ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

צרת-הבת ותורת ירבעם ;">

בית מדרש אמונה וחסידות ארץ אגדה המאבק בין ה-2 ל-3 Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

טבת תשס"ח

צרת-הבת ותורת ירבעם


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
עזרא בן מעתוק הכהן


חלק ב: תורתו של ירבעם בן נבט
המאמר הקודם "צרת-הבת ובכור-השטן" דן במעשה פלאי שמובא בירושלמי בעניין המחלוקת שבין בית הלל לבין בית שמאי בדין צרת-הבת. הדין מתייחס לאדם שנשא שתי נשים ומת. בדרך כלל האח החי צריך לייבם (לשאת) את אחת האלמנות, או לחלוץ לה את נעלו ואז היא מותרת להינשא לשאר העולם. הייבום או החליצה שנעשה באישה האחת ישפיע גם על האישה השנייה (ה"צרה") וגם היא תהיה מותרת להינשא לשאר העולם. כאשר אחת משתי הנשים האלמנות היא בתו של האח החי, אסור לו לייבם אותה, שהרי בתו אסורה עליו באיסור ערווה; ו"הבת" פטורה הן מהייבום והן מהחליצה. ונחלקו בית הלל ובית שמאי מה דין האישה השניה שהיא ה"צרה" של ה"בת". בית שמאי סבורים שמותר לאח החי לייבם (לשאת) את צרת-הבת, ולכן צרת-הבת זקוקה לייבום או לחליצה. ובית הלל אוסרים עליו לייבם את צרת-הבת והם פוטרים אותה גם מן החליצה. ולפי שיטת בית הלל שהיא פטורה גם מן החליצה מותר לצרת-הבת להינשא אפילו לכוהנים. וזו לשון הירושלמי בתרגום חופשי (יבמות פ"א ה"ו):
"אמר רבי טרפון תאב אני שיהא לי צרת הבת שאשיאה לכהונה. ...
מעשה שנכנסו זקנים אצל ר' דוסא בן הַרְכִּינָס לשאול לו על צרת הבת. אמרו לו: אתה הוא שאתה מתיר בצרות? אמר להם: מה שמעתם 'דוסא' או 'בן הַרְכִּינָס'? אמרו לו 'בן הַרְכִּינָס'. אמר להם: יונתן אחי היה זה שהתיר, בְּכוֹר-שָׂטָן הוא, ומתלמידי בית שמאי הוא, היזהרו ממנו, שלש מאות תשובות יש לו על צרת הבת שהיא מותרת. הלכו אצל יונתן בן הַרְכִּינָס. שלח ר' דוסא בן הַרְכִּינָס לאחיו וכתב לו, היזהר שחכמי ישראל נכנסין אצלך.
נכנסו אל יונתן בן הַרְכִּינָס וישבו לפניו, והיה מסביר להם ולא מבינים, מסביר להם ולא מבינים, החלו להתנמנם. אמר להם: מה אתם מתנמנמים?! החל להשליך עליהם אבנים. ויש אומרים בשער אחד נכנסו אליו ובשלושה שערים ברחו מפניו. שלח יונתן בן הַרְכִּינָס לאחיו ואמר לו: מה שלחת אלי בני אדם שצריכים ללמוד ואמרת לי עליהם שהם חכמי ישראל?!
חזרו הזקנים אל ר' דוסא בן הַרְכִּינָס ואמרו לו: מה אתה אומר בענין צרת הבת? אמר להם: על המדוכה הזאת ישב חגי הנביא והעיד שלשה דברים, על צרת הבת שתינשא לכהונה, ועל עמון ומואב שהן מעשרין מעשר עני בשביעית, ועל גירי תדמור שהן כשירין לבוא בקהל.
אמר: הרימו את עפעפי עיני כדי שאוכל לראות את חכמי ישראל. ראה את רבי יהושע וקרא עליו 'אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה' - זכור אני שהיתה אמו מולכת עריסתו לבית הכנסת בשביל שיתדבקו אזניו בדברי תורה. את רבי עקיבה וקרא עליו 'כְּפִירִים רָשׁוּ וְרָעֵבוּ' - מכירו אני שאדם גיבור בתורה הוא. ראה את רבי אלעזר בן עזריה וקרא עליו 'נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי' מכירו אני שהוא דור עשירי לעזרא ועיניו דומות לעיניו של עזרא. אמר רבי חנינה מצפורי אף רבי טרפון היה עימם וקרא עליו כאותו הכתוב שקרא על רבי אלעזר בן עזריה"

