תורה הגדולה מבניין בית המקדש

ספריה
כג - הרב אברהם שפירא זצ"ל

קטגוריה משנית

מדורים
הרב אברהם שפירא

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב אברהם שפירא זצ"ל

3 דק' קריאה

צמיחה מתוך היעדר
בפרשת עקב (דברים י', ו) מבאר רש"י את כוונת סמיכות סיפור מות אהרון לסיפור שבירת הלוחות שלפני כן: "לומר שקשה מיתתן של צדיקים לפני הקב"ה כיום שנשתברו בו הלוחות". הכוונה בכך להורות דרך ולהכיר במשמעות מיתת הצדיק לאובדן תורה מיוחדת. אך לא פחות מכך להורות דרך תקווה לשיקומה, שכשם שעם שיבור הלוחות הראשונים נתנו לוחות שניים, כך הכרת היעדר הצדיק מיועדת להתנערות ולהצמחת גדולתו, מתוך החיים הנמצאים, ודווקא מחמת תחושת חסרונו.
לכך מיועד ומכוון הספדו, הספד שיעורר לחידוש החיים, שאם לא כן הרי מיתת החכם מתעצמת בחיים. כך אמרו חז"ל (שבת קה ע"ב)"כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקברו בחייו". שלכן מסופר שיהושע נקבר מצפון להר געש, שלא מצינו במקרא מקום ששמו הר געש, אלא שרגש עליהם הר להורגן.
הספד חכם מצמיח את המשכו וממשיכו. בסוף התורה נאמר: "ויתמו ימי בכי אבל משה", ומייד נאמר: "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה וכו'", להודיענו שימי הבכי הגיעו לתומם ולהשלמת ייעודם, בכך שהתייצב ממשיכו יהושע, בשיעור קומתו. אמנם נדרשה פתיחת הלב וצימאון הנפש למילוי חלל, וזאת על-ידי "ימי בכי אבל".

ימי הבכי, המספד והאבל הינם חוליית קשר בשלשלת הדורות של איש מפי איש, ביסוד חיים זה נתבונן מתוך דברי חכמינו, וכפי שנשתקפו באדם הגדול מו"ר רבי אברהם זצ"ל.
הלכה היא בישראל: "אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש" (שבת קיט ע"ב, רמב"ם ויורה דעה הל' תלמוד תורה).
משמע שתלמוד תורה של גדולים מבטלים, אבל מספרים לנו (מגילה טז ע"ב): "כל זמן שברוך בן נריה קיים לא הניחו עזרא ועלה", ולומדים מכך ש"גדול תלמוד תורה מבנין בית המקדש", אם כן גם תלמוד תורה של גדולים אין מבטלין לבניין בית המקדש. מכאן יש להבחין: יש תלמוד תורה של עסק התורה, שינון, סברא, פלפול, מסקנה וכיוצא באלו. זה הוא עמלה של תורה תדיר להפיק עוד ועוד מתוכה. ויש תלמוד תורה של קבלתה איש מפי איש עד לסיני, תורה זו אין מבטלין לבניין בית המקדש. קיומה התדיר הוא יסוד בניין המקדש. חוסר כלשהו בה משמיט אבן יסוד להקמת המקדש. העברתה בשלמות היא יסוד חיינו. אבדן והשתכחות כל שהיא ממסירת התורה מחסרת פתיל חיים מאבוקת התורה.

שימר התורה והעלה אבוקתה
תואר מיוחד נמצא על-אודות מעבירי התורה, כדברי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פרק א' הלכה ט'): "גדולי חכמי ישראל מהם חוטבי עצים ומהם שואבי מים ומהם סומים, ואף על פי כן היו עוסקים בתורה יומם ולילה, והם מכלל מעתיקי השמועה איש מפי איש עד משה רבינו". התואר "מעתיקי שמועה" מבטא את ייחודם של אישים אלו בתורה שהיא גדולה מבניין בית המקדש, בתורה הנמסרת כמפי משה רבינו. זו תורת האישים העומדים על משמר קיומה בדייקנות בלא סטייה ופשרה, בכוח תורת משה הצפונה בקרבם. זו התורה הנמסרת מתוך שימוש תלמידי חכמים, גדולי מאורות הדורות הקודמים, שגדול שמושה יותר מלימודה (ברכות ז ע"ב). הרב זצ"ל בגודלו שימר את חומת התורה בהגינו עליה מפני אלו שלא שימשו תלמידי חכמים, או שלא שימשו כל צרכם. שימר היטב את נרה של תורה והעלה אבוקתה (ראה יורה דעה סימן רמ"ב סעיף יג).
זכורני כשהייתי נוכח בחופה שקורא הכתובה ניסה לחדש דבר בקריאתה, ומיד הרב החזירו לדרך המקובלת מימים ימימה.
מסופר (כתובות קג ע"ב) שביום פטירת רבי יצתה בת קול ואמרה "כל מי שהיה באשכבתו של רבי מזומן לחיי העולם הבא", הרצון ללוות את הגדול הוא רצון להתלוות לדרכו, ולא רק לחיי הנשמה לעתיד אלא גם בעולם הזה, כפרוש הרב חרל"פ למשנה: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", היינו שבכל עת בונים עולם ומצפים והולכים לבניית עולם הבא, אף אנו כולנו, בהליכתנו בדרכו של הרב זצ"ל, נתעלה לעוה"ב, ונעלה בזכות זאת את נשמתו.

הרב אברהם שפירא

כג - הרב אברהם שפירא זצ"ל