- פרשת שבוע ותנ"ך
- ויגש
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
ערב שבת קודש ויגש
ברכבת בין לוזאן לפריס, טרם חזרתי לארץ הצבי
לתלמידי היקר הרב יואל קלינג שליט"א
ולאחינו הגיבורים מגוש קטיף וצפון השומרון
השלום והברכה לכם
זה כבר זמן מה שלא "שוחחנו" יחדיו, אם כי מחשבותי מופנות רבות אליכם.
אמש נתתי שיעור לתלמידי שעדיין מתגוררים בלוזן, ודיברנו על נושא שכבר הזכרנו באחד המכתבים (בראשית חודש אב תשס"ו), בתוככי מלחמת לבנון השניה, על "תשובת המשקל" של אחי יוסף, בשעה שאמרו איש אל אחיו "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת" (בראשית מ"ב, כ"א). ואמש התייחסתי יותר לנאמר בסוף פרשת מקץ: "ויאמר יהודה מה נאמר לאדני מה נדבר ומה נצטדק האלהים מצא את עון עבדיך" (בראשית מ"ד, ט"ז). וידועים דברי רש"י שם, שהרגישו באותה שעה - שמצא בעל חוב מקום לגבות שטר חובו, כלומר, שהקב"ה בא אתם חשבון על מכירת יוסף. וגם כאן, צריך להבין מה גרם למהפיכה כה גדולה בנפש האחים, שיהודה הוא הדובר שלהם, שהם חשים שמה שקורה אתם עתה קשור למה שהיה אז. ברור ש"מהפיכה" זאת הוא המשך תהליך בנפש שהחל לבצבץ בשעה שאמרו "אבל אשמים אנחנו", ועדיין הדברים הנוקבים טעונים הסבר. והצבענו אמש על ארבע נקודות, שכולן קשורות להנהגת ההשגחה העליונה במידה כנגד מידה ולעובדה שהנאשם בגניבת הגביע הוא הוא בנימין, האח הקטן, שאביו מצא בו "פיצוי" לאחר היעלמו של יוסף:
א. בשעת זריקת יוסף לבור, ולאח"כ מכירתו, הם גילו חוסר אחווה קיצוני. והנה עתה הם נעמדים מול האתגר להפגין "אחווה קיצונית", לא להפקיר את בנימין, אלא לגלות מסירות טוטלית, ושיאה בהצהרתו של יהודה: "ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני והנער יעל עם אחיו" (בראשית מ"ד, ל"ג).
ב. הם האשימו את יוסף שהוא להם כ"רודף" (ראה פירושו של הספורנו לפרשת וישב), כלומר שהוא בא להוציא את שאר האחים מכלל ישראל. והנה עתה הם נעמדים מול מציאות דומה, שאחיהם הקטן, בנימין שמו, הוא להם כרודף. ע"י מעשהו, שהיה או לא היה, הוא מסכן את כל שאר האחים. והם ניצבים מול ה"דילמה", לעזוב אותו לנפשו, עם הטוענה שלא על דעת הא קיבל יהודה ערבות, או להיפך, לחפות עליו, למרות שבזה הם מסתכנים שהאשמה תתגולל על כולם יחדיו. ומי יודע, אולי אף הגלגל יתהפך, והם יואשמו, ובנימין יצטייר כקרבן, שללא ידיעתו הושם הגביע באמתחתו, ע"י אחיו...
ג. את יוסף הם גנבו, ואח"כ יצרו יש מאין "הוכחה מוטעית", ע"י שחיטת גדי עזים ושימת דמו על כותנתו של יוסף, שידם לא היתה בעלילה זו, שחיה רעה אכלתהו. והנה עתה הם לא גנבו, וכפה"נ היה ברור להם שהכל עלילה, אך "הוכחה מוטעית", הגביע שנמצא באמתחת בנימין, ניצבת מולם...