הדברים שמסופרים בירושלמי תמוהים ביותר:
א. ר' טרפון רוצה ומתאווה שיהיה לו צרת הבת כדי שישיא אותה לכוהן. וקשה, האם ר' טרפון מתאווה שיקרה חס-ושלום אסון במשפחתו; ובלבד שיוכל לפסוק כבית הלל. והקושיה קשה ביתר-שאת לאחת השיטות שמובאת בבבלי ולפיה ר' טרפון אמר: "תאבני, מתי תבא צרת הבת לידי ואשאנה (אייבם אותה כדברי בית שמאי)! האם ר' טרפון מתאווה שאחיו-בשרו ימות כדי שיוכל לפסוק הלכה כשיטה מסויימת?!
ב. מה פשר התנהגותו המוזרה של רבי דוסא בן הַרְכִּינָס, מצד אחד הוא מזהיר מפני אחיו שהוא בְּכוֹר-שָׂטָן, ומצד שני הוא מסייע בידי אחיו, ומזהיר ומכין אותו לקראת המפגש עם חכמי ישראל?
ג. מה שארע אצל יהונתן בן הַרְכִּינָס תמוה ביותר. וכי תעלה על דעתך, שחכם מישראל משליך אבנים על חכמים אחרים?!

במאמר הקודם התבאר שהמעשים האלו אינם כפשוטם והם מדברים בשפה של סמלים שלקוחה מן התנ"ך. והצרוף "בכור-שטן" מרמז לדמותו של ירבעם בן נבט שהיה "שטן" למלכות דויד. ומצד שני הוא היה "בכור" בפני עצמו מפני שהוא מסמל את משיח בן יוסף שנאמר עליו " בְּכוֹר שׁוֹרוֹ " (דברים לג, יז). וגם השם "יונתן" הוא סמלי והוא מסמל את מלכות שאול שהיא נגדית למלכות דויד. והתבאר שאריכות הימים וקשיי הראיה של ר' דוסא בן הרכינס מקבילים לאריכות הימים וקשיי הראייה של אחיה השילוני. וההתייחסות הדו-משמעית שיש לר' דוסא בן הרכינס כלפי אחיו "בכור השטן", מקבילה להתייחסות הדו-משמעית שיש לאחיה השילוני כלפי ירבעם. מצד אחד הוא המליך אותו, והוא לא התנגד לו ברבים למרות שירבעם בנה עגלי זהב. אך מצד שני הוא הוכיח אותו בצנעה וניבא שבית ירבעם ייכרת.
והתבאר שהתורה נמשלה אצל חז"ל לבת של בורא העולם: "בת מלך זו תורה" (אוצר המדרשים, אייזנשטיין עמוד ת"נ). ו"צרת-הבת" היא המלאכה ושאר ענייני העולם הזה. ו"היתר צרת הבת" מסמל את ה"היתר" לעזוב את ה"תורה" ולעסוק בענייני העולם הגשמי.

במאמר הנוכחי נדון במשמעות הסמלית של פרטים נוספים שמופיעים באגדת הירושלמי הזו. כדי להבין אותם צריך להעמיק בסוגיה אחרת שדנה בתורתם של אחיה השילוני וירבעם.

תורתו של ירבעם לעומת "פיתקה של ירושלים"

