ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

נטילתה כנתינתה ;">

בית מדרש סיפורים ותולדות צדיקים תולדותיהם של צדיקים הרב אברהם שפירא Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

כסלו תשס"ח

נטילתה כנתינתה


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
אלקנה בן שלומית

נסתלקה התורה מן הדור
"נטילתה כנתינתה. מה נתינתה בששים ריבוא אף נטילתה בשישים ריבוא" (כתובות יז.). כך מגדיר רבי יוחנן סילוקו מן העולם של אדם שלמד תורה. כשמסתלק מן העולם אדם מישראל שעסק בתורה, זהו סילוקה של התורה. אור התורה המיוחד, כוח התורה של אותו אדם, נסתלק מן העולם, ולכן ששים ריבוא מישראל מרגישים את הצער ומשתתפים בהלווייתו, כי נחסר אור התורה בעולם, ומגדיר זאת רבי יוחנן כמצב הפוך למתן תורה.
מה נאמר ומה נדבר אנחנו, שנסתלק מאתנו גדול הדור, ענק שבענקי הדורות, אור התורה האדיר והעצום, שזכינו והיה אתנו כאן בעולם הזה, והאיר אור צח ומצוחצח לדור כולו, בעצם מציאותו בתוכו ולאלפי ראשי ישיבות, דיינים, רבנים ומחנכים, באופן מפורט, בשאלות סבוכות ומורכבות והתייעצויות מדי יום ביומו, במשך עשרות רבות של שנים, ומעל הכול לתלמידי הישיבה הגדולה מיסודו של הרב קוק זצ"ל, ישיבת מרכז הרב, בשעורים במשך למעלה מ-50 שנה. והנה עתה חשך העולם בעדנו כבהספד שהספידו את רבי יוחנן "כיום בא השמש בצהריים" (מו"ק כה:), היינו, שהחושך בא בבת אחת ואין ירח ואין כוכבים.
בסנהדרין סח. (עיין שם בכל העניין) בזמן הלווייתו של רבי אליעזר הגדול, "פגע בו רבי עקיבא מן קיסרי ללוד, והיה מכה בבשרו עד שדמו שותת לארץ, פתח עליו בשורה ואמר: 'אבי, אבי רכב ישראל ופרשיו, הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותן'", וברש"י: "כלומר הרבה שאלות יש לי לשאול ואין למי לשאול". שאל מו"ר הרב שפירא זצ"ל, והרי לפני כן הגמ' אומרת שלא נכנסו חכמי ישראל אצל רבי אליעזר לשאול אותו, מפני הנידוי (בבא מציעא נט:). ורבי אליעזר דיבר אתם דברים קשים מאוד על כך, אם כן, מה פתאום רבי עקיבא נזעק עכשיו עד כדי כך שהוא מכה בבשרו, והרי לפני כן לא שמענו שאמר כלום, וייתכן ששנים רבות לא היה אצל רבי אליעזר? אלא ביאר מורנו ורבנו זצ"ל, כל זמן שרבי אליעזר חי, הרי אור תורתו מאיר בדור, גם אם בפועל לא מדברים איתו, אבל אור תורתו מאיר לכל אחד ואחד שעוסק בתורה בין שהוא מכיר זאת ובין שלא, אבל עכשיו, שרבי אליעזר נסתלק מן העולם, רבי עקיבא חש בחושך הנורא שהעולם נמצא בו, בהיעדר אור התורה העצום, ולכן הוא מכה בבשרו עד שהוא שותת דם לארץ. נסתלקה התורה מן הדור.

