פטור שן ורגל ברשות הרבים | הרב מרדכי הוכמן | בית המדרש

משנה וגמרא
בבא קמא

קטגוריה משנית

ספריה
בבא קמא

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

עזרא בן מעתוק הכהן

3 דק' קריאה

וזו לשון הרי"ף בתחילת מסכת בבא קמא (דף א, ב),

"וכולהו בין אבות בין תולדות מועדין מתחלתן נינהו, לבד מקרן דתם ולבסוף מועד הוא. ושן ורגל ברשות-הרבים פטורין משום דאורחייהו הוא:"

דברי הרי"ף הוקשו לרא"ש (בבא קמא פרק א סימן א), וזו לשונו:

"תמיה לי: מה הוצרך לפרש טעמא דפטירי משום דאורחייהו הוא?! הא קרא כתיב 'וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר' ודרשינן ולא ברשות-הרבים?!"

הרא"ש מקשה מדוע הרי"ף חורג מהרגלו. מדוע הרי"ף מבאר את טעמה של דרשת חכמים שדרשה מהכתוב "וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר", שהאבות "שן" ו"רגל" פטורים כאשר הם הזיקו ברשות הרבים.

אמנם לפי מה שהתבאר בפרק הקודם "כיצד פשט הרי"ף את בעיות רבא" מובן מדוע הרי"ף לא הסתפק בהבאת הכתוב עצמו, והוא הוצרך לדרוש את טעם התורה. בפרק הקודם התבאר, שלפי שיטת הרי"ף נזק "צרורות" הוא תולדת האב ה"תם" שבו נכללים כל האבות והתולדות שמשלמים "חצי נזק". אולם מאידך הרי"ף הביא את מסקנת הסוגיה שנזק "צרורות" פטור ברשות-הרבים. והדבר תמוה: כיצד יתכן שנזק "צרורות" תולדת האב ה"תם" - פטור ברשות-הרבים, כאשר האב ה"תם" שמוזכר בתורה (נגיחה) - חייב ברשות-הרבים?
וכדי ליישב את הסתירה הזו הרי"ף הוצרך לחקור בטעם הפטור שהתורה נתנה לשן ורגל ברשות-הרבים.

הסוגיה בדף בדף כ' ע"א
בדף כ' ע"א מובאת דעת אילפא ורב אושעיא, המחייבים במצבים מסוימים שן ורגל ברשות-הרבים. וזו לשון רבנו חננאל שם:

"עמדה ואכלה חייבת, ותרצהּ רבא בקופצת ואוכלת ממקום גבוה שאינו חשוב כרשות הרבים, שאינה יכולה לאכול כשהיא מהלכת... אבל אם היה נמוך... פטורה, דהיינו אורחה".

ובדף כ"א אמרה הסוגיה למסקנה, שדין זה נתון במחלוקת תנאים, וזו לשון רבנו חננאל שם:

"לרבי מאיר ורבי יהודה לא שנא להו... - הכל ברשות-הרבים אינה משלמת אלא מה שנהנית. ורבי יוסי ורבי אלעזר אומרים - אינה פטורה ברשות-הרבים אלו כעין דרכה...".

כלומר, לרבי מאיר ורבי יהודה הפטוֹר ברשות-הרבים הוא מגזירת הכתוב, ואין לתלות אותו בסיבה מיוחדת. אך לשיטת רבי אלעזר ורבי יוסי התורה גילתה באמצעות האבות "שן" ו"רגל" - סברה מיוחדת לפטור את הבעלים מתשלום הנזק. ולפי שיטתם, כאשר בעלי הרכוש יודעים באופן כמעט וודאי שרכושם יפגע במקום שבו הם מניחים אותו, הם פשעו בנפשם; ומי שמשנה ממנהג העולם, לא יקבל תשלום על הנזק שנגרם לו. וכפי שכתב הרמב"ם במורה-נבוכים חלק ג' פרק מ', וזו לשונו:

"שהוא ענין שאי-אפשר לשומרו. ומי ששם דבר ברשות-הרבים הוא שפשע בנפשו ונתן ממונו לאיבוד..."

לפי השיטה הזו, האבות "שן" ו"רגל" פטורים מנזק שהם הזיקו ברשות-הרבים מפני שהניזק "פשע בנפשו ונתן ממונו לאיבוד". הסברה הזו שהניזק "נתן ממונו לאיבוד" פוטרת מנזקים נוספים שייגרמו לרכוש שהונח באותו מקום; ולכן גם אם הרכוש יפגע על-ידי צרורות (תולדת האב ה"תם") - בעל הבהמה פטור.

ואמנם לגבי נזק שנגרם באמצעות "בעיטה", שאף היא תולדת האב ה"תם", הרי"ף והרמב"ם פסקו כרבא שמחייב בתשלום הנזק ברשות הרבים גם במקום שבעל הרכוש הניזוק פשע בנפשו. ולפי שיטת רבא 1 , גם כאשר הניזק שינה ממנהג העולם, אם בא המזיק ושינה גם כן ממנהג העולם – המזיק חייב. והמשנה ובא אחר ושינה בו - בפעולה משונה, חייב. 2

הרי"ף מחלק את אבות הנזיקין לשני אבות מרכזיים לפי שכיחות הנזק, ולא לפי פעולת הנזק; אולם לגבי דין הפטור ברשות-הרבים הרי"ף מסכים שהחלוקה לפטור-וחיוב היא לפי אופי פעולת ההיזק. נמצא, שעל הצד ש"צרורות" הם תולדת רגל, כל השיטות החולקות בסיבת הפטור בשן ורגל ברשות-הרבים, מודות שאף "צרורות" פטורים ברשות-הרבים. אולם על הצד ש"צרורות" הן תולדת האב ה"תם", יש למצוא סיבה מיוחדת כדי לפטור אותן.
לפי שיטת הרי"ף נזק "צרורות" הוא תולדת האב ה"תם" שבו נכללים כל האבות והתולדות שמשלמים "חצי נזק". אולם הרי"ף מבאר, שהפטור בשן ורגל ברשות-הרבים הוא מטעם "אורחיה" (- פשיעת הניזק). ולפי השיטה הזו אין לחייב בנזק צרורות; שהרי הבהמה לא הזיקה במזיד.

^ 1 וזו לשון הסוגיה בבבא קמא דף כ"ד ע"ב: - "אמר רבא, אם תמצי לומר: המשסה כלבו של חבירו בחבירו - חייב, שיסהו הוא בעצמו - פטור, מאי טעמא? כל המשנה ובא אחר ושינה בו - פטור. א"ל רב פפא לרבא: איתמר משמיה דריש לקיש כוותיך, דאמר ריש לקיש: שתי פרות ברשות-הרבים, אחת רבוצה ואחת מהלכת, ובעטה מהלכת ברבוצה - פטורה, רבוצה במהלכת - חייבת; א"ל: אנא בההיא חיובי מחייבנא, דאמרינן ליה: כי אית לך רשותא לסגויי עלי, לבעוטי בי לית לך רשותא."
^ 2 וכמבואר בסוף פרק ב' מהלכות נזקי-ממון, ובפרק ו' מהלכות חובל-ומזיק הלכה ה'

בבא קמא