"אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר, (דברים י) "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ, כִּי אִם לְיִרְאָה". מקשה הגמרא מה פירוש "כי אם ליראה" - וכי 'יראה' היא דבר קטן? " אַטוּ יִרְאַת שָׁמַיִם מִילְתָא זוּטְרָתָא הִיא? וְהָאָמַר רַבִּי חֲנִינָא מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, אֵין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּבֵית גְּנָזָיו, אֶלָּא אוֹצָר שֶׁל יִרְאַת שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה לג) "יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ?"

"אִין, לְגַבֵּי מֹשֶׁה מִילְתָא זוּטְרָתָא הִיא, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא, מָשָׁל לְאָדָם שֶׁמְּבַקְּשִׁים מִמֶּנּוּ כְּלִי גָּדוֹל וְיֵשׁ לוֹ, דּוֹמֶה עָלָיו כִּכְלִי קָטָן, קָטָן וְאֵין לוֹ, דּוֹמֶה עָלָיו כִּכְלִי גָּדוֹל".
יש מפרשים את הפסוק על פי מה שידענו שמשה היה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה.

"אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם...וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם...לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹקיכֶם".

"וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ כָּל הַיָּמִים".

" לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה, כדדרשינן בספרי למען תלמד ליראה וגו', גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה".

"אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה'".

"יקריב אתו - מלמד שכופין אותו. יכול בעל כרחו, תלמוד לומר לרצונו, הא כיצד, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני", עכ"ל.

"כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ. וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם. הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹקיךָ תִּתֶּן לוֹ".

"שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלֹקיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (דברים טז, טו).

"שבעת ימים תחג לה' אלהיך במקום אשר יבחר ה' כי יברכך ה' אלהיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח, הנה אנחנו רואין נחית קרא להזהיר אותנו במועדים במצות השמחה בפרטות, מפני שיש בני אדם אשר ימי המועדים יהיו להם לעצבון הן מחמת ביטולם ממלאכתם ועסקיהם שבעת ימים שלמים רצוים, והן מחמת רבוי ההוצאה שיהיה להם עתה יותר משאר הימים, ולכך הוצרך הכתוב להיות מצווה על השמחה בימים אלו בפרטות, ואמר אע"ג דודאי שבעת ימים תחג לה' אלהיך במקום אשר יבחר ה' שתקיים מצות החג כהלכתו, הן בביטול עסק ומלאכה, הן בהוצאה של אכילה ושתיה ומלבוש יען כי יברכך ה' אלהיך בכל תבואתך ובכל מעשי ידיך ולכן בע"כ תשמור את החג ותקיים אותו כהלכתו, הנה אנכי מצוך שתהי' אך שמח שלא ימשוך היצר את לבבך לעצבון בראותך בטל מעסק תבואתך ומעשה ידיך, ולא עוד אלא שאתה מרבה בהוצאות, כי באמת יברכך ה' בכל זה ואין אתה מפסיד כלום לא מחמת הבטלה ולא מחמת רבוי ההוצאות: והנה מן המצוה הזאת שהוצרך הכתוב לצוות אותנו בשמחה בפרטות, מזה נדע כמה חביבה השמחה לפני הקב"ה וכמה חייב האדם להזהר בה ואל יאמר האדם מאחר שקיימתי מצות ה' כתקונה מה מגיע למצוה יתרון מן השמחה וגרעון מן המעצבה, הנה דע שבאמת השמחה היא מצוה בפ"ע, ובהעדר השמחה יש חסרון למצוה, וכ"ש שיגיע לה נזק גדול מן העצבון, דלכך נחית קרא כאן לצוות בפרטות על השמחה לעשות אותה מצוה בפ"ע כדי שיהיה האדם מקבל עליה שכר שלם בפ"ע, ועל כן תקנו אנשי כנה"ג ברכות פרטיות על השמחה וכאשר נבאר בעזה"י", עכ"ל.

וידוע מה שכתבו הרב חיד"א וכן הרב בעל הבא"ח זיע"א על הפסוק בתהלים (סח, ד) "וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלוקים וישישו בשמחה" - כשבאים לבית דין של מעלה, "לפני אלוקים", ודנים את האדם על עונש ושכר, הצדיקים ישמחו ויעלוזו בקבלת השכר על קיום מצוה, "וישישו בשמחה" - כשממשיכים לתת להם שכר על שקיימו את המצוה בשמחה.
ועל כן יראה כל אדם לקיים את כל המצוות בשמחה ובטוב לב, והשכר גדול.

ולכן כתב הרב בעל הבא"ח זיע"א (הובא לעיל) "ועל כן תקנו אנשי כנסת הגדולה ברכות פרטיות על השמחה וכאשר נבאר בעזה"י".


ברכת שהחיינו
הרואה את חבירו לאחר ל יום
כתוב בשו"ע (סי' רכה, א):
"הרואה את חבירו לאחר שלשים יום, אומר: שהחיינו, ואחר י"ב חדש מברך: מחיה מתים, והוא שחביב עליו הרבה ושמח בראייתו"
וכתב בעל 'כף החיים' (שם ס"ק ו'): עיין בא"ח פרשת עקב אות יג' שכתב שלא נהגו לברך ברכה זו אפילו בלא שם ומלכות, והטעם: משום שזה גורם צער לחברו כשמברך עליו 'מחיה המתים'.

בגד חדש
כתב הבא"ח (ראה אות א): "אמרו חכמים ז"ל קנה או עשה מלבושים חדשים מברך שהחיינו מפני שהוא שמח בהם ולכך מברך להשי"ת על אשר זכהו לשמחה זו, והגם כי משורת הדין הוא לברך בעת הקניה או העשיה נהגו העולם לברך בעת שלובשם, אך יש אומרים שאם קנה או עשה איזה מלבוש חדש אז כשלובשו מברך ברכת מלביש ערומים, ובאזור כשאוזר בו מברך אוזר ישראל בגבורה, והכובע כשמשימו בראשו מברך עוטר ישראל בתפארה, ויש חולקין וס"ל דאין לברך ברכות אלו ומשום ספק ברכות אלו לא נהגו העולם לברכם, ומ"מ טוב ללבשם פעם הראשון בשחרית ויכוין עליהם וילבשם תכף אחר ברכות השחר בלא הסח הדעת והפסק ובזה יצא י"ח לכ"ע, ואם הוא מוכרח ללבשם ערבית יאמר עליהם ברכות הנז' בלי שם ומלכות ויהרהר שם ומלכות בלבו".

המריח באתרוג של מצוה, מברך עליו "הנותן ריח טוב בפירות"; ויש אומרים שאינו מברך, לכך נכון שלא להריח בו.

"שלא להריח - ואם מריח בו כ' הב"ח דמברך עליו דאיתא במדרש מה אתרוג יש בו טעם וריח א"כ עביד לריח, עכ"ל. ואין זה אלא דרך דרש, לכן יש ליזהר אספק ברכות ולא לברך עליו וכן פת חם".