (עיין לשו"ע סי' רכ"ה סעי' ג').
בזמנם בחו"ל לא היה גלידה, אלא היו אוכלים בקיץ אבטיח או מלון והיו מניחים אותם בבור מים כדי שיהיו קרים. גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבא"ח לא היה אוכל אבטיח עד ליל ר"ה כדי שיברך עליו ברכת "שהחיינו" (ובבגדד ימי הקיץ היו חמים מאד). וכששאלנו כמה מזקני בגדד, הכיצד לא אכל בעל הבא"ח אבטיח לפני כן? ואמרו לנו: לא שהיה מתאוה ולא אכל, אלא הוא לא היה מתאוה כלל.
ביום א' דראש השנה מברך התוקע "לשמוע קול שופר" ו"שהחיינו", אולם ביום ב' דראש השנה מברך רק "לשמוע קול שופר". אחינו האשכנזים נוהגים לברך "שהחיינו" בשני הימים.
ומעשה בבעל תוקע ספרדי שהזמינו אותו לתקוע בשופר ביום השני של ר"ה בבית כנסת של אשכנזים. כשהגיע לבית הכנסת הוא שאל את הגבאים, איפה בגד חדש הרי צריך לברך "שהחיינו" א"כ תביאו לי בגד חדש ואני אברך עליו "שהחינו", ואם לא איני תוקע. אמרו לו הגבאים: מדוע לא אמרת זאת לפני כן. אמר להם הבעל תוקע: אני בינתיים אוציא כיפה חדשה מכיסי ואברך עליה "שהחיינו" אבל בתנאי שאתם תתחייבו לקנות לי בגד חדש לאחר החג.

ברכת שהחיינו
על בגד של עור - לא מברכים "שהחיינו", ולכן כשמניח הילד תפילין בפעם הראשונה אינו מברך "שהחיינו", אלא יברך על פרי חדש או על בגד חדש ויפטור את התפילין.
צעיף פרוה - אשה שקנתה צעיף פרוה, תברך "שהחיינו" על פרי חדש ותפטור את הצעיף.
"שטריימל" - שעשוי כולו עור אין מברכים עליו שהחיינו, אע"פ שבאמצע יש לו בד, וע"כ יברך כנ"ל על פרי חדש ויפטרנו.

ויש לדעת לענין שבת - אלו הלובשים מעיל פרוה אמיתית או אחינו האשכנזים הלובשים "שטריימל", צריכים להזהר שאם למשל בשבת נפל על הפרוה גרעין ונדבק בה - אסור להוציאו, מכיון שעלול לתלוש שערות מהפרוה, וזה תולש דבר ממקום גידולו.
מעין זה בעל הבא"ח כותב בהלכותיו, שאם אוכל חתיכת בשר עוף ונשארו כמה נוצות על העור, לא יתלשם אלא יסיר את כל העור ויאכל את הבשר (עיין לבא"ח ש"ש כי תשא אות יג, טו).

בר מצוה, בת מצוה ויום הולדת
בר מצוה - טוב לחנך את נער הבר מצוה שיניח תפילין עוד לפני מועד הבר מצוה. ואנו אומרים לאבא שיקנה לבנו טלית חדשה וחולצה חדשה. ביום שמתחיל להניח תפילין - יברך על החולצה החדשה "שהחיינו". וביום בר המצוה יברך על הטלית החדשה "שהחיינו".

וכתב הרב בעל הבא"ח: "הזכר יתחייב במצות בן י"ג שנה ויום אחד, על כן ביום הראשון של שנת י"ד יתפוס האב את בנו בידו ויאמר ברוך שפטרני מעונשו של זה, ויהרהר שם ומלכות בלבבו, וישתדל לעשות סעודה לאוהבים וריעים ויזמין בה תלמידי חכמים וירבה בסעודה ושמחה כיד ה' הטובה עליו, שמסעודה זו יהיה סניגוריא גדולה על ישראל שיאמרו מליצי יושר לפני הקב"ה רבש"ע ראה בניך כמה הם שמחים על אשר נכנסים בעול מצותיך וסעודה זו נקראת סעודת מצוה והברכה הנז' בלי שם ומלכות ויאמר האב אותה בתוך הסעודה, והיושבים יברכו את הבן שיזכה לתורה ויראת שמים וקיום המצות, והגדולים שבקרואים יניחו ידיהם על ראשו ויברכו אותו בברכת כהנים, ואם יודע הבן לדרוש בד"ת ידרוש דבר בעתו מה טוב, ואם לאו ידרוש האב, ואם לאו ידרוש ת"ח אחד בין הקוראים, וטוב דהבן ילבש בגד חדש ויברך שהחיינו ויכוין גם על הכנסו באותו היום בעול מצות, ואם אין לאל ידו יברך על פרי חדש".

ומובא בזוהר הקדוש, כשרשב"י עשה בר מצוה לבנו ר' אלעזר, עשה יום טוב ועשה סעודה גדולה ואמר "אני היום ילדיתיך" - שבאה לו נשמה מיוחדת.