הסוגיה בסנהדרין (דף קב, א) דורשת את הכתוב שמתאר את המפגש הראשוני שבין אחיה השילוני לבין ירבעם (מלכים א' יא, כט):
" 'וְיָרָבְעָם יָצָא מִירוּשָׁלִָם' - אמר רבי חנינא בר פפא: שיצא מפיתקה של ירושלים. 'וַיִּמְצָא אֹתוֹ אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי הַנָּבִיא בַּדֶּרֶךְ וְהוּא מִתְכַּסֶּה בְּשַׂלְמָה חֲדָשָׁה וּשְׁנֵיהֶם לְבַדָּם בַּשָּׂדֶה' - מהו 'בְּשַׂלְמָה חֲדָשָׁה'? אמר רב נחמן: כְּשַׂלְמָה חדשה, מה שַׂלְמָה חדשה אין בה שום דופי, אף תורתו של ירבעם לא היה בה שום דופי. דבר אחר: שַׂלְמָה חֲדָשָׁה - שחידשו דברים שלא שמעה אוזן מעולם. מהו 'וּשְׁנֵיהֶם לְבַדָּם בַּשָּׂדֶה'? אמר רב יהודה אמר רב: שכל תלמידי חכמים דומין לפניהם כעשבי השדה... אמר רבי אושעיא: עד ירבעם היו ישראל יונקים מעגל אחד, מכאן ואילך - משנים ושלשה עגלים."

"פיתקה של ירושלים" היא מסמך כתוב שקשור לירושלים. והדבר מרמז ל"ספר" שמשה רבנו מזכיר בתפילתו אל ה', שיסלח לעם ישראל על חטאם בעגל הזהב (שמות לב, לא-לב):
"וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב : וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ:"
משה רבנו אינו אומר שהחטא הגדול של ישראל הוא בעצם עשיית ה"עגל", שהוא איסור עשיית "פסל". מדברי משה משמע שהחטא הגדול הוא הפיכת ה"זהב" לאלהים. ומתוך תפילתו של משה נמצאנו למדים שמי שה"זהב" הופך להיות האלהים שלו – הוא נענש ושמו נמחה מה"סֵפֶר" של הקב"ה. הרשב"ם, המפרש הפשטן, כותב שהסֵפֶר שמשה מזכיר הוא ספר-החיים שמוזכר בנבואת ישעיהו (ד, ג): "...כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלִָם". והריקאנטי כתב (ויקרא כג, כד) שירושלים שמוזכרת בנבואת ישעיהו נקראת אצל חז"ל בשם - "ירושלים של מעלה".

מי שעוסק בעניינים הרוחניים בונה אבן בירושלים של מעלה, ומתוך הבנין הרוחני שנבנה בירושלים של מעלה יורד ומגיע השפע לעולם התחתון. רבי חנינא בר פפא אומר שהכתוב "וְיָרָבְעָם יָצָא מִירוּשָׁלִָם" מגלה שירבעם יצא מ"פיתקה של ירושלים", כלומר שהוא יצא מן "הסֵפֶר של ירושלים של מעלה". משמעות הדבר היא התחברות לחיי העולם הגשמי התחתון; שאפשר לראותה כיציאה מ"ספר החיים".

אולם רב נחמן אומר - שבתורתו של ירבעם לא היה דופי. דבריו רב נחמן מתבארים מתוך מה שגילה לו רבי יצחק בסוגיה במסכת תענית (דף ה, א), וזו לשונה בתרגום חופשי:
"ואמר לו רב נחמן לרבי יצחק: מהו שכתוב (הושע יא, ט) 'בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ וְלֹא אָבוֹא בְּעִיר', משום ש'בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ' – 'לֹא אָבוֹא בְּעִיר'?! אמר לו כך אמר ר' יוחנן: אמר הקדוש ברוך הוא לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה. והאם יש ירושלים למעלה? – כן שכתוב (תהלים קכב, ג) 'יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו'."
בכתוב המלא שבנבואת הושע נאמר: "לֹא אֶעֱשֶׂה חֲרוֹן אַפִּי לֹא אָשׁוּב לְשַׁחֵת אֶפְרָיִם , כִּי אֵל אָנֹכִי וְלֹא אִישׁ, בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ וְלֹא אָבוֹא בְּעִיר". והנביא הושע מגלה שכאשר "אפרים" (משיח בן יוסף) מתעסק בצד הגשמי של פיתוח ארץ ישראל ועם ישראל, ששיאם הוא בנין "ירושלים של מטה" – יש בו חיים רוחניים ("בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ"). ולפיכך אין להתייחס אל "אפרים" כאל מי שרץ לבאר שחת ("לֹא אָשׁוּב לְשַׁחֵת אֶפְרָיִם "). הנביא הושע מגלה שרק לאחר ש"אפרים" ישלים את עיסוקו ב"ירושלים של מטה", הקב"ה יבוא וישכון ב"עיר" - "בירושלים של מעלה". הצבת המטרה המרכזית של העיסוק בענייני העולם הגשמי - בפיתוח וביסוס של "ירושלים של מטה"; נותנת "חיים רוחניים" למשיח בן יוסף. הוא נכתב אז ב"ספר החיים" – והוא אינו משול ל"מת".