גדול שימושה של תורה

אמנם, בשביל להרגיש הרגשה כזו, צריך להיות רבי עקיבא, רבי עקיבא שדרש "את ה' אלוהיך תירא, לרבות תלמידי חכמים" - הוא שיודע ערכה של התורה, שבשבילה נברא העולם כולו, ועל ידה הוא נברא ומתקיים בכל רגע ורגע. הוא זה שאומר: "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם..." (אבות פ"ג מי"ח), הוא שיודע להכיר את החסרון הנורא, את החורבן הנורא עד כדי כאילו נטילת טעם החיים, "שהיה מכה בשרו עד שדמו שותת לארץ", עם סילוקו של מורו ורבו הראשון, רבי אליעזר הגדול.
יש מקום להוסיף בזה עוד דברים. רבי עקיבא ספג הכרת ערך זה של תורה ושימושה בתחילת דרכו. רגיל היה מורנו ורבנו, מרן ר' אברום זצ"ל, להזכיר דברי התוס' במסכת כתובות (יז. ד"ה מבטלין), ששאלו, כיצד הגמ' אומרת שם, "מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת" והרי במסכת דרך ארץ שנינו: "אמר רבי עקיבא, תחילת תשמישי לפני חכמים, פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי מת מצווה ונטפלתי בו ד' מילין עד שהבאתיו לבית הקברות וקברתיו", והרי ידוע לכל, כמה חמור הדין של מת מצווה, עד כדי כך שאפילו דוחה עבודת הקורבנות ומילה בזמנה (מגילה ג: שו"ע יו"ד שע"ד), ובכל זאת, ממשיך רבי עקיבא ואומר: "וכשבאתי והרציתי דברי לפני רבי אליעזר ורבי יהושע, אמרו לי: על כל פסיעה ופסיעה כאילו שפכת דם נקי". דברים מזעזעים! תוס' שואלים: הייתכן? והתשובה שעונה הרב רבי יהודה מקורביל בתוס' שם, מרעישה - ורבינו היה מדגיש אותה - "התם משום דביטל עצמו משימוש תלמיד חכם קאמר, דגדול שימושה יותר מלימודה". אם כן, כך היתה תחילת לימודו של רבי עקיבא לפני רבותיו, בקבלת הערך של שימוש גדולי ישראל, גדולי הדור, עד כדי כך, שביטולו הוא כשפיכת דם נקי, של מי שיכול היה לשמש ולא שימש. ובעת פרידתו מרבו הגדול, הוא מכה בבשרו, ודמו שותת עד הארץ, כאומר: "הרי בסופו של דבר לא שימשתי את רבותי כל צרכי וכך הורני רבי שכאילו שפכתי דם נקי ולכן ראוי דמו להישפך", וכמו שאמר לו רבי אליעזר: "שלך קשה משלהן". ללמדנו עד להיכן מגעת האחריות של המשך מסורת התורה.
[ידועים, כמובן, דברי התוס' במקום, שרבי עקיבא לא עבר חלילה על "ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם", משום שהוא לא היכה עצמו על הנפש, אלא על היעדר התורה וכמבואר לעיל].