בת מצוה - וגם הבת ביום שתכנס בחיוב מצות אע"פ שלא נהגו לעשות לה סעודה, עכ"ז תהיה שמחה אותו היום ותלבוש בגדי שבת, ואם יש לאל ידה תלבש בגד חדש ותברך שהחיינו ותכוין גם על כניסתה בעול מצות.
יום הולדת - ויש נוהגין לעשות בכל שנה את יום הלידה ליו"ט וסימן יפה הוא וכן נוהגים בביתנו:
יום ברית המילה - ושמעתי שיש מקומות נוהגים לעשות בכל שנה סעודה ביום שנכנס בו האדם בבריתו של אברהם אבינו, ומנהג יפה הוא וערב לי מאד אך לא נהגנו בזה בביתנו ורק אנא עבדא נהגתי לומר בכל שנה ושנה ביום שנכנסתי בבריתו של אברהם אינו בקשה זו: רבש"ע גלוי וידוע לפניך כי בהיום הזה שהוא יום כך לחודש פ' שההוא היה יום שמיני ללידתי, נכנסתי בבריתו של אברהם אבינו עליו השלום בשנה הראשונה שנולדתי בה, וקיים בי עבדך אבי מצות מילה ופריעה כאשר צוית אותנו בתורתך הקדושה ונתגלה הכלי השלישי של היסוד האמיתי נקרא קודש קודשים ויצא אורו, ונתבטלה אחיזת החיצונים ונתחברו שמונה ושבעים אורות החסדים, עם שמונה ושבעים אורות הגבורות ונתמתקו אורות הגבורות באורות החסדים: אנא ה' למען שמך הגדול ולמען רחמיך וחסדיך תעזריני ותסייעני לשמור אות ברית קודש אשר חתמת בבשרנו, ותצילני מכל חטא ומכל הרהורים רעים ומחשבות פגומות ותצילני מכל פגם הברית הן במחשבה הן בדבור הן במעשה הן בחוש הריאות הן בחוש השמיעה הן בשאר חושים ובכולם אהי' טהור בקדושת הברית בלי שום פגם והרהור רע כלל, ותזכני שאתגבר על יצה"ר, ותהיה מחשבתי קשורה ודבוקה בקדושת תמיד, כי ברחמיך הרבים בחרת בנו מכל האומות ורוממתנו מכל הלשונות, והבדלת אותנו מכל טומאותיהם ותועבותיהם, ככתוב בתורתך ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, נודה לך ה' אלקינו ואלקי אבותינו על שהוצאתנו מארץ מצרים, ופדיתנו מבית עבדים ועל בריתך שחתמת בבשרינו, ועל תורתך שלמדתנו, ועל חוקי רצונך שהודעתנו, ועל חיים ומזון שאתה זן ומפרנס אותנו, אנא הה' לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי, ותמשוך עלי מחשבו קדושות וטהורות זכות ונכונות, ויהיה לי לב שמח בעבודתך תמיד, ותעזרני על דבר כבוד שמך מעתה ועד עולם אכי"ר" (שם אות יז).

המריח באתרוג של מצוה
כתוב בשו"ע (סי' רטז סעי' יד):
המריח באתרוג של מצוה, מברך עליו "הנותן ריח טוב בפירות"; ויש אומרים שאינו מברך, לכך נכון שלא להריח בו.


וכתב המג"א (שם ס"ק כב):
"שלא להריח - ואם מריח בו כ' הב"ח דמברך עליו דאיתא במדרש מה אתרוג יש בו טעם וריח א"כ עביד לריח, עכ"ל. ואין זה אלא דרך דרש, לכן יש ליזהר אספק ברכות ולא לברך עליו וכן פת חם".


המריח ריח של פת חמה או עוגה
כתב הרמ"א (שם): "י"א דהמריח בפת חם יש לו לברך שנתן ריח טוב בפת, וי"א דאין לברך עליו, לכך אין להריח בו".

אם גר בשכונה שיש בה מאפיה ויש ריח טוב של אפית פת, אם יכול להשתדל לא לריח - מה טוב. ואם לא - יברך "הנותן ריח טוב בפת" בלי שם ומלכות. וכן אם הבעל בא לביתו ואשתו אופה לחם או עוגה ויש ריח טוב בבית - יברך "הנותן ריח טוב בפת" בלי שם ומלכות.