"שַׂלְמָה חֲדָשָׁה" - שחידשו דברים שלא שמעה אוזן מעולם
הסברו הנוסף של רב נחמן, שאחיה השילוני וירבעם "חידשו דברים שלא שמעה אוזן מעולם", ממשיך לרמז שתורתם הכשירה את החיבור לעולם הגשמי.

משה רבנו לימד אותנו, שמי שה"זהב" הופך להיות האלהים שלו – נענש ונמחה מה"סֵפֶר" (מ"פיתקה של ירושלים"). אך משה רבנו לא הסכים שהדבר יישאר כך; והוא התפלל וביקש להיות יחד עם כלל ישראל. ואם אלו שרודפים אחרי ה"זהב" הם מחוץ לסֵפֶר – גם הוא מחוץ לסֵפֶר! ואם הוא בתוך הסֵפֶר – גם אלו שרודפים אחרי הזהב יהיו בתוך הסֵפֶר!! כלומר, אם יש קדושה בעיסוק בענייני "ירושלים של מטה" - תהיה קדושה גם בעיסוק בענייני "ירושלים של מעלה"; ואם אין קדושה בעיסוק בענייני "ירושלים של מטה" - לא תהיה קדושה גם בעיסוק בענייני "ירושלים של מעלה" ("וְאִם אַיִן - מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ ").
משה רבנו ביקש – "וַיֹּאמֶר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲ-דֹנָי יֵלֶךְ נָא אֲ-דֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא..."; והקב"ה נעתר לבקשת משה ללכת בקרב עם ישראל: "וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת" 1 . הכתוב בנבואת הושע - " לֹא אֶעֱשֶׂה חֲרוֹן אַפִּי... בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ" – חוזר על משמעות בקשת משה רבנו ועל התרצותו של הקב"ה.
וכאשר רב נחמן אומר שאחיה וירבעם "חידשו דברים שלא שמעה אוזן מעולם" הוא מרמז שמשה רבנו הצליח להכשיר את היציאה מ"ירושלים של מעלה" רק בדיעבד, לאלו שכבר יצאו. שהרי ברור מתוך תפילת משה, שגם לאחר שהקב"ה נעתר לבקשתו, עדיין העדיפות היא ליחידי הסגולה שעוסקים בעניני "ירושלים של מעלה". אך אחיה וירבעם באו וחידשו שהיציאה הזו היא כשרה לכתחילה!! ואלו דברים - "שלא שמעה אוזן מעולם"!!

עד ירבעם היו ישראל יונקים מעגל אחד
אי אפשר להבין את דברי רבי אושעיא - "עד ירבעם היו ישראל יונקים מעגל אחד , מכאן ואילך משנים ו שלשה עגלים" - כפשוטם. שהרי חלפו מאות שנים בין העגל שנעשה בתקופת דור המדבר ובין העגלים שנעשו בתקופת ירבעם, ובכל התקופה הארוכה הזו לא מוזכר שעם ישראל עבד ל"עגל". וצריך להבין שהדגש שבמאמר שלו הוא במספרים שמוזכרים בו.
במאמר הקודם "ה'מהפך' של בבא בן בוטא" התבאר שהמספר "שנים" מסמל את התורה ואילו המספר "שלוש" מסמל את העולם הגשמי 2 . לשיטת בית שמאי הגילוי המעולה של המספר "שנים" שמסמל את התורה, הוא דווקא בירידתו לתוך המספר "שלוש" שמסמל את ענייני העולם הזה. ואילו לשיטת בית הילל הגילוי המעולה של המספר "שנים" הוא דווקא בהתעלותו לתוך המספר "אחד" שמסמל את יצחק שאחרי העלאתו ל"עולה" הוא מתבודד בבית המדרש של שם-ועבר.
כוונת המשפט "עד ירבעם היו ישראל יונקים מעגל אחד" לומר שעד תקופת ירבעם, האידיאל היה להידמות ליצחק "יְחִידְךָ" שמתבודד בבית המדרש ומנותק מעולם המעשה. אך מתקופת ירבעם ואילך האידיאל היה לרדת ולהתחבר לניצוצות התורה (ה"שנים") שגנוזים בענייני העולם הזה (ה"שלוש"). – "מכאן ואילך, מ'שנים ושלשה' עגלים".