עמקות של דורות ראשונים
נראה לענ"ד, שאנחנו, כציבור של אוהבי תורה ובני תורה ואפילו תלמידי חכמים, עלינו לחזור בתשובה על חוסר הכרת הערך והבחנת המדרגות שבין גדול הדור לבין תלמידי חכמים אחרים וגם הם במדרגות שונות. כששוחחתי פעם עם מו"ר ר' אברום זצ"ל על-אודות עניין מסוים, אמר לי בתוך הדברים: "איך הוא מסוגל - רב פלוני - לכתוב פסק הלכה לכל הציבור הרחב, הרי הוא רב מדרגה חמישית, לא למעלה מזה! הוא יכול לומר דעתו לשכנים שלו, אבל לא מעבר לזה". נכון, שלא כל אדם יקבע דרגות של רבנים, אבל גדולי ישראל מדור לדור הם היודעים ומבחינים ומגדירים ולאורם ניסע ונלך.
מורנו ורבנו, ר' אברום זצ"ל, הוכר מצעירותו כגאון עצום. סיפר הדיין הרב סעדיה שרעבי שליט"א, ששמע מהרב גרז זצ"ל, שהיה אב"ד ברחובות, שבישיבת חברון, שלפני שבעים וחמש שנים ומעלה, כשר' אברום היה מצעירי התלמידים בישיבה, והיו שקראו לו ה"ינוקא", ידעו המבוגרים, שלפני שאחד התלמידים מעביר "חבורא" לחבריו, כדאי לו מאוד להראות את דברים לר' אברום, שהיה צעיר מהם בכמה שנים, והוא יחליט אם כדאי לומר את הדבר או לא. וכך נהגו.
הרב שאר ישוב הכהן שליט"א, רבה של העיר חיפה, ובנו של המקובל האלוקי "הרב הנזיר" זצ"ל סיפר בהספדו, ששם בישיבת חברון אמר ראש הישיבה הרב סרנא זצ"ל בזמן ריקודים שהיו בישיבה לתלמידי הישיבה, להקיף את ר' אברום ולשיר: "כאן צומח גדול הדור ר' אברום שפירא".
הרב סעדיה שרעבי סיפר עוד, שלפני כחמישים שנה, בתחילת דרכו, הוא למד בישיבת חברון, בשכונת גאולה בירושלים. בליל שבת אחד, נכנס יהודי נמוך לישיבה, ואז הוא רואה שראשי הישיבה הזקנים קמים מלוא קומתם ועומדים וכן כל הישיבה עומדת על רגליה, עד שאותו יהודי נתיישב. הוא שאל מי זה האיש? אמרו לו: זה אחד מגאוני הדור, שכל הש"ס ראשונים ואחרונים מונחים בראשו.
לפני שישים שנה הוציא ר' אברום לאור ספר בשם "זכר יצחק", שאלות ותשובות מאת "הגאון אמיתי, שר התורה, רבן של ישראל, רבינו יצחק יעקב בהרש"ל רבינוביץ זצ"ל, אב"ד ור"מ דפונוביז'". בסוף הספר הוסיף העורך והמלקט "קונטרס אחרון - מאיתי אברהם אלקנה כהנא שפירא". לפני כשלושים וחמש שנה, ביקרתי בביתו של הגאון העצום, הרב חיים יעקב לוין זצ"ל, בנו בכורו של הצדיק המפורסם הרב ר' אריה לוין זצ"ל. הוא שאל אותי על ישיבת "מרכז הרב". סיפרתי שיש שיעור כללי של הרב שאול ישראלי זצ"ל והוא מייד אמר: "ר' שאול! ודאי, אני זוכר אותו, עוד מזמן מרן הרב זצ"ל". הוספתי שיש עוד שיעור של ר' אברום שפירא. הוא אמר שהוא לא זוכר שם כזה. ישב דקה או שתיים וחשב ואז לפתע קם ממקומו ואמר: "יש ספר 'זכר יצחק', העורך שלו הוא: אברהם אלקנה כהנא שפירא, זה הוא? הוא שמוסר שיעור כללי במרכז הרב? זה מאוד מעניין אותי! אגיד לך למה. בסוף הספר יש קונטרס של העורך. מי שיעיין בקונטרס הזה, יראה שיש שם עמקות של תורה שלא מהדור שלנו. עמקות של דורות ראשונים. אני אומר לך באחריות מלאה, אין בדור הזה עמקות כזו של תורה".

סיפר לי הרב יהודה פליקס שליט"א, מי שהיה ראש מכללת "אורות", שהוא היה ידיד של הרב אברהם יצחק ברומברג זצ"ל, שכתב סדרה של עשרות ספרים על "גדולי התורה והחסידות", לפני חמישים שנה. הוא סיפר לרב פליקס, שלאחר פטירת החזון אי"ש, הוא הלך אל הגאון העצום, משרידי הדור שלפני השואה, הרב דב בעריש ווידנפלד, הנקרא "הרב מצ'יבין" ושאל אותו: מה יהיה עלינו כעת, מי יהיה גדול הדור הבא? הרב ענה לו: לדעתי ר' אברום שפירא הוא גדול הדור. הוא אמר זאת על סמך משא ומתן של תורה שהיה לו עם ר' אברום סביב ספרו שו"ת "דובר מישרים".
בשנת התשל"ט, נשלחתי על ידי מורי ורבי מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, לבדוק את אפשרות הצטרפותי לאחת הישיבות. חזרתי אליו וסיפרתי לו מה שביררתי. באותן שנים, היה הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל הרב הראשי לישראל, והרב צבי יהודה פסק על פיו, לומר ביום העצמאות הלל עם ברכה. הרב צבי יהודה היה מאוד תקיף בעניין הזה, עד שכאשר ניגשו אליו בחורים מהישיבה, בני עדות המזרח, ואמרו לו שהראשון לציון הרב עובדיה יוסף פוסק לומר הלל בלי ברכה, ושאלו מה עליהם לעשות, הרב צבי יהודה השיב מיד באופן נחרץ: "בענייני ציבור אנחנו כולנו הולכים אחרי הרב גורן. וזה שייך להלכות ציבור". בהיותי תלמיד בישיבת "מרכז הרב" קיבלתי פסק זה בהזדהות פנימית עמוקה, והנה שאלתי באותה ישיבה, כיצד הם נוהגים ביום העצמאות, ואמרו לי: אומרים הלל בלי ברכה. שאלתי מדוע, ואמרו לי: כך פסק לנו ר' אברום שפירא. בין הדברים שסיפרתי לרב צבי יהודה אמרתי גם דבר זה, ושבעיני זה עניין חשוב. הרב צבי יהודה הגיב: "נו, ר' אברום והרב גורן חולקים" ובתנועת ידיים, כאומר: שני ענקים חולקים ואתה רוצה להיכנס ביניהם? ידעתי היטב עד כמה העניין הזה היה חשוב לו למורי ורבי הרב צבי יהודה, ואף-על-פי-כן, אם הם סומכים על ר' אברום, אז מה אנחנו יכולים לומר. כך התייחסו גדולי הדור הקודם אל ר' אברום.
אוסיף עוד את דברי מורנו ורבנו, פאר הדור, הראשון לציון, הרב מרדכי אליהו שליט"א, שאמר בהספדו בישיבת מרכז הרב: "מי של ישב עם הרב שפירא בדין לא יודע מה זה דיין שדן דין אמת לאמיתו". יש לציין שהרב אליהו ישב בדין כדיין מגיל צעיר מאוד, במשך עשרות רבות מאוד של שנים.
גם אמירה זו נותנת ערך של "חד בדרא", בעמקות של התבוננות בתורה ובמציאות למורנו ורבנו זצ"ל