ד. יוסף עומד על דעתו, בניגוד לנכונותם להיות כולם עבדים, שהם יחזרו הביתה, ורק בנימין יישאר עבד. וכך הם נקראים לחזור אל אביהם ללא בנימין. והטרגדיה הנוראית חוזרת על עצמה. אז הם נעמדו בפני אביהם ללא יוסף, ועד היום לא התנחם, ועתה הם צריכים לעמוד מולו ללא בנימין. עם הבדל קטן: אז, המחזה האיום הוא פרי עלילתם, והיום הוא מגיע אליהם בעל כרחם (ולמעשה, הוא מגיע אליהם דרך יוסף...).
וזה שנעמדים מול אותה מציאות של אז, אמנם במהופך, הוא המקנה להם את התחושה הוודאית, שיש כאן חשבון עליון, שבעל חוב מצא מקום לגבות את חובו.
[ואגב, בשבת שחלפה, פרשת מקץ, הייתי בפתח תקוה ב"עלייה לתורה" של יוסף וייסברד, אחי חתני, והתבקשתי לומר מספר מלים לכבוד המאורע. והצבעתי על תופעה זו שהאחים נקראים שוב לעמוד מול אביהם ללא הבן זקונים, ומתוך כך חשו ביד ההשגחה המכוונת את העלילות. והוספתי שתחושה זו של יד מכוונת, היא המלווה גם חתן וכלה שנפשם נקשרת זו בזו, בשעה שעולה התחושה הברורה והוודאית שהמפגש שלהם איננו הראשון, שהוא כבר התרחש ב"סולם ההיסטוריה", בשעה שבת קול הכריזה בת פלוני לפלוני... אך הבדל אחד יש: אצל אחי יוסף, המפגש הראשון עם האב ללא ה"בן זקונים" היה פרי יזמתם, והשני נכפה עליהם, ובשעת חיבת חתן וכלה, המפגש הראשון הוא ה"כפוי", והמפגש החוזר הוא פרי היזמה והבחירה! עכ"פ מתקיים כאן המקרא "בשוב ד' את שיבת ציון היינו כחולמים", כאילו חתן וכלה "נרדמו" בחלום ארוך, משעת יצירתם, ורק עתה ניעורים הם מהחלום. וזאת התחושה שגם מלווה את ישראל בשעה שחוזרים הם מהגלות הארוכה].
והנה אחינו היקרים, הגיבורים מגוש קטיף וצפון השומרון, סופו של תהליך, שגם אתכם יעשו האחים חשבון. ואם לקו בחוסר אחווה קיצוני, סופם, בעז"ה, שיגלו אחווה קיצונית. ואם האשימו אתכם כ"רודף" המסכן את כל המפעל של שיבת ציון, סופם שיכירו שההיפוך הוא הנכון, שאתם המצילים והמגינים על העם. ואם יצרו "יש מאין" כל מיני עלילות שוא, סופם להכיר בעלילה ולחזור בתשובה מלאה. ואם נאלצו לעמוד מול "שר ההיסטוריה" בלעדיכם, סופם להעמיד אתכם בראש הסולם.
מוצאי שבת ויגש, בישיבת "עץ חיים" בפריז
חידת העגלה
כשבאו אחי יוסף אל אביהם לבשר לו את הבשורה המרנינה שעוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים, בתחילה לא האמין להם, וכשראה את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו - "ותחי רוח יעקב אביהם" (בראשית מ"ה, כ"ז). ומבאר רש"י: "סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו, בפרשת עגלה ערופה, וזהו שנאמר וירא את העגלות אשר שלח יוסף, ולא נאמר אשר שלח פרעה". ופלא הדבר, שהכתוב בא לרמוז שעסקו דווקא בפרשה זו, ולמה לא בפרשת פיטום הקטורת או תרומת הדשן?