המפגש בין הזקנים לבין יונתן בן הרכינס
ר' דוסא בן הרכינס (שמסמל את אחיה השילוני) משתף פעולה עם אחיו "בכור השטן" (שמסמל את ירבעם), והוא מכין אותו להתמודדות עם ה"זקנים". המספר "שלוש" בולט במפגש הזה. ר' דוסא מספר על אחיו - " שלש מאות תשובות יש לו על צרת הבת שהיא מותרת", והמספר "שלוש" מרמז להיתר להתחבר לענייני העולם הזה. הזקנים לא יכולים להתמודד עם תורתו של ירבעם והדבר מרמז לדברי הסוגיה בסנהדרין - "שכל תלמידי חכמים דומין לפניהם כעשבי השדה". והשינה של הזקנים מרמזת לכתוב בשיר השירים (ה, ב-ו):
"אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה: פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם : דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו: קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי... פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר..."

ה"שינה" ו"רחיצת הרגלים" שמוזכרים שם מתבארים מתוך העיון בפרוש "העמק דבר" (במדבר לג, נה):
"... שטבע ארץ ישראל מפתה לעבודה זרה, כמבואר במדרש שיר השירים על הפסוק 'רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם'. שאותו מקום משיאני (מסית אותי) לעבודה זרה (והסיבה לזה שכל שהמקום קדוש ביותר - התגברות הטומאה, אשר זה כנגד זה עשה הא-להים 3 שמה ביותר)."

ה"רעיה" שבשיר השירים, שהיא "כנסת ישראל", מפחדת להתחבר אל הארציות והגשמיות שבארץ ישראל, מפני שהם מפתים אותה לעבודה זרה. אפשר להבין את המושג "עבודה זרה" כפשוטו; אולם במאמרים האחרונים התבאר שלמושג הזה יש גם משמעות סמלית, והמרדף אחר הארציות הוא עצמו "עגל הזהב". החיבור לארציות שבארץ ישראל מסוכן מפני שהוא מפתה להתחברות מעבר לצורך ההכרחי. כל התחברות לארציות שבארץ-ישראל יכולה להיחשב ל"הכשר מצווה", שהרי היא מובילה לבנין "ירושלים של מטה", אשר לאחריה הקב"ה יבוא וישכון ב"ירושלים של מעלה". ההשקפה הזו עלולה לאבד את המינון הנכון של ההתחברות לגשמיות; והוא עלולה להזיק לרוחניות הטהורה – לתורה עצמה. ולכן כנסת-ישראל מעדיפה להיות " יְשֵׁנָה " ולא להיות פעילה בהתחברות לארציות שבארץ ישראל; והיא מעדיפה לעסוק בתורה בבתי המדרש. אולם הקב"ה אינו מסכים לעכב את הגאולה בגלל ההשקפה הזו, והוא "דוֹפֵק - פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי...". ועד שכנסת-ישראל התעוררה לאחוז באמצעים הנצרכים ולהיטנף בגשמיות שבארץ ישראל – "דוֹדִי חָמַק עָבָר".

יונתן "בכור השטן" שמסמל את משיח בן יוסף, אינו מוכן לתת לגאולה לחמוק. ולכן הוא משליך אבנים על ה"זקנים" ש"ישנים" ואינם מתחברים לארציות. והוא מרמז להם לכתוב (קהלת ג, ה): "עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים..", וכפי שהוא נדרש אצל חז"ל (דברים רבה, ג, יג):
" 'וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים' - עת שיבנה אותו הקב"ה. מנין? שנאמר (ישעיה כח, טז-יז): 'לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי יְ-קֹוִק הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אָבֶן אֶבֶן בֹּחַן פִּנַּת יִקְרַת מוּסָד מוּסָּד הַמַּאֲמִין לֹא יָחִישׁ: וְשַׂמְתִּי מִשְׁפָּט לְקָו וּצְדָקָה לְמִשְׁקָלֶת וְיָעָה בָרָד מַחְסֵה כָזָב וְסֵתֶר מַיִם יִשְׁטֹפוּ:'
... 'עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים' - רבנין אמרי (חכמים אומרים) מדבר במשה, עת היה שישליך משה את הלוחות דכתיב (שמות לב, יט): 'וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר:' "

