ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

תורה וארץ-ישראל במשנת הרב שפירא זצ"ל ;">

בית מדרש סיפורים ותולדות צדיקים תולדותיהם של צדיקים הרב אברהם שפירא Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

כסלו תשס"ח

תורה וארץ-ישראל במשנת הרב שפירא זצ"ל


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
שמואל בן אחימאיר

הקדמה לספרו "מנחת אברהם" קובע רבנו שלושה יסודות כהכנה ללימוד התורה:
בכל יום כחדשים
"בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ביום הזה באו מדבר סיני" [שמות י"ט] - וברש"י: "שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום ניתנו".

וכן הוא אומר: "היום הזה נהיית לעם לד' אלוקיך" [דברים כ"ז,ט'] - וברש"י: "בכל יום יהיו בעיניך כאילו היום באת עמו בברית".
התחדשות תמידית של מתן תורה יום יום!

מתוך בחירת ישראל
"כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל... והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ." [שמות י"ט]
ובלשונו של רבנו: "היסוד לנתינת תורה הוא ההכרה בסגולת ישראל. רק מתוך אשר בחר בנו מכל העמים, ניתן להגיע לשלב של נתן לנו את תורתו. [עי' גם מגן אברהם או"ח ס'].
כאן הלך רבנו בדרכו של מרן הרב צבי יהודה, שנהג להסביר את הגמרא בנדרים פא., האומרת שחורבן ארץ-ישראל בא על "שלא בירכו בתורה תחילה". והכוונה - שלא הדגישו את הסדר של ברכת התורה - שקודם אומרים "בחר בנו מכל העמים" - בלי תורה, ואחר-כך "נתן לנו את תורתו". שאין בחירת ישראל מותנית בקיום התורה וגם ישראל שחטא, ישראל הוא. ישראל היו עם נבחר, ורק אחר-כך קיבלו תורה!

שמחת לימוד התורה
תנא דבי אליהו רבה י"ח, ד' - "וכי מה שמחה יש לו לאדם, אלא בדברי תורה".

בשם הרב אברהם מן-ההר [נדרים מח. ד"ה ספרים] - הכלל של "מצוות לאו ליהנות ניתנו" נאמר רק במצווה שהיא תלויה במעשה... אבל מצוות לימוד, שהיא עניין ציור הלב וידיעת האמת, עיקר הציווי הוא כדי לצייר האמת ולהתענג וליהנות במדע, לשמח לבבו ושכלו... הלכך לא שייך למימר במצוות תלמוד דלא ניתן ליהנות, שעיקר מצוותו היא ההנאה והתענוג במה שמשיג ומבין בלימודו.
וכן כתב גם ה"אגלי טל" בהקדמתו - "קצת בני אדם טועין מדרך השכל בעניין לימוד תורת הקודש, ואמרו כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו, אין זה לימוד התורה כל כך לשמה, כמו אם לומד בפשיטות שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצווה. אבל הלומד ומתענג בלימודו, הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו. ובאמת זה טעות מפורסם, ואדרבא "כי זהו עיקר מצוות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו".
מדי פעם היה רבנו שואל אותנו האם אנחנו נהנים בלימוד. הוא ראה בכך אחד המדדים החשובים בשייכותנו ללימוד התורה.
פעם הגענו אליו ובידנו הגמרא במסכת חולין דף כד. האומרת שבני לוי למדו חמש שנים את הלכותיהם לפני שעבדו בפועל, ומכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים, שוב אינו רואה (רש"י מסביר שלומד ושוכח). ר' יוסי אומר - שלוש שנים.
שאלנו: אנחנו לומדים ושוכחים - שמא זה נקרא שלא ראינו סימן ברכה בלימודנו?
למד אתנו רבנו את הגמרא, האומרת שהלוויים לומדים חמש שנים הלכות עבודה. אם אדם לומד נושא אחד בלבד (במקרה זה - הלכות עבודה) במשך זמן כה ארוך ואיננו זוכר - עליו נאמר שאינו רואה סימן ברכה. אבל אתם מתכננים ללמוד תוך שנה-שנתיים את כל התנ"ך, הש"ס, הפוסקים, ספרי אמונה ועוד - באופן כזה בוודאי שלא ניתן לזכור היטב את כל מה שלומדים. עליכם לתכנן לימוד ארוך-טווח, עם חזרות ושינון, לימוד בעמקות, בנחת ובהנאה - רק כך מצליחים בלימוד.

