בית המדרש

  • ספריה
  • קומי אורי
קטגוריה משנית
  • מדורים
  • הרב אברהם שפירא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אלקנה בן שלומית

undefined
5 דק' קריאה
צדיק כללי, בלי מחלוקת
כאשר מזכירים שמו של צדיק צריכים מייד לספר בשבחו, שנא' "זכר צדיק, לברכה" (משלי י,ד). הגמ' במסכת יומא דף ל"ח: לומדת זאת מאברהם אבינו שנא' בו "המכסה אני מאברהם" ומיד שהזכירו את שמו ממשיכה התורה ואומרת "ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום" (בראשית י"ח) ולכאורה קשה מדוע לא מביאה הגמ' ראיה מנח, שקדם לו, ושנא' בו "אלה תולדות נח, נח איש צדיק ותמים וכו'" (בראשית ו', ט') כפי שאכן רש"י לומד זאת?
ייתכן לומר שני דברים: א) נח היה צדיק הנתון במחלוקת "יש דורשים" ו"יש דורשים" לכן הגמרא לא מביאה ראיה מצדיק הנתון במחלוקת. אך אברהם אבינו היה צדיק שלא היו עוררין על צדקותו ומעלתו הגדולה, על כן מביאים ראיה ממנו. ב) נח הוא צדיק פרטי, שבשעת צרה דואג לאינטרסים הפרטיים שלו, אך אברהם אבינו היה בגדר צדיק כללי הרואה את טובת הכלל: גם החומרית-גופנית וגם הרוחנית, על כן מביאים ראיה מצדיק כללי.
שתי בחינות אלו היו אצל מו"ר הרה"ג הרב אברהם אלקנה שפירא זצ"ל מרן ראש הישיבה, צדיק ות"ח ללא עוררין אשר משנתו קב ונקי, משיירי כנסת גדולה, ויחד עם זה הסתכלות על כלל ישראל והרגשה אמיתית שהוא נושא על כתפיו את האחריות לשמירת קודשי ישראל בדורנו. לכן ראוי להספידו ולדבר בשבחו בבחינת "זכר צדיק לברכה".
כך כותב מרן ראש הישיבה זצ"ל על גיסו הרב שלום-נתן רענן זצ"ל, על חשיבות הספדו של ת"ח:
עצם ההספד מביא לידי בכי ומוכיח על התעוררות והתחזקות לתשובה, וזהו בהספד לכל אדם.
הספד על צדיק ות"ח יש בו התעוררות רבה יותר.
הספד על צדיק ות"ח מוטל על כל הדור והוא משום "כבוד התורה", כי כל עוד היה בחיים חיותו היה משפיע על כל הדור ומרומם אותו. ובמיוחד יש לעסוק בהספדו של ת"ח שמסר נפשו על כלל ישראל ("בשמן רענן", ח"א ע"מ ס"ח-ע"ד).

החכים את רבו
כבר מגיל צעיר ניכר בו הכלל שאומרת המשנה בפרקי אבות פ"ו, משנה ו' בעניין מח' הדברים המביאים לקניין תורה והוא "המחכים את רבו". מרן ראש הישיבה זצ"ל היה תלמידו של הרב איסר זלמן מלצר זצ"ל, שהביא מדברי תלמידו שהחכים אותו, כפי שהדברים מובאים בספרו "אבן האזל". כמו כן, מרן ראש הישיבה זצ"ל היה בין יוזמי הלימוד בימי שישי בביתו של הרב הראשי לישראל דאז, הרב יצחק הרצוג זצ"ל. לשיעורים ולבירורים שהיו שם השלכות ויסודות לעתידה הרוחני של מדינת ישראל, והיה צורך ללבן את הסוגיות של מדינת התורה כפי ששאפו כולם וליבון הלכות מדינה והלכות ציבור, דבר שאלפיים שנה הוזנח.

ההיכרות שלי עם מרן ראש הישיבה זצ"ל היתה בשלושה מישורים עיקריים: כתלמיד בישיבה, בשליחות לרבנות וברבנות הראשית.