והנה, לפני מספר ימים, השתתפתי בשמחת נישואין של נתנאל כהן נ"י בירושלים עיה"ק, והתבקשתי לומר כמה מילים מתחת לחופה. הזכרתי את הכתוב "וימאן להתנחם" (בראשית ל"ז, ל"ה). וידועים דברי רש"י: "אין אדם מקבל תנחומין על החי וסבור שמת, שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב ולא על החי". והבאתי מהרב חיים ברונר מאנטוורפען (היום בירושלים) פירוש מחודש:
על הפסוק בפרשת נח "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ" (בראשית ט', ב'), מקשה ב"שער בת רבים", דהא הנסיון מורה שההיפוך הוא הנכון, שהאדם מפחד מהאריה יותר מאשר האריה מפחד מהאדם (אומרים שאם יהודי לא מפחד מכלב, סימן הדבר שהיהודי לא יהודי או הכלב לא כלב...). ומתרץ ה"שער בת רבים" שאם האדם שומר על צלמו, צלם אלוקים, כפי הנאמר שם בהמשך הפסוקים: "שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלוקים עשה את האדם" (שם, שם, ו'), אזי באופן טבעי חיתת האדם על עולם החי. כי זהו סדר הבריאה: דומם, צומח, חי, מדבר, וע"כ בטבע הדברים, הנחות יותר מפחד מהנשגב יותר. ומתוך כך מצאנו בהיסטוריה סיפורים רבים על חיות שפחדו מתלמידי חכמים וצדיקים, ואף נכנעו להם. אך אם האדם אינו ממלא את ייעודו, וצלם אלוקים לא ניכר בו, אזי באופן טבעי הגבורה הפיזית של החיה מטילה את אימתה על האדם.
ומתוך כך, אמר הרב חיים ברונר, תובן תגובתו של יעקב, כשהבין ש"חיה רעה אכלתהו" (בראשית ל"ז, ל"ג). אם עלה בידי חיה רעה לאכול את יוסף, פירוש הדבר שיוסף לא מילא את ייעודו עלי אדמות, שלא ניכר בו צלם אלוקים. וזהו איפוא סימן, אומר יעקב לעצמו, ש"נכשלתי בחינוך", ומתוך כך מאן להתנחם. והאמת, היתה נעדרת מיעקב באותה שעה. האמת שיוסף היה בבור שלא היה בו מים, אך נחשים ועקרבים היו בו (ראה רש"י בראשית ל"ד, כ"ד), והם לא פגעו בו.
ואפשר להוסיף על דברי הרב ברונר, שמתוך כך יובן הסימן של עגלה ערופה שנשלח ליעקב. עגלה ערופה הוא שיא התגלמותו של "צלם אלוקים" שבאדם. כי הביטוי הראשוני לשמירה על צלם אלוקים, היא בהימנעות משפיכות דמים, כנאמר בפסוק הנ"ל: "שופך דם האדם באדם דמו ישפך, כי בצלם אלוקים עשה את האדם". וכפי פתגם הקדמונים (ראה רש"י שיר השירים ד', ה') : "הרוצח ממעט את הדמות של הקב"ה" .
[זכורני שהוזמנתי פעם באוניברסיטת פריז בכנס בינלאומי בענייני משפט כללי ומשפט יהודי. אני דיברתי על המשפט הפלילי. וציינתי את חומרת הרצח בדיני ישראל, בהשוואה לחוקי העמים הקדומים, ובין השאר הבאתי את הפתגם, שהרוצח ממעט בדמותו של הקב"ה. ואז אמרתי שזה כבר אלפיים שנה, שמאשימים את בני העם היהודי ב"רצח אל". אך דעו נא, הוספתי, שבמשפט ישראל, כל רצח הוא רצח א-ל, הרוצח ממעט בדמותו של הקב"ה! בשעה שאמרתי את הדברים, השתררה באולם דומיה, ולקח להם כמה זמן להתאושש...].