בחלק ב' של "מנחת אברהם" מוסיף הרב נדבך נוסף בעניין דרך הלימוד:
"אם בחוקותי תלכו - שתהיו עמלים בתורה." הוא מביא את דברי הב"ח [או"ח סימן מ"ז], שנוסח ברכת התורה הוא לעסוק בדברי תורה - עסק התורה הוא העמל והטורח. ומוסיף, שעל-ידי העמל, האדם מכשיר עצמו להסיר החומריות ולהידבק בתורה; "ועיקר השראת השכינה עם הלומד תורה היא כשהלימוד מתוך יגיעה ועמל."
אכן, רבנו היה כל-כולו עמל בתורה. בכל פעם, כאשר היינו מגיעים לביתו, היינו פוגשים אותו כשהגמרא בידו והוא רץ הלוך ושוב בחדר במרץ בלתי נדלה, לומד בזריזות ובשמחה. הוא גדל בבית שמצוקה ועניות שררו בו, עם זה מסרו ההורים את נפשם על חינוך ילדיהם. במיוחד לאחר שאביו נפטר, הוטל כל העול של גידול היתומים על כתפי אמו, אך היא עמדה בתוקף על כך שהוא, ויבדלח"א אחיו הרב שמואל יהודה, יעסקו אך ורק בתורה. רבנו אמר פעם שהיו להם סיבות רבות לעזוב את הלימוד, אך זכות הוריהם עמדה להם לדבוק בתורה ולעמול בה.

עמל התורה

בילדותו למד ר' אברהם בת"ת "עץ-חיים" בחצר בית-כנסת "החורבה" בעיר העתיקה, ואחר-כך במחנה יהודה. משם עבר ל"תפארת צבי" ומשם לישיבת חברון. עוד בהיותו בחור בישיבת חברון התכתב עם הגאון ר' איסר זלמן מלצר זצ"ל. בספרו "אבן האזל" על סדר קדשים מקדיש ר' איסר זלמן דפים רבים לר' אברהם ומתפלפל עמו בנושאים מגוונים. שם הוא מכנה את רבנו: "לידידי הרב הג' הנעלה, מורנו ורבנו הרב אברהם שפירא שיחיה, ממצויני ישיבת חברון".
בישיבת חברון היה ידוע שר' אברהם עומד על הסולם בספרייה ובולע את הספרים בזה אחר זה. הוא חיבב מאוד את שו"ת המהרי"ט ופוסקים ספרדים אחרים. שמענו גם מהגאון ר' עובדיה שליט"א, שכאשר שלח לרבנו את ספרו "יביע אומר", ר' אברהם רקד עם הספר בשמחה. כאשר הופיע הספר "עזרת כהן", קיבל אותו רבנו ביום שישי. בתוך שעות אחדות עבר על הספר כולו מתחילתו ועד סופו. למחרת היה מסוגל להתווכח עם הרב צבי יהודה מתוך הזיכרון על כל פרט המופיע בספר!

לר' אברהם הייתה התכתבות ענפה עם החזון אי"ש. באחד המכתבים כותב אליו החזו"א:
"הגיענו דבריו החביבים עלי מאד, בהיות כל מגמתו לאמיתת התורה, ועיינתי עוד הפעם..."

ידוע שהחזו"א ביקש מרבנו לעבור לבני-ברק לישיבת פוניבז', אך רבנו לא נעתר לכך.
בשלבים מאוחרים יותר, כאשר רבנו כבר כיהן כדיין בבית-הדין המחוזי, שלח אחד מפסקי-הדין שלו, שעניינו היתר אשת כהן לבעלה, לגאון ר' משה פיינשטיין זצ"ל. ר' משה פיינשטיין הסכים עם פסק הדין של רבנו. בתשובתו - המופיעה ב"אגרות משה", אבן-העזר א, כד - הוא מנמק זאת באריכות ופונה לרבנו במילים:
"מעלת כבוד ידידי, הרב הגאון המפורסם, מורנו ורבנו הרב ר' אברהם שפירא שליט"א... דעת כבוד תורתו הרמה להיתר, כאשר האריך בטוב טעם, ורוצה לידע גם דעתי העניה, אף שאיני רואה בזה שום צורך, כי הרי רב גוברייהו דחכמי ירושלים הראויין להורות בכל התורה כולה, ומה אני נגדם. אבל כיון שהוא בעניין גדול כזה להתיר אשה לבעלה, שמצינו שהתיר השם יתברך אף למחוק שמו הגדול שנכתב בקדושה, אמרתי, שכל שכן שאין להתחשב בשום טעם מלהימנע לומר הנראה לעניות דעתי..."