כתלמיד בישיבה: ראינו במרן ראש הישיבה זצ"ל הממשיך את מסירת התורה שבעל-פה ממשה רבינו שמסר ליהושע, והוא הממשיך האמיתי למסירת התורה לדורינו, שליח שהגיע ישירות מהר סיני. כאשר רק השיקולים התורניים הצרופים הם המנחים אותו עד שהוציא "דעת תורה" אחרי שבירר וניפה את האפשרויות השונות והגיע למסקנה סופית.
רבינו יונה בפירושו על פרקי אבות בתחילת פרק שישי: "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע": "הדור ההוא מסרוה לגאונים, והיתה הקבלה מגאון לגאון, רב מפי רב, עד היום הזה". וכך אומר הגר"א על הפסוק "ומה שם בנו כי תדע" (משלי ל' ד') "בכל דור ודור יתלבש משה בת"ח בגדול שבאותו הדור והא הנקרא 'בנו' והוא ידע תעלומות חכמה בדרכי ה'".
על שולחנו היתה תמיד ערימת ספרים גדולה שבהם הגה ועיין בכל דבר תורה שנצרך לו - אם להכין שיעור כללי בישיבה, ואם לענות על שאלה שנשאל, ואם בבירור נושא שניסר בחללו של עולם התורה. הליכתו הזריזה סימלה את רעננות וזריזות מחשבתו, גם בגיל זקנה ושיבה הלך בזריזות כדי לנצל את הזמן. העמידה בתור אחרי תפילת שחרית כדי לשאול או כדי להתייעץ אתו בשאלות פרטיות או כלליות היו חלק מסדר יומו.
כתלמידים בישיבה ידענו על פעילותו הציבורית במערכות על שמירת קדושת העם ועל שמירת חלקי הארץ בריבונות ישראל. לא אחת ראינו אנשים נכבדים יוצאים מביתו ונבלעים ברכב השרד שחיכה להם מחוץ לביתו.

בשליחות לרבנות: כאשר עמדה על הפרק השליחות לרבנות בנהריה, בשליחותו של הרב צבי יהודה זצ"ל ובברכתו של הרב שפירא זצ"ל, הוא עודד אותנו מאוד, וזאת מתוך גישתו התמידית שצריך להפיץ תורה בכל מלוא רוחב ארצנו ולא להסתגר בד' אמותיה של הישיבה ושל השכונה, כאשר עם ישראל כל כך צריך לדבר ד' בתקופה זו של תחיית הקודש.
כאשר שאלנו אותו לגבי חינוך הילדים, שאלה עקרונית ביותר במצב כזה, כאשר עומד על הפרק "להפסיד" את מוסדות החינוך המשובחים בירושלים, אמר לנו הרב זצ"ל: החינוך מורכב מלימודים בבית הספר, אך עיקרו של החינוך הוא בבית והחינוך ניכר בסוף התהליך. לא תמיד התוצאות של החינוך בירושלים הם משביעות רצון, וגם בירושלים צריך הרבה "סייעתא דשמיא". הוא הביא לנו כמה דוגמאות מרבנים שנשלחו ע"י מרן הרב קוק זצ"ל והצליחו מאוד בחינוך ילדיהם.
עצה נוספת שייעץ לנו היתה בתחום שיעורי התורה. ישנה ציפייה שמייד כשמתחילים שיעור תורה יבואו רבים ללמוד, וכאשר באים מעטים הדבר עלול לגרום לחלישות הדעת ולייאוש, לכן יעץ לנו לא להיבהל ממספר קטן של משתתפים, וגם אם ישנו משתתף אחד והוא הרב עצמו או הרבנית, הרי שכבר יש תועלת בלימוד, ואסור להתייאש ויש להתמיד. כמובן שעצותיו היו נר לרגלינו ושאבנו עידוד רב בשעות קשות.
דלתו היתה פתוחה לכל אדם, אך הרגשנו כי הוא מקדיש זמן ותשומת לב לרבנים שלוחי הישיבה בכל אתר ואתר. כחלק מאותה התעניינות ועידוד של הרבנים הנמצאים עם העם שבשדות, היתה במיוחד בשעות קשות לישראל. וכך היתה פנייתו אלינו בעיצומה של "מלחמת לבנון השנייה" כאשר הרב זצ"ל התקשר וחיזק ובירך אותנו ואת כל תושבי העיר ותלמידי הישיבה, ישיבת "נהר-דעה" שפעלו בעיר. דבריו וברכתו בשעה הקשה שהיינו נתונים בה כאשר קטיושות ופצצות עפו מכל עבר, חיזקו אותנו ונתנו לנו עוצמה רבה.
במישור הרבנות הראשית: זכינו ומרן ראש הישיבה הרב שפירא זצ"ל התמנה לרב הראשי לישראל יחד עם עמיתו יבל"א מרן הרב מרדכי אליהו שליט"א. מיד חשנו את משב הרוח הרענן שנשב מבית הרבנות הראשית. ראינו את האהבה והאחווה והרעות בין שניהם מתוך כבוד הדדי ושותפות אמת בנשיאה בעול האחראי והקשה לבניין התורה בארץ ובעולם.
בנושא הכשרות ראינו את הרצינות והאחריות על מרן הרב שפירא זצ"ל ועל החידושים וההקפדה שהנהיג שהביאה את הכשרות של הרבנות הראשית לדרגות גבוהות. במגעים עם סוחרים ויבואנים ידע לשלב ידע תורני והלכתי יחד עם נעימות הליכות ובדיחות הדעת ובכך להתגבר על הרבה עיכובים.