ובעגלה ערופה, השמירה על צלם אלוקים היא כה מוחשית, שזקני העיר הקרובה, למרות שלא היו שותפים לרצח, חשים את עצמם איכשהו אחראים על מה שקרה, עד שמתבקשים להצהיר: "ידינו לא שפכו את הדם הזה" (דברים כ"א, ז'). וזהו המסר שיוסף שולח לאביו. אתה חששת שנכשלת בחינוך, שלא שמרתי על צלם אנוש, ומתוך כך קרה מה שקרה, דעה נא שפרשת עגלה ערופה ליוותה אותי כל העת. ואז "ותחי רוח יעקב אביהם" (בראשית מ"ה, כ"ז).
והנה בחופה הנ"ל הוספתי מספר מילים על התכונות הייחודיות של המשפחה, שחשה את האחריות לכל הסביבה, המשפחה הקרובה, הרחוקה, והעם, ויש לזה ביטויים מופלאים, וכך קרה למשל, כשאם החתן, שהיא "אחות", עזבה את המשפחה ואת המקצוע, ולמשך מספר שבועות היתה בנוה דקלים ע"מ לעזור נפשית ופיזית למשפחות. ובגמר החופה ניגשת אלי רינה אקרמן, מתושבי נוה דקלים, ואומרת לי שמבינה עכשיו יותר מתמיד למה הם ממאנים להתנחם. כי, כפי שאומר רש"י, יש גזירה על המת שישתכח מן הלב, אך לא על החי, ובשבילנו, הוסיפה, הכל עדיין חי וקיים.
ולנו נשאר רק לאחל להם שיזכו בקרוב שיתקיים בהם גם סוף המקרא: ותחי רוח יעקב אביהם.
ואולי, נוסיף לדברי רינה, מתלויית לתחושה שנתנה לה ביטוי, גם איזושהי הרגשה, שהיתה מנת חלקו של יעקב - של "נכשלתי בחינוך". ודווקא מתוך תודעת האחריות הגבוהה שהיתה מנת חלקם של גבורי גוש קטיף וצפון השומרון, שהביאה אותם לנכונות לספוג אלפים רבים של פצמרי"ם וכדומה, מתוך הביטחון שבזה הם מגינים על ביטחון ישראל בכל מקום שהוא, הרי הם חשים שה"תודה" שקיבלו, עם צווי הגירוש, הוא כישלון צורב בחינוכו של עם ישראל. ופניהם של המגרשים למיניהם -שמנהיגי הצבא והמשטרה השכילו בעבודה מאומצת, להחדיר להם רוח של נחישות יותר מרגישות, כשעמלו קשות ע"מ שלא יכירו בהם את תכונתו היסודית של ישראל "רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים"- רק הוסיפו לתחושה שהנה אבד ל"שלוחיהם" של ישראל ה"צלם אלוקים". ומתוך אותה תודעת אחריות, הם מייחסים כישלון זה ראשית כל לעצמם...
ואנו נתפלל שכשם שחיתה רוח יעקב בהיוודעו שהוא טעה בהערכה בשעה שאמר "חיה רעה אכלתהו", כשהבין שיוסף השכיל לשמור על צלמו וידע להתמודד עם נחשים ועקרבים למיניהם, אלו בפיתוי ואלו בעקיצה, כך לא רחוק היום שיתברר שלא אבדה לישראל אותה תכונה יסודית של "רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים", ושהפנים של אדישות משוועת שהתגלו לא היו אלא מסיכה, ובנפול המסיכה תקום התשועה הגדולה.
[ואגב, שמעתי פעם פירוש מופלא מפי מורי ורבי הגאון הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל, בעל ה"שרידי אש", על הפסוק "אני יוסף, העוד אבי חי" (בראשית מ"ה, ג'), שאולי כבר הזכרתיו בהקשר אחר. והקושיא ידועה, וכי יוסף לא ידע שאביו עדיין בחיים. אלא שברגע שזרקו את יוסף לבור, כבר החל לבו מפעם ותוהה: העוד אבי חי? היוכל הוא לשרוד בפני הטרגדה הנוראה הזו? וזוהי התחושה שליוותה את יוסף לאורך כל דרכו. והנה, כשאחיו הגיעו למצרים, השאלה הראשונה שעמד לשאול אותם, היא היא אותה שאלה: העוד אבי חי? אך הוא החליט ללבוש מסכה, ואז שאלה זו נדחקה עמוק עמוק פנימה. ובשעה שהתגלה אל אחיו, שירדה המסיכה, שאלה זו, שהודחקה פנימה, פרצה מאליה החוצה.