לא הניח כמותו בדור
בעת השבעה הייתי נוכח בעת שהגיע אחד הרבנים, שהוא דיין באחד מבתי הדין, לניחום אבלים. אותו רב גדל בישיבות המכונות חרדיות. הוא ישב ליד הרב יעקב שפירא שליט"א, בנו של מרן הרב, וממלא מקומו כראש ישיבת "מרכז הרב", ואמר לו בשקט - מקליטים? מקליטים פה? ואז אמר לו בלחש, שהוא היה אצל אחד מהגדולים שבציבור החרדי, לא יכולתי לשמוע מי הוא, והוא אמר לו במלים אלו על ר' אברום: "לא הניח כמותו בדור! לא הניח כמותו בדור!" - אבל שלא יקליטו.
נראה לעניות דעתי, ששילמנו מחיר כבד ביותר על שלא השכלנו להבין מספיק את מאמר חז"ל: "לא חרבה ירושלים אלא על שהושוו בה קטן וגדול" (שבת קי"ט:). ועדיין איני יודע אם כולנו מהרהרים בתשובה מעומקא דליבא על כך. כבר כתבתי במקום אחר, על שאמרתי למורנו ורבינו זצ"ל, דברי רש"י במסכת שבת (קא:): "רבינו בדורו כמשה בדורו", הרב עצר מייד, הביט בי בקפידא ואמר: מי נתן לך רשות לומר זאת? אמרתי לו: רש"י אומר כך. אמר לי: על מי רש"י אומר זאת? אמרתי: על רבא. אמר: "על רבא! לא עלי ולא עליך". בא וראה גודל ענוותנותו, שלא יכול היה לשמוע שבחים כאלה על-אודותיו, אף שמי עוד כמותו היה ראוי למלים אלו, וכעדותם של כל אלה שהזכרתי לעיל, ובוודאי הם חלק מזערי.