מיתת צדיקים מכפרת
חז"ל אמרו "מיתת צדיקים מכפרת" ואחד הפירושים מתבסס על הגמ' בסנהדרין ל"ז. לר' זירא הי שכנים "בריונים". כאשר ר' זירא נפטר הם אמרו זה לזה: עד עכשיו ר' זירא התפלל עלינו עכשיו מי יתפלל עלינו, לכן עלינו לחזור בתשובה, וכך עשו חזרו בתשובה. כך לגבי כל הצדיקים ות"ח, כל עוד הם בחיים הם מלמדים תורה ומתפללים ומברכים אותנו, וכשהם מסתלקים מן העולם עלינו להתאמץ ולמלא את החלל העצום שנפער ועי"ז "מיתת צדיקים מכפרת". כך גם עלינו להשלים את החלל הגדול שנוצר עם הסתלקותו של מרן ראש הישיבה זצ"ל.
על אברהם אבינו נא': "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה" (בראשית כ"ג ב) לכאורה הסדר הפוך קודם בוכים ואח"כ מספידים, כפי שהגמ' מועד קטן כ"ז אומרת וכפי שהובא להלכה בשו"ע יו"ד סי' שצ"ד סע' א' "ג' לבכי ושבעה להספד" וכן נא' "ויקראו... לבכי ולמספד" (ישעיהו כ"ב י"ב). מסביר ה"כלי יקר": בדרך כלל כשאדם נפטר הרי הצער על פטירתו גדול, אך הצער הולך ופוחת עם הזמן, עד שלאחר י"ב חודש "חזקה על המת שישתכח". אך אברהם אבינו הרגיש בחסרונה של שרה, וככל שהזמן חלף הרגיש יותר ויותר בחסרונה, לכן בכה הרבה לאחר ההספד.
כך גם עם הסתלקותו של מו"ר מרן ראש הישיבה זצ"ל, ככל שעובר הזמן מרגישים יותר ויותר את חסרונו, ואף אנו בוכים יותר ויותר. ע"י מאמץ מוגבר של כל חכמי ישראל יתמלא החלל הגדול שהותיר מרן ראש הישיבה זצ"ל.
זכותו הגדולה תעמוד למשפחתו ולכל עם ישראל ויבוא גואל לציון במהרה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il