וזכורני שלפני כשמונה עשרה שנים, בתחילת ה"פרסטרויקה", בשעת ההתעוררות המופלאה של היהודים, הייתי ברוסיה, והבאתי בפניהם את הפירוש הזה. ואמרתי להם: משך עשרות בשנים ניסו להעלים מכם כל סימני יהדות. ואמנם עלה בידם כלפי חוץ, אך השאלה "העוד אבי חי", והקביעה "עוד אבינו חי!", נדחקו עמוק עמוק פנימה, ועכשיו שירדה "המסיכה הקומוניסטית", הפנים פורץ החוצה...].
*
ומענין לענין באותו ענין של עגלה ערופה, אוסיף עוד נקודה למחשבה, וגם היא אולי כבר עלתה בהקשר אחר. על הפסוק "ידינו לא שפכו את הדם הזה" כותב רש"י: "וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם, אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה". ושאל הגאון הרב יעקב פינק זצ"ל, שהיה אב"ד בחיפה, כיצד להבין את ה"בלא לויה". והא גם כשמלוין אותו, לא עולה על הדעת שילוו אותו יותר מאשר עד היציאה מן העיר. והרי המעשה שקרה היה בתוככי המדבר, במרחק רב מן העיר, ומה עוזרת הלויה? והסביר הרב פינק, שבשעה שמלוין בן אדם, הוא לא מרגיש בודד וגלמוד, ואז יש לו את כוחות הנפש להתמודד עם הכוחות העוינים הבאים עליו מבחוץ.
ועפי"ז נראה לי שיש להבין את הרמז לעגלה ערופה. יוסף אומר לאביו, שאולי תוהה כיצד נשאר בחיי רוח, כשכה הרבה נחשים ועקרבים מקיפים אותו במצרים. ותשובתו, אתה ליוית אותי לאורך כל תלאותי, דמות דיוקנך נראתה אלי בשעת מבחן וזה נתן לי את כוחות הנפש להתמודד עם הסכנות הרבות שארבו לי לאורך דרכי הארוכה. ואז "ותחי רוח יעקב אביהם". ויש כאן אולי היזון הדדי. יעקב מאן להתנחם, כי חש והרגיש שיוסף עדיין בחיים. ומתוך שיעקב הרגיש, אף שלא במודע, את נוכחותו של יוסף, גם יוסף הרגיש את נוכחותו של יעקב. וע"כ ה"וימאן יעקב" הביא בתשובת החזר את ה"וימאן" של יוסף, מול אשת פוטיפר. לא היה זה "וימאן" שבא בקלות, והשלשלת שתלויה על ה"וימאן" רומזת על כך. בקריאה של האשכנזים, הרי זה נקרא עם ג' נימים של "עליות וירידות", כלומר, היו הרבה "עליות וירידות" ב"וימאן", כי הפיתוי היה אדיר. אך בסופו של דבר ה"שלשלת" של ג' האבות היא שגברה על ה"שלשלת" של התהיות והלבטים.
ודעו נא, אחי היקרים, גיבורי גוש קטיף וצפון השומרון, שהיו הרבה אנשים שליוו אתכם בדרככם, גם אם לא תמיד ידעו לתת לליווי זה את הביטוי הנכון, ויהא ליווי זה כצידה בדרככם הארוכה והמפותלת, ושיתן לכם את כוחות הנפש להתמודד עם הקשיים האדירים שעוד נכונו לכם, עד שתזכו בקרוב לבוא אל המנוחה ואל הנחלה.