לאחר נישואיו, הצטרף רבנו לצוות של ישיבת "מרכז הרב". אשתו מרת פנינה תחי', היא אחותו של מו"ר הרב רענן זצ"ל, גיסו של מרן הרב צבי יהודה. לימים התחיל לומר שיעור כללי בישיבה ביזמת הרב צבי יהודה, שיעור שלא פסק כמעט עד סוף ימיו, למעלה מחמישים שנה!
רבנו כמעט לא חזר על שיעורים קודמים. כל שיעור היה חידוש.

רבנו אהב מאוד ללמוד סדר קדשים, אולי כהכנה לעבודת המקדש בהיותו כהן. בכל מהלך חייו שמר רבנו על מסגרת הלימוד היום-יומית. הוא היה אומר שאדם צריך ללמוד בכל יום לפחות שני דפי גמרא עם רש"י ותוספות. הוא עצמו נהג כך, גם כשהיה טרוד ביותר בעשר שנות כהונתו כרב הראשי לישראל. אף סמוך מאוד לפטירתו הוא לא ויתר על כך, למרות הקושי הגדול שהיה לו בקריאה, עקב בעיות ברשתית העין ובעיות בריאותיות אחרות. בהקדמתו לספרו "זכר יצחק", מדגיש רבנו מאוד את הלימוד בעיון ודן בהרחבה מתוך המקורות בעניין לימוד בעיון ובבקיאות.

במשך שנים זכינו ללמוד אתו "קצות החושן". היינו מגיעים בכל שבת אחר-הצוהריים לדירתו הקטנה בבית ישן בשכונת גאולה, שגגו דולף בחורף. תמיד התקבלנו על-ידו ועל-ידי הרבנית תחי' בסבר פנים יפות. הוא היה מקדיש לנו שעות מרובות עד מוצאי שבת. היה זה לימוד משותף, בו רבנו מדייק בכל מילה, חוקר חקירות עמוקות, שואל ומשיב, סותר ובונה, והתורה הייתה משמחת ומאירה באור יקרות.
לימים התמנה רבנו לדיין בביה"ד הגדול בירושלים, ביזמתו של הרב הראשי לישראל הגאון הרב הרצוג זצ"ל, אשר קירב אותו מאוד. ר' אברהם היה מיוזמי ההתכנסות של תלמידי חכמים בביתו של הרב הרצוג בכל יום שישי והיה משתתף פעיל בכל הנושאים התורניים שהועלו שם. בין המשתתפים היו גם הרב ז'ולטי זצ"ל, הרב גורן זצ"ל ויבדלח"א, הרב אלישיב שליט"א.

כהונת הרב הראשי לישראל
לפי חוק הרבנות הראשית (חוק שמרן הרב צבי יהודה זצ"ל התנגד לו מאוד), משמשים הרבנים הראשיים לישראל במשך תקופה של עשר שנים בלבד. כשהרב גורן זצ"ל, ויבדלח"א, הרב עובדיה שליט"א, עמדו לסיים את כהונתם, הועלתה ההצעה שרבנו יתמנה לרב ראשי. רבנו סירב בכל תוקף, וגם אשתו תבדלח"א התנגדה. הוא נפגש עם שמעון פרס ועם קבוצת אנשים, שהיוו את הגוף הבוחר, והביע את הסתייגותו להתמנות לרב ראשי. הוא התחנן לפניהם לשנות את החוק, כך שהרבנים הראשיים יוכלו להמשיך לכהן בתפקידם. התנהגותו זו מצאה חן בעיני אנשי הגוף הבוחר. התוצאה הייתה, שהם החליטו, שדווקא הוא הינו האדם המתאים ביותר לכהונה זו. זכורני, שכאשר הלכנו לביתו אחרי בחירתו, אמר שמעלתו היא בכך, שהוא הרב הראשי הראשון שנולד בארץ ובירושלים.
ר' אברהם החל את כהונתו במרץ רב, יחד עם הגאון הרב אליהו שליט"א. בתקופת כהונתם של שני הרבנים האלה נעשו דברים חשובים ביותר בתחומים רבים: כשרות, שמיטה; קביעת רגע המוות ותרומת אברים; טיפול בעולים מאתיופיה ובנושא הגיור בכלל ועוד. שני הרבנים הראשיים השתדלו ליצור קשר עם יהודי התפוצות. הם ביקרו באמריקה ובמקומות אחרים. בכל מקום אליו הגיעו, הם קשרו קשרים הדוקים עם הרבנים, כמו הרבי מלובביץ' זצ"ל, הרב סולובייצ'יק ועוד.
לימים עבר רבנו לגור סמוך לישיבה, דבר שהקל עליו להמשיך ולהתפלל בקביעות בישיבה וללמד את שיעורו השבועי, וכן שיעורים נוספים לקבוצות וליחידים מתלמידי הישיבה. גם בתקופה זו יצאו לאור ספרים רבים מפרי עטו, חלקם בעריכת תלמידים וחלקם בעריכת בנו הרב בן-ציון שליט"א. כל הספרים הללו נערכו בביקורתו האישית. עם היותו עסוק בעניינים כלל ישראליים ובטיפול בבעיות אישיות רבות, המשיך לעסוק בתורה בהתמדה רבה, בזריזות ובשמחה.