פעם אחת הייתי בחו"ל, וחיפשתי מנין שבו מתפללים בהנץ החמה, והפנו אותי לבית כנסת "בני יוסף". הגעתי לבית הכנסת, ובפרוזדור שלפני הכניסה חילקו קפה לאנשים, ורצו גם להגיש לי כוס קפה, אך סירבתי. נכנסתי לבית הכנסת והושיבו אותי במקום מכובד, והנה אני רואה רב חשוב מארץ ישראל המשמש כראש ישיבה מאד חשובה והוא יושב בפתח. בקשתי מהגבאי שיושיב את הרב לידי, וכן עשה. אמר לי אותו רב: "אתה יודע שמישיבתי כאן הרווחתי כמאה אלף דולר".
אמרתי לו: "בארץ עושים לך כבוד גדול, אבל אם יבא להתקבל לישיבתך בחור שאבא שלו ואמא שלו עמי ארצות והוא בן עניים, הרי אתה לא תקבל אותו, ואם כן אתה חייב גלות. כי הוא ילך לבסוף לבית ספר חילוני, ולכן אתה נמצא כעת בגלות. וטוב שתקבל על עצמך היום לקבל כל אחד שיודע ללמוד ולא רק בנים של רבנים". אמר לי אותו רב שהוא מקבל על עצמו ובלבד שייפטר מה"גלות" הזו. ושאלו אותי, למה לא הסכמת לקבל מאיתנו כוס קפה ? אמרתי להם, כי בכוס הקפה שלכם היה ריח כל כך טוב עד שהסתפקתי מה אברך "שהכל" או "בורא מיני בשמים". ואמרתי להם זאת לאחר התפילה. ואח"כ הוספתי ואמרתי להם: אני שמעתי שאתם בארה"ב נוהגים לעשות ביטוחים שונים, ביטוח לבית, לחנות, לחיים, אבל יש ביטוח טוב של אליהו הנביא שאנו אומרים כל יום בתפלה "תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא שנאמר הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות" (נדה דף ע"ג ע"א) - אם כן בואו ונתחיל ללמוד כל יום אחרי התפילה שתי הלכות כדי שנקבל את הביטוח של אליהו הנביא. וב"ה הדבר הזה נתקבל כמעט בכל העולם.

שהחיינו וקיימנו והגיענו
בנוסח ברכת שהחיינו אנו אומרים: "בא"ה וכו' שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".
שואל הרב בעל 'כף החיים' (בסי' רכ"ה ס"ק כ"ד): מדוע אומרים ג"פ? וענה: כנגד "הללי נפשי את ה' - אהללה ה' בחיי - אזמרה לאלוקי בעודי".

חובת ההודאה
כתוב "כל הנשמה תהלל יה הללויה" - מעיקר הדין, חייב כל אדם להודות להקב"ה על כל נשימה ונשימה. וידועים דברי בעלי המוסר שאין האור ניכר אלא מתוך החושך. כלומר, אדם שהוא פיקח אינו מעריך את החסד העליון העצום שבראיית עיניו, כי הוא לא יודע מהו עיוורון. אבל אם חלילה ניטל ממנו ולו לזמן קצר ביותר מאור עיניו, אזי הוא ידע להעריך ולהכיר במעלה העצומה שבראיית העיניים, וכן על זה הדרך בכל דבר ודבר. ומעשים בכל יום, שאדם שנדבק ל"ע בשפעת קשה ויש לו מזה קשיי נשימה, לפי שאינו נושם אלא דרך פיו - לאחר שהוא נרפא, הוא פולט אנחת רווחה, ואז הוא יודע להעריך את הנשימה, "כל הנשמה תהלל יה הללויה" - "על כל נשימה ונשימה". ואמנם, חז"ל תיקנו לנו להודות להקב"ה דרך התפילה שמתפללים שלוש פעמים ביום, אבל חובה עלינו להרגיש הערכה והודאה להקב"ה בכל רגע על כל החסדים שעושה עמנו.

ג' תפילות ביום
פעם אחת שאל הקיסר אנטונינוס את רבנו הקדוש: אם מעלת התפילה חשובה כל כך, מדוע אינכם מתפללים כל שעה ? אמר לו: אסור. א"ל: למה ? א"ל: שלא ינהג קלות ראש בגבורה. לא קיבל ממנו. מה עשה רבנו הקדוש, השכים אצלו למחרת ושאל בשלומו של הקיסר, ולאחר זמן שוב שאל בשלומו, וכן עשה כמה פעמים. עד שאמר לו הקיסר: די ! מה אתה עושה ? אמר לו רבנו הקדוש: עתה תבין מדוע איננו מרבים בתפילות, אלא ערב ובקר וצהרים (עיין מדרש תנחומא מקץ, ט'. ומעשה מעין זה מסופר על רבי יהושע בן חנניה).
אנחנו מודים לקב"ה על נשימה ונשימה ואומרים "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", ואנו רוצים שישלח לנו הקב"ה את משיח צדקנו במהרה.

מה נברך כשיבא המשיח ?
אחרוני דורנו דנו בשאלה מה נברך כשיבא המשיח, האם "הטוב והמטיב" "שהחיינו", או "חכם הרזים", או את כל הברכות הללו גם יחד? והתשובה היא לדעתנו כשיבא המשיח יבואו עימו משה ואהרן ונשאל אותם מה לברך והם יפסקו (עיין בסוף ספר 'מנחת שלמה' להרה"ג שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל בסי' צא אות כז). ויהי רצון שיהיה בעגלא ובזמן קריב אכי"ר.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il