על תפילה שלכאורה לא מתקבלת
והנה, בפרשה שנקרא בעז"ה בשבת הבאה, פרשת ויחי, נאמר: "ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה, ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם" (בראשית מ"ח, ז'), וכותב רש"י: "לא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ, וידעתי שיש בלבך עלי, אבל דע לך שעל פי הדיבור קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים שנאמר קול ברמה נשמע וכו' והקב"ה משיבה יש שכר לפעולתך נאם ד' וכו' ושבו בנים לגבולם". ויש להבין תפקידה של רחל במקום הזה.
ונראה שתפילה זאת של רחל מתקשרת עם תפילה אחרת שלא התקבלה, והיא תפילתה שיוולדו לה בנים כמו ללאה. ובשעה שפונה אל יעקב ואומרת לו "הבה לי בנים", ומן הסתם כוונתה שיתפלל, זוהי תגובתו של יעקב: "ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלוקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן", ופירש"י: "ממך מנע ולא ממני" (בראשית ל', ב'). ותגובתו זאת היא פלאית, וכי אין דרכם של צדיקים להתפלל על אחרים? אתמהה!
וז"ל הרמב"ן: "ועל דרך הפשט אמרה רחל ליעקב שיתן לה בנים, ובאמת דעתה לאמר שיתפלל עליה, אבל שיתפלל עליה עד שיתן לה בנים על כל פנים, ואם אין שתמית עצמה בצער. דיברה שלא כהוגן בקנאתה, וחשבה כי באהבתו אותה יתענה יעקב וילבש שק ואפר ויתפלל עד שיהיו לה בנים שלא תמות בצערה. ויחר אף יעקב - שאין תפילת הצדיקים בידם שתשמע ותענה על כל פנים. ובעבור שדברה דרך געגועי הנשים האהובות להפחידו במיתתה חרה אפו, ולכן אמר לה שאינו במקום אלוקים שיפקוד העקרות על כל פנים".
ודבר גדול למדנו, שאף צדיק השלם כיעקב, ששמו נחקק מתחת לכסא הכבוד, והוא כולל בתוכו את כל ישראל, איננו "בעלים" על התפילה, ואינו יכול לעשות בה כבתוך שלו. תמיד נשאר נעלם, דבר שמעבר להשגתנו.
אך עדיין נשאר לנו להבין פשר תגובתו: "ממך מנע ולא ממני". וברמב"ן כתב שאמר זאת "ליסר אותה ולהכלימה. והנה הצדקת בראותה שלא תוכל להיסמך על תפילת יעקב, שבה להתפלל על עצמה אל שומע צעקה, וזהו וישמע אליה אלוקים (בראשית ל', כ"ה)". ואפשר אולי להוסיף, שכוונתו להסביר לה שעפ"י הטבע הרי היא עקרה לגמרי, ואין בכוחה של תפילה, אף של יעקב, לשנות את דרכי הטבע. והרב אדם אקנין הוסיף להטעים, שתפילה של רחל היא תפילה בה היא חושבת גם על עצמה, ואף יעקב, באהבתו אותה, חושב כביכול על עצמו, ולא רק על בנין שבטי י-ה, כי אלו ממילא כבר מובטחים לו ע"י הזיווג עם לאה. ואין די עוצמה בתפילה זו להפך את סדרי הטבע. ואפשר, שלאחר שרחל מתוודעת ל"הלם" הזה, תפילתה היא כבר תפילה לכלל ישראל, לשבטי י-ה, ויש בכוחה להפך סדרי בראשית, וע"כ זכתה ל"וישמע אליה אלוקים".
ויותר נראה שרחל לבדה, אף בעזרת יעקב, לא היתה יכולה לצאת מעקרותה הטבעית. היה צורך בהתערבותה של לאה, והיא, תפילתה היתה כל כולה למען הזולת. והיכן מצאנו שלאה התערבה ושינתה סדרי בראשית? בהמשך הפרשה, כשנאמר "ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה" (בראשית ל', כ"א). ופירש"י: "פירשו רבותינו שדנה לאה דין בעצמה, אם זה זכר לא תהא רחל אחותי כאחת השפחות, והתפללה עליו ונהפך לנקבה".