הכתוב "וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים " מרמז שאבני הבנין של הגאולה הם ה"מִשְׁפָּט" וה"צְדָקָה", אבנים אלו מתכנסות ב"ירושלים של מעלה", וכשזו תיבנה - הקב"ה יבוא ויבנה באופן ניסי את ירושלים של מטה. והמאמין ביכולתו של הקב"ה לא ינסה לזרז את בוא הגאולה באמצעים גשמיים – "הַמַּאֲמִין לֹא יָחִישׁ". אולם בראשית הכתוב נאמר " עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים "; והדבר מרמז שיש עת שבה צריך לצאת מבית המדרש לעולם המעשה, ולהביא בדרך זו את הגאולה; המעשה שמסמל את ההשקפה הזו הוא שבירת הלוחות. הסמליות של שבירת הלוחות כהיתר להתחבר לעולם המעשה – התבארה כבר במאמר "הנרות שנשברו על ראש הרב". ואף כאן, האבנים שיונתן בכור-השטן משליך על הזקנים ה"יְשֵׁנִים", מרמזים לכתוב " עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים ". ולפיו יש עת שבה צריך להתחבר לעולם הגשמי.

והזקנים ה"יְשֵׁנִים" נכנעים בפני תורתו – "בשער ' אחד ' נכנסו אליו וב' שלושה ' שערים ברחו מפניו". הזקנים נכנסו מתוך השקפה שהאידיאל הוא ה"אחד", כלומר להידמות ליצחק " יְחִידְךָ " שמתבודד בבית המדרש ומנותק מעולם המעשה. אך הם קיבלו את השקפת ירבעם (משיח בן יוסף) שהאידיאל הוא לרדת ולהתחבר לניצוצות התורה (ה"שנים") שגנוזים בענייני העולם הזה (ה"שלוש"). – "וב' שלושה ' שערים ברחו מפניו".

בחלק הנוסף של אגדת הירושלמי נדון בעזהשי"ת בחלק הבא של המאמר. ובהמשך נדון בעזהשי"ת גם באגדת הבבלי על צרת-הבת, שם הבבלי מתייחס להשקפת העולם של אגדת הירושלמי ומתנגד לה.


^ 1 שמות לד, ט
^ 2 האירועים שמתוארים ב"מעשה בראשית" הם אירועים רוחניים. ביום השני מתואר תהליך אחד שבו הקב"ה הבדיל בין "המים העליונים" שהם התורה, לבין ה"מים התחתונים" שהם עניני העולם הזה. מציאות של "נקודות עליונות" ו"נקודות תחתונות" מתאימה לקו הישר שאפשר לדרג את הנקודות שעל פניו לפי מידת הקירבה שלהן אל אחד מקצות הקו. והמציאות הזו קשורה לעבודה הרוחנית של האדם שתלויה בהנהגת התורה והתפילה. ולפיכך המספר "שנים" (היום השני) מסמל את הקו הישר ואת עבודת התורה והתפילה.
ביום השלישי לבריאה היתה התפתחות בענייני "המים התחתונים" של העולם הגשמי, הארץ התגלתה ואף החלה להוציא צמחים. חוקי הטבע של העולם הגשמי אינם תלויים מבחינה חיצונית בתורה ובתפילה; והצורה שמסמלת אותם היא ה"עיגול". לעיגול אין קצה, ולכל נקודה שעל פני העיגול - אין מעלה על פני חבירתה. ולכן המספר "שלוש" ו"הקו העגול" מסמלים את העולם הגשמי.
^ 3 על בסיס הכתוב בקהלת (ז, יד): "גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱ-לֹהִים"

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il