רבנו מנהיג המאבק על ארץ-ישראל
כמו שנאמר על דברי תורה - בכל יום יהיו בעיניך כחדשים - כך נאמר גם על ארץ-ישראל:
"והיה כי יביאך ד' אל ארץ הכנעני כאשר נשבע לך ולאבותיך ונתנה לך" [שמות י"ג, י"א], וברש"י - "תהא בעיניך כאילו ניתנה לך בו ביום, ואל תהי בעיניך כירושת אבות".

בכל המאבקים הקשים במשך עשרות שנים, עמד הרב בראש המאבק על שלמות הארץ. הוא יסד את איחוד רבני ארץ-ישראל, ויחד עם מורנו ורבנו הרב אליהו שליט"א, כינס מדי פעם עשרות רבות של רבנים כדי להגיב על כל נסיגה, משא-ומתן, או פינוי יהודים. הוא המשיך בכך את דרכו של מרן הרב צבי יהודה, שהיה ראש וראשון בהקמת ההתנחלויות ביש"ע ובגולן. ר' אברהם הביע את דעתו בכינוסים רבים ובעשרות מאמרים, מכתבים וכרוזים - שאין לזוז משום שטח בארץ-ישראל.
בהיותנו בימית תובב"א, התארגנו לקראת פינוי אפשרי בעקבות ההסכם המחפיר עם מצרים. ישבנו, קבוצת בני תורה ורבנים בביתו של רב העיר, הרב ישראל אריאל שליט"א, וחשבנו מה מותר ומה אסור לעשות מול החיילים המפנים. פתאום הופיע ר' אברהם. הוא ישב עמנו במשך שעות ארוכות לתוך הלילה, כשהוא מעיר את הערותיו על כל מה שכתבנו. הוא ירד לפרטי הפרטים, כדי שכל דבר ייעשה מתוך דעת תורה אמיתית וגדולה.
הרב היה בקשר עם ראשי ממשלה, שרי ביטחון וקובעי מדיניות אחרים. תמיד הביע את דעתו באופן נחרץ נגד מסירת שלטון לגויים בארץ-ישראל ונגד מתן אוטונומיה רחבה לערבים. זכורני שאמר פעם בתוקף לשמעון פרס, שכאשר מוציאים את צה"ל מרמאללה, לא יהיה שקט גם בירושלים. גם בהיותו רב ראשי, לא נרתע מלהביע את דעתו שאסור בשום אופן להישמע לפקודה בלתי חוקית - היינו לפקודת נסיגה משטח כלשהו ביש"ע ובגולן.
במאמר קצר אך מקיף, הוא מוכיח מתוך המקורות, שכמו שהנביאים הורו בענייני ציבור, כך תפקידם של גדולי הרבנים להורות בנושאים אלה, גם כשאינם ענייני תורה ישירים. כך נאמר לגבי חזקיהו המלך [פסחים נו.] שחכמים לא הודו לו על שסתם את מי הגיחון וקיצץ דלתות ההיכל ושיגרן למלך אשור. "גם בנושאים מדיניים יש לחכמים מה לומר." מצד שני - הוא דרש בכל תוקף מרבנים שאינם מהשורה הראשונה של גדולי הדור, שלא יפרסמו פסקים בעניינים כלל ישראליים. הוא הוכיח שרק לרבנים - אשר ביכולתם להכריע בשאלות סבוכות, כגון היתר עגונות - יש סמכות לפסוק לכלל הציבור בבעיות גורליות.
עקב ידיעות על כוונה לתבוע למשפט את הרב גורן זצ"ל, על כך שנתן חוות דעת הלכתית בעניין פינוי שטחים בארץ-ישראל, כתב רבנו בין השאר:

את המסמך המקורי ניתן לקרוא בוורד.
__________________________________________
מתוך הירחון "קומי אורי" היוצא לאור ע"י תנועת קוממיות, www.komemiut.org
לפרטים והזמנות: kumiori@gmail.com
טלפון: 02-9974424
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il