השיעור הכללי מעל הכל
מורנו ורבינו זצ"ל החשיב מאוד את השיעור הכללי, שהיה מוסר בישיבה, ישיבת "מרכז הרב", במשך למעלה מחמישים שנה. ידוע ומפורסם דבר היותו מכין את השיעור באופן מרוכז ביום שלישי למן הבוקר ועד לשיעור ועד אז איש לא רשאי להיכנס אליו. הזכיר הראשון לציון הגאון הרב מרדכי אליהו שליט"א, שבעת היותם רבנים ראשיים, א"ל ר' אברום: תמיד אתה יכול להפריע לי חוץ מאשר ביום שלישי. דרכו בשיעור להיכנס מן הגמרא אל שיטות הראשונים השונות ולבררן אחת-אחת, וזו לעומת זו, לפעמים עד למסקנת ההלכה בשו"ע ובביאור הגר"א. בשיעורים היה מחדש הבנות חדשות בראשונים ועד לחידוש במסקנת ההלכה.
כשהרב היה מגיע לישיבה למסור את השיעור, כבר במדרגות, כולו אומר כובד ראש ורצינות גדולה ונראה כממלמל. וכשהיה נכנס לאולם, ממש היתה ניכרת על פניו חרדת הדין. פניו היו מוטות כלפי מטה והיו אדומות לוהטות. ניגש לארון הקודש ונישק את הפרוכת. אח"כ פניו אל הציבור וכולו אומר חרדת קודש נוראה וכך היה מתחיל לקרוא את הגמ' בשקט. אי-אפשר היה להבין כמעט אף מילה. כך במשך כמה דקות.
לאט לאט, קולו הולך ומתגבר ואודם הפנים מתחלף באור פנים מזהיר. קשה לתאר את פניו בזמן השיעור. אור נגוהות היה מאיר מהן. אם יכולנו לדמיין לעצמנו פני מלאך, היינו מי שכולו אור, רוחניות קדושה, ללא שום גשמיות, או אולי פניו של משה רבינו בעת מתן תורה, אלו היו פניו של מורנו ורבנו, עטרת ראשנו, בשעת השיעור הכללי. אשרי מי שזכה לראותן ולהתבונן בהן.

בשנים האחרונות, על אף קשיים שונים, היה רבינו מתגבר כארי, להכין את השיעור ולמסרו בישיבה. באחת הפעמים, הוא הלך לשיעור כשלידו צועד בנו ומחזיק את הגמרא בידו. לפתע תוך כדי חציית הכביש שליד ביתו, הוא מעד ונפל כולו על הכביש. הבן נבהל מאוד וטלפן הביתה שיביאו מיד כיסא, הרים את אביו אט אט והושיבו. אז אמר לו אביו: תקים אותי, כבר מאוחר וצריך להתחיל את השיעור. אמר לו הבן: אבא! היום כבר לא יהיה שיעור, צריך להזמין מייד רופא שיבדוק אותך ויראה מה קרה. הרב: בשום אופן. עכשיו צריך למסור את השיעור ואח"כ נזמין רופא. הבן: אבל זה בלתי אפשרי, ילד קטן נופל וקם, אבל אדם בגילך (באותו זמן הרב היה בן למעלה מתשעים שנה!) חייב שרופא יבדוק אותו. הרב: תעזור לי לקום. עכשיו חייב להיות דבר אחד, שיעור וזהו. לא עזר שום דבר, והרב עלה לדוכן ומסר את השיעור. בכל זאת היה ניכר מעט שקשה לרב, וכמדומני שהוא גם קיצר מעט בשיעור, אבל אף על פי כן עמד כדרכו ליד ארון הקודש ומסר את השיעור. לאחר השיעור הוא אמר לבנו, שצריך להזמין רופא כי יש לו כאב חזק ברגליו.

נראה לי, שהרב חי מאוד את האחריות של ישיבת "מרכז הרב" כלפי עצם מציאות וכוח התורה של כלל ישראל. השיעור הכללי הוא לא רק שיעור בישיבה, אלא כוח של תורה אלוקית כלל ישראלית מרכזית, הבונה עולמות רוחניים חדשים וממילא כוחות חיים חדשים בכללות האומה, וזהו המקור לעצמת מסירות הנפש שבמסירת השיעור.
לאחר אחד השיעורים הייתי כל כך מלא התפעלות רוחנית עצומה, עד שלא עצרתי בעצמי ואמרתי לרב: חז"ל אומרים על הפסוק "חברים מקשיבים לקולך השמיעיני" - אלו מלאכי השרת שהם חברים לישראל. אני מרגיש שהמלאכים בשמים שמחים שמחה גדולה על השיעור של הרב היום. הרב ענה לי מייד כדרכו, ספק בהומור המיוחד לו ושמא ברצינות: לא ראית כאן בתוך האולם? הכל היה מלא מלאכים!!!
יהי רצון שיעמוד כשליח ציבור של כלל ישראל לפני כסא הכבוד, כמו שהיה בחייו כאן עימנו בתפילותינו העצומות, וזכותו תגן על כלל ישראל וארצו ושלמות הופעת תורתו, להתגלות משיח צדקנו ובניין בית מקדשנו במהרה, אמן.
__________________________________________
מתוך הירחון "קומי אורי" היוצא לאור ע"י תנועת קוממיות, www.komemiut.org
לפרטים והזמנות: kumiori@gmail.com
טלפון: 02-9974424
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il