[ואגב שמעתי פעם הסבר מדודי הרב מנחם רוטנברג זצ"ל על מאמר חז"ל "כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה" (הובא ברש"י בראשית כ"א, א'), על דרך זאת: "והוא צריך לאותו דבר" - פירושו שהוא כ"כ קשור לחברו ורוצה בטובתו, שהוא רוצה מה שחברו רוצה. והוא נענה תחילה, כי תפילתו הוא, היא תפילה טהורה וזכה ללא שום ענין אישי].
ולפי"ז יובן שתפילתה של רחל בה היא מבקשת רחמים על עם ישראל, "קול ברמה נשמע", נשמעת. תפילה זאת אינה אלא המשך של תפילתה למען שיהיה לה זרע. אך התפילה הראשונה, שהיה בה גם ענין אישי, לא יכלה לבדה להתקבל. אך היא לא היתה לשוא. ואדרבה, היא היוותה פתח לתפילה אחרת שבאה לבקש רחמים על עם ישראל שיחזור מגלותו. והגם שזוהי בקשה לדבר "על-טבעי", כי לא מצאנו בהיסטוריה דוגמה של עם החוזר מגלות ארוכה, כוחה של תפילה זכה וטהורה להרקיע שחקים.
ומי יודע, אולי הכישלון כביכול של התפילות למען גוש קטיף, מקורו באותו חוסר חינוך שהצבענו עליו לעיל. למען הצליח ב"משימה" היה צריך לפרוץ את הגדרים הטבעיים. ועם ישראל שהיה מחוץ לגוש קטיף לא השכיל בתפילתו להתרומם התרוממות מספקת. אך בטוחים אנו שהתפילה המרוממת שהתקיימה בתוככי הגוש, שהגיעה לעוצמה ולפסגות מרוממות שאיני יודע אם הכרנו כדוגמתן לאורך ימים ושנים, אינה מושבת ריקם, והיא היא פתח לתפילה אחרת, שבזכותה אולי נזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו.
ואוסיף בזה רעיון שאמר לי ג"כ הרב אדם אקנין שליט"א. רק על רבי עקיבא נאמר שנכנס לפרדס ויצא ממנו בשלום (חגיגה י"ד,ב). ובמה זכה רבי עקיבא? כי רבי עקיבא התפלל למען הגאולה, ומי יכול לשער עד היכן הגיעו שערי דמעותיו. ועד כדי כך עלו תפילותיו, שרצה להאמין שבר כוכבא יזמן לנו את כוכב הגאולה. אך גם כשהכל הכזיב, הוא לא הסיק מסקנות כדוגמה של אחר, כשראה את לשונו של חוצפית המתורגמן נטולה וזרוקה. רבי עקיבא הבין שאין הוא בעלים על מפתחות התפילה. אמנם הוא שותף בהם, אך בסופו של יום, "שומע תפילה" הוא הקובע את המקום ואת המועד. ובענווה זו, ובאמונה זו, בשעה שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל, קרא "שמע ישראל" (ברכות ס"א,ב).
ויה"ר שנזכה ששערי הדמעות והתפילות שהיו יצטרפו לתפילות עמך בית ישראל לדורותיו, ונזכה לראות במהרה בימינו בבנין עדי עד.
האם הניסים שקרו במצרים יכולים לקרות גם היום?
למה אומרים "במה מדליקין" בערב שבת?
האם מותר לקנות בבלאק פריידי?
תהיו חמים!
מה המשמעות הנחת תפילין?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
חידוש כוחות העולם
למה משווים את העצים לצדיקים?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
האם מותר לפנות למקובלים?
לאן המריבות בתוך עם ישראל מובילות